ידוע הג' מדריגות בשליחות (ראה לקח טוב למהר"י ענגיל כלל א') ומבאר כ"ק אדמו"ר בליקוטי שיחות ח"ט ע' 324 שיש בפנימיות התורה ג"כ ג' מדריגות אלו בעבודת האדם לקונו.

א) שיש עבד שכל מציאותו הוא רק מציאות האדון ואין לו מציאות כלל כמו הרשב"י (כמו שנמצא בתלמוד ירושלמי "מאן פני האדון הוי' - דא רשב"י).

ב) הוא אינו בטל במציאות לגמרי - "יש מי שאוהב" - אבל בשעת עשיית השליחות הוא בטל לגמרי וכלשון כ"ק אדמו"ר שם "הגם אז ער איז טאקע א מציאות לעצמו אבער בנוגע זיין מעשה עכ"פ איז ער אויס מציאות, ניט ער איז דער מעשה נאר דער משלח טוט.

ג) שהוא מציאות בפני עצמו, אפילו בשעת עשיית מעשה השליחות (הפעולה עצמה). אבל הוא מוציא את המשלח כיון שהוא עושה על דעת המשלח בכל הפרטים.

ומבאר כ"ק אדמו"ר (ראה תורת מנחם תשנ"ב חלק ראשון ש"פ חיי שרה ע' 296) שכל יהודי הוא שליח של הקב"ה "לשמש את קונו" וכללות שליחותו מתבטאת בלהאיר על הארץ (וזהו הענין דוישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו, עשו הוא עולם הזה הגשמי והחומרי לבררו, ולתקנו) ובשליחות צריכים שני ענינים:

א) ביטול השליח אל המשלח (על דרך הלבנה - שכל אורו הוא מקבל מהשמש תמיד).

ב) מציאות בפני עצמו, בר-דעת (ע' מע' גיטין ע' כ"ג ע' א') שחושב ומבין בעצמו (הענין דשמש, להאיר על הארץ).

ואולי אפשר לומר דב' ענינים אלו (משפיע - שמש, מקבל - לבנה) בשליחות מתבטאת בהב' ימים טובים דחודש כסלו, י"ט כסלו, וחנוכה.

(ואפשר שזהו הטעם מה שקוראים פ' וישלח ענין השליחות לעשו לשמש את קונו לעשות לו ית' דירה בתחתונים בתחילת חודש כסלו לפני הימים הטובים די"ט כסלו, וחנוכה והוא: ענינו של י"ט כסלו (חב"ד ולא חג"ת) שאע"פ שהנשיא הוא הכל וכלשון כ"ק אדמו"ר זי"ע בליקוטי שיחות ח' כ"ט ע' 358 "דארף עס ניט בלייבען בא צדיק באמונתו יחי' אפילו ניט באם התחלת וכללות א"ת יחי' אלא יחי' נאר פון דעם אראפקומען פון דעם נשיא הדור אין צדיק באמונתו יחי' דארף דעם יחי' (בפתח) דורכנעמען כל מציאותו פון דעם וועמען מען "באלעבט" און בפנימיות דורך דעם וואס יעדערער פון זיי טוט בעצמו עבודתו מיט זיינע כחות.

וממשיך שם וז"ל "ויש לומר אז דער ענין דריקט זיך אויס אין דעם וואס ווי ס'ברענגט זיך בספרי החשבון אז "שליח" בצירוף עשר איז בגימטריא "משיח" וואס דאס איז מרמז ווי דורך דער עבודת השליחות[1] איז מען מקרב ביאת המשיח.

ובלשון השיחה שם (בתורת מנחם תשנ"ב ע' 295) שכן שלימות גילוי המשיח הוא עי"ז שהוא מבצע את עבודתו כשליח עם כל עשר כוחות נפשו מחכמה עד מלכות.

שזהו ענין של "שמש" להאיר, מציאות בפני עצמו, בר-דעת עם כוחות שלו דוקא.

ענינו של חנוכה הוא להיות בטל תמיד להמשלח (ענין של לבנה - שזהו כענין של מעיין כיון שהוא דבוק תמיד אל המקור מטהר בכל שהוא ולא כמו המקוה שהוא נפרד ממקורו שהוא צריך שיעור של מ' סאה לטהר - שהוא מקבל תמיד את אורו מהשמש).

וזהו מה שרצו היונים להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך לעשות פירוד בין היהודים (השלוחים) לאביהם שבשמים (המשלח) וזהו הטעם מה שטמאו כל השמנים, שמן הוא ענין החכמה (כמבואר בכמה מקומות) חכמה הוא ענין הביטול "כח מה" ולפיכך אוא"ס שורה בחכמה דוקא (כמבואר בתניא) והם (היונים) רצו לטמא את החכמה ולסלק הביטול מהנברא (השליח) אל הבורא (המשלח).

(לפיכך שמן צף על פני כל המשקים ולא עירוב עמהם כיון שיש לו הביטול (הענין של "לבנה" מקבל).

[1]) עם עשר כוחות שלו.