1) אך כיום לא ידוע על אף עותק של סידור זה מדפוס ההוא, ולאחרונה הודפס הסידור מחדש מכת"י.

באחד מגליוני 'התקשרות' שי"ל ע"י צא"ח באה"ק הדפיס הרה"ח הרממ"ל שיחי' במדורו "ניצוצי רבי" מענת הרבי בענין צורת המנורה,

והריני מעתיק את התשובה והבהרות אודות השאלה, כפי שנדפסה שם, עם הוספת הסברה משלי המובנת מתוך המענה: "בשנת תשמ"ג קיימו צעירי אגודת חב"ד ... מגעים ... להפקת מטבע מיוחד אותו יחלקו לחיילים. הכוונה היתה להנפיק מטבע מיוחד, שעליו יכתב 'חנוכה' ויטבע ציור של חנוכיה וכדומה". כמו"כ כנראה רצו לחרוט ציור הלוחות. וענה הרבי וזלה"ק:

"הבטוח שיעשה [הלוחות, נ.ג.] מרובעות - באם לא בטוח, לא לדבר ע"ד ציור זה (שלא להכנס למחלוקת וכו') שאין לוותר בזה, כיון שזה היפך הש"ס".

"בנוגע לציור המנורה לנסות שיהי' כדרמב"ם. אבל כיון שכמה מגדולי ישראל (עוד בימיו) חלקו ע"ז - לוותר". עכלה"ק.

והנה לאחרונה כתגובה לח"א, דנתי בארוכה בקובץ 'אור ישראל' (גליון יח) אודות שיטת רש"י והרמב"ם ושאר הראשונים בענין עיגול קני המנורה ולא מצאתי שיטה כזו בין הראשונים, ובפרט דעה שכזאת בתקופת הרמב"ם, הסוברת שקני המנורה עגולים היו. והיודע בנידון בוודאי לא ימנע טוב.

אמנם אשתקד דנתי בהעו"ב בענין זה, והעליתי שיתכן אולי להסיק מדברי הרס"ג על פר' תרומה, שיצא לאור לאחרונה (תשנ"ח), שסובר שקני המנורה עגולים היו, אך מענת הרבי ההיא נכתבה בשנת תשמ"ג! הרבה טרם נדפס הרס"ג.

עוד יש לעיין כיצד זה תואם דברי הרבי עצמו בלקו"ש חכ"א ע' 169 בנוגע שיטת הרמב"ם שכותב: "יש לומר במסקנא אין חולק בדבר". כלומר, שאין שום חולק על הרמב"ם!

כמצוטט לעיל, נכתבה המענה ההיא לרגל חנוכה תשמ"ג, ואם תאריך זה נכון, יש לעיין כאן מהי 'בתראי' בדעתו הק'. כי השיחה על נושא הקנים נאמרה בחודשי אב אלול תשמ"ב, נמצא שמענה זו הינה בתראי להשיחה. מאידך, נדפס השיחה מוגהת בלקו"ש בשנת תשמ"ג פרשת תרומה. האם נאמר שבינתיים - בין כתיבת המענה לעריכת השיחה - החליט הרבי שאכן אין שום חולק?

מאידך גיסא יש לעיין, כי המענה ההיא הלא נאמרה כמעשה רב לפועל, ואילו השיחה היא בדרך כלל יותר כדיון תורני, וכידוע כעין זה בכללי הפוסקים כגון לגבי פסקי הבית יוסף היוצאים מן הכסף משנה לגבי פסקים שבבית יוסף עצמו, וכן אודות דיונים בפוסקים עצמם בין תשובות להלכה לבין מה שכתבו בספריהם אפילו שהוא להלכה. וכידוע כמה הרבי דייק בכללים הללו. וצ"ע בכל זה.

ב'הערות וביאורים' גליון תשפו עמ' 103 ציטטתי מתוך יומנו של שז"ר שבו הוא רשם "מתוך שיחה עם האדמו"ר" ביחידות בשנת תשל"א, שז"ר מציין שדיבר עם הרבי בנוגע "לדבריו נגד [החזרת שטחים בנוסח] 'אף לא שעל'", וע"ז הרבי הבהיר לו שהכוונה רק "עד פקוח נפש. [אבל] אם [ע"י החזקת השטחים יווצר מצב של] פקוח נפש - אסור [להחזיק בהם]!"

ובגליון תשפז עמ' 90 העיר הרמ"מ מהוספות ללקו"ש חט"ו עמ' 489-490 שבו כותב במכתב משנת תשל"ח:

"...כל וויתור ביהודה ושומרון וגולן ה"ז פקו"נ ממש בלי ספק... באם ישתנה המצב באופן נסי - ובמילא יאמרו מומחים צבאים בהווה - שמוכרח לוותר בכדי למנוע סכנת פקו"נ - הרי על ב"ד לברר האין בזה דין דנכרים שצרו על עיירות ישראל... שאז יוצאים אפילו בסכנת פקו"נ... ואפילו רק כשממשמשין לבא - ואם ודאי אינו בדין זה - צריך לוותר ע"פ שו"ע."

יצאו הדברים מפי רבינו

ועפ"ז מעורר השאלה בנוגע לתוכן המבואר ברשימת היחידות: "צ"ע אם יצאו הדברים מפי רבינו, שהרי מפורש באחת מאגרותיו [הנ"ל]... ובריבוי מקומות מפורש בתורת רבינו שעל החזרת שטחים חל הגדר דסימן שכ"ט, וא"כ איך אפשר לומר שבמקום פקוח נפש מותר להחזיר"?

ולפענ"ד מוכרח שהדברים יצאו מפי הרבי, באם לא באופן זה עכ"פ בתוכנו הכללי, כי הרי רשימת היחידות הזו ניתנה לפרסום ע"י שז"ר כבר בשנת תשל"ג, ונתפרסמה בדפוס בס' 'דיוקנו של נשיא', ובאם היה כל זה נגד שיטתו של רבינו ויוחסו לו כאן דברים שלא אמרם מעולם, הרי מסתבר שהרבי היה מתייחס אל הענין בחומרה רבה: מוחה, מעיר במכתבים וכיו"ב (כמובן באופן שלא יפגע אישית בכותב הרשימה).

תיווך בין היחידות לנאמר במכתב

ולתווך את היחידות עם הנאמר במכתב הנ"ל, נראה לומר בפשטות: לדעתי טועה הרמ"מ בהבנת הנאמר במכתב, שהרי אדרבה באם הרבי כותב שבמקרה של פקו"נ "על ב"ד לברר האין בזה דין דנכרים שצרו על עיירות ישראל", הרי הוא פתח כאן פתח להיתר, כי באם יש מקום לעיון זה מראה שאולי יבואו לפסוק ההלכה שהדין דסימן שכ"ט לא חל ע"ז! ועד שממשיך: "ואם ודאי אינו בדין זה - צריך לוותר ע"פ שו"ע" - הרי שיש מקום לסברא זו. וא"כ תוכן הנאמר ברשימת היחידות שיש מצב שבו צריכים להחזיר אינו סותר כלל למסקנא שיוצא מתוך המכתב.

ובאם עיקר השאלה הוא למה ביחידות הרבי לא התייחס לפסק ההלכה שרבנים יוציאו בענין זה, הרי י"ל בפשטות שהרי הרבי דיבר עם כל אדם בשפתו, ועם שז"ר הרבי לא הדגיש פרטי עניני ההלכה שבענין, אם כי גם לו היה ברור מאליו שהכל מיוסד ומוגבל בגדרי ההלכה1.

האם פקו"נ צריך פסק רבנים?

ולכאורה מסתבר לומר שהא דבאגרת הנ"ל כותב הרבי שאפילו במצב של מניעת סכנת פקו"נ "הרי על ב"ד לברר האין בזה דין דנכרים שצרו על עיירות ישראל", ומשמע כאילו שקיימת אפשרות שהרבנים יפסקו שבכל מקרה אסור להחזיר וצריך לצאת עליהם למלחמה, הרי לדעתי דיוק הזה אינו:

1) הרי בהרבה מאד שאלות הלכתיות היה הרבי מפנה את השואלים אל רבנים מורי הלכה, ודוקא בכל הסוגיא הזו של מסירת שטחים הרבי הביע את דעתו באופן ברור, ולמה פתאום בפרט הזה הוא מונע מלהביע את דעתו?

2) ברגע שהרבי כותב על אפשרות שבו "צריך לוותר ע"פ שו"ע" הרי בזה הוא כבר מכניס חלישות מסוימת בכל השיטה של "אף שעל", ואינו מסתבר שהיה כותב את זה באם לא היה ברור שאכן ע"פ ההלכה ברור שישנם מקרים כאלו.

וע"כ נראה לומר שאכן העיקרון שבמקרה של פקו"נ "צריך לוותר ע"פ שו"ע" זה דבר ברור ומקובל, אבל הרבנים צריכים לדון בכל מקרה לגופו של הענין, האם המקרה הספציפי הזה מתאים לעיקרון הזה, או שלא.

ולפי זה מובן עוד יותר למה ביחידות הרבי לא תלה את ענין הפקו"נ בפסק הרבנים, כי שם דיבר על העיקרון, ובשביל זה לא צריכים לפסק ההלכה של הרבנים.

איך אפשר "שמוכרח לוותר בכדי למנוע סכנת פקו"נ"?

ושומה עלינו לבאר מהו היסוד לאפשרות במקרה "שמוכרח לוותר בכדי למנוע סכנת פקו"נ" שאז "צריך לוותר ע"פ שו"ע"?

ובהקדים ההלכה וביאורה:

שו"ע אדה"ז סי' שכט ס"ו: "נכרים שצרו על עיירות ישראל... ו...באו על עסקי נפשות, ואפי' באו סתם ויש לחוש שמא באו על עסקי נפשות, ואפי' עדיין לא באו אלא ממשמשים לבא יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת. ובעיר הסמוכה לספר אפי' אינן רוצים לבא אלא על עסקי קש ותבן - מחללין עליהם את השבת, שמא ילכדו העיר ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם".

ובספק 'דעת תורה' (קרית גת תש"מ) עמ' 78 מסביר הרשד"ב וואלפא: ונמצאנו למדים מהלכה זו, שאפילו כשסביר להניח שאין שום כוונה אצל האויב לבא על עסקי נפשות, וכל כוונתו היא רק לקבל קש ותבן, ואם ימלאו דרישותיו ויתנו לו הקש ותבן, יהיה "שלום" ולא יצטרכו למלחמות, מ"מ קובעים חז"ל שעצם הדבר שמניחים לאויב להיות במצב שהארץ נוחה יותר לנכבש לפניו הרי זה עצמו כבר פקו"נ, ועד כדי כך שזה דוחה שבת!

והגע בעצמך: בשעה שברור לנו ע"פ שכלנו שאם רק נראה קצת "גמישות" ונוותר על דברים ש"אינם משמעותיים", נמנע חלול שבת ונמנע מלחמות, מ"מ מצווים עלינו חז"ל לדחות את ידם של הנכרים המושטת לשלום, לדחות דרישותיהם המועטות לקש ותבן, ולצאת נגדם בכלי זיין בשבת קודש!

וכל כך למה, מאחר שע"פ דין תורתנו הקדושה הנה וויתור על גבולות בטחון, והעמדת האויב בעיר הסמוכה לספר - זהו עצמו פקוח נפש שדוחה שבת. האפשרות שאולי בעתיד יבוטלו גבולות בטחון ע"י פעולה מסוימת בהווה, הופכת פעולה זו לפקוח נפש מיידי שדוחה כה"ת כולה.

ואחרי כ"ז אומר הרבי שיכול להיות אפשרות "שמוכרח לוותר בכדי למנוע סכנת פקו"נ", וזה לכאורה תמוה: הרי לפי ההלכה הוויתור הוא הפקו"נ הכי גדול, ולא שעל ידו אפשר להציל ולצאת ממצב של פקוח נפש?!

פקוח נפש עתידי אינו נחשב פקו"נ

ב'אנציקלופדיה הלכתית רפואית' ח"ג טור 394 (לפי הערות 32-35) מביא דעות שונות באם יש חובה ללמוד רפואה. ולפי האגרות משה (המצוין שם, וראה גם יו"ד ח"ב סי' קנא) אין שום חיוב, כי חיוב פיקוח נפש הוא רק להציל חבירו במה שיכול, אבל אין חיוב ללמוד רפואה שיכול להציל נפשות. כמו שאין חיוב שיהיה לאדם הרבה כסף שיוכל לתת הרבה צדקה. וע"כ פוסק באגרות משה שכהן אסור לו ללמוד את חכמת הרפואה ע"י ניתוחי מתים, למרות שבעתיד הרי יוכל להציל נפשות, ופקו"נ דוחה הכל, "משום דהחיוב על האדם רק כפי מה שהוא נמצא" בהווה, ופקו"נ שבעתיד אינו דוחה עתה כלום.

ולפ"ז יל"ע למה האפשרות שאולי בעתיד יבוטלו גבולות בטחון ע"י פעולה מסוימת בהווה, הופכת פעולה זו לפקוח נפש מיידי שדוחה כה"ת כולה?

פקוח נפש רק כשיש אויב עכשווי

ואולי י"ל הסיבה שמתייחסים למקרה של נכרים שבאו על עסקי קש ותבן כפקוח נפש הוא, כיון שכבר עכשיו לפנינו אויב העלול לכבוש העיר. ולא שבעתיד יבוא האויב.

ויקשה השואל: למה מתייחסים לאלו שבאו על עסקי קש ותבן כאויבים הבאים לכבוש?

והביאור פשוט: אלו שבאים לבקש/לגנוב/לגזול קש ותבן משלנו בכוח חרבם וכלי זיינם מראים בעצמם שכל מה שהם רוצים הם מוכנים להשיג אותו בכוח הזרוע, אפילו באם מוכח בעליל שזה היפוך הצדק והיושר - כגון הכא שגונבים משלנו. וע"כ אנחנו מתייחסים למצב העכשווי שהם באים על קש ותבן כעל מצב דפקו"נ, כי באם יצליחו בזה הרי ברור שלא יסתפקו בזה, ועד שיכבשו את כל המדינה.

ראיה לדבר: היה מן הראוי לומר, שכיון ששמירת גבול המדינה כ"כ חשוב, למה שלא יחללו שבת גם מבלי נכרים שצרים, כיון שגבול שאינו משומר כל צרכו הוי פקו"נ, כי אולי יבואו נכרים? והביאור פשוט, באם ישנו אויב, נכרים שצרו שלא מתחשבים ברכושנו ובריבונותינו, הרי סכנה ופקו"נ לפנינו, ואז אפילו במקרה שהאויב כרגע רוצה רק קש ותבן הרי אנחנו מתחשבים בזה כ"התקפה" וכפגיעה נגד זכות קיומנו, משא"כ באם אין אויב, הרי יש כאן רק פקו"נ עתידי שאינו דוחה שבת בהווה.

ולפי זה, לו יצויר נכרים שצרו אבל למרבה הפלא - "באופן ניסי" הם לא בגדר אויבים יש לומר "שמוכרח לוותר בכדי למנוע סכנת פקו"נ", וכדלקמן.

"באם ישתנה המצב באופן נסי"

ראוי לשים לב שבאגרת הנ"ל כשהרבי מתאר מצב שבו "יאמרו מומחים צבאים בהווה - שמוכרח לוותר בכדי למנוע סכנת פקו"נ" הוא מקדים ואומר שזה "באם ישתנה המצב באופן נסי", ויש לעיין מהו הנס והעל טבעי שיקרה שרק אז שייך שנדון ונתיר לוותר?

ומצינו בזה שני פירושים. ב'דעת תורה' שם עמ' 88 הערה 20 מפרש: "באם ישתנה המצב באופן נסי, ובמילא יאמרו מומחים צבאים בהווה שאין הגבולות והשטחים חשובים כלל לבטחון ושמוכרח לוותר בכדי למנוע סכנת פקו"נ...". הרב רי"ד קלויזנר ב'הערות הת' ואנ"ש', ברוקלין, ל"ג בעומר תש"מ, גליון קיח עמ' ז-ח דוחה את הפירוש הנ"ל, ומפרש שהכוונה "באופן הפוך, שבאם ח"ו ישתנה המצב של מאזן הכוחות בינינו לבין הערבים ימ"ש באופן נסי... ולמשל ע"י הצברת כמויות אדירות של נשק... נגיע ח"ו וח"ו למצב שלא נוכל לעמוד נגדם...". הרב וואלפא במהדורה השניה של 'דעת תורה' תיקן את הנ"ל, כפי פירוש הריד"ק. ושוב בגליון קכב וקכד שם מתרץ הרש"ד הכהן ומקבל את המהדו"ק של הרב וואלפא, ראה שם.

וכל זה איננו שווה לי, ונראה לי שעדיף לפרש את שינוי המצב באופן נסי לדבר חיובי. וי"ל: בסכסוך הערבי-ישראלי אנחנו רגילים לשנאה תהומית ועצומה מצד הערבים נגד היהודים. והסיבה לזה אינו בשביל השטחים שכבשו במלחמת ששת הימים, יוכיח ע"ז השנאה שהיה כבר לפני תשכ"ז וכו'. הם רוצים בכל מחיר "לזרוק אותנו לים", במקרה הזה היה הרבי אומר תמיד שא"א לשבת אתם למו"מ של שלום ולוותר על שטחים, כיון שהם עדיין בגדר אויבים. ואפילו אם היום הוא ככה, הרי מחר הכל יכול להשתנות למקובל אצלם, ואז תהא הארץ נוחה לכבוש.

אבל באם יקום מנהיג ערבי שגם לפני בני עמו כמו לעיני נשיא ארה"ב וכו' מדבר רק על צדק ויושר, ובאמת הוא מקבל בפשטות ובטבעיות את זכותם של היהודים לגור באה"ק ולהגן על עצמם, ואין זה חלק מהמו"מ. המטרה שלו אינו כדי שעם הכסף שיקבל מארה"ב ישקם את הצבא שלו וכו' וכו'. ובאמת פניו אינו אלא לשלום, אלא שאומר בשם הצדק ויושר (לשיטתו) שמגיע לו שיחזירו לו מה שלקחו ממדינתו בשנת תשכ"ז, והדבר בטוח הוא שאין כוונתו לנסות לקבל אח"כ עוד וכו', ובאם לא יתנו לו הוא ילך על מלחמה, ולא כדי להחריב ולהרוג את היהודים שבאה"ק, אלא אך ורק כדי לקבל בחזרה מה שלדבריו הם שלו. ועם מו"מ אפשר אפילו להגיע למצב של פשרה, שיסתפק באם יקבל בחזרה למחצה לשליש ולרביע מהשטח ההוא - וכ"ז הרי הוא התפתחות באופן על טבעי, וע"ז נאמר לפענ"ד: "באם ישתנה המצב באופן נסי"!

היסוד ההלכתי לאפשרות של "לוותר ע"פ שו"ע"

במקרה הזה שאין הוא מסתמך על חרבו וקשתו כדי לגנוב, לגזול ואולי לרצוח, אלא בא בשם הדין והצדק לתבוע את המגיע שלו (לפי שיטתו) י"ל אולי שאין הוא בגדר אויב, ואז המצב העכשווי אינו בגדר פקו"נ, כי אין אויב לפנינו.

וע"ז כותב הרבי: "באם ישתנה המצב באופן נסי" שיש כאן סוג חדש לגמרי של מנהיג ערבי, "ובמילא יאמרו מומחים צבאים בהווה - שמוכרח לוותר בכדי למנוע סכנת פקו"נ", כי הוא אינו רוצה ללחום ביהודים כדי להשמידם, רק כדי לקבל בחזרה את השטח "שלו", אבל באם ילך על מלחמה הרי עלול שיפלו קורבנות מצד היהודי (היל"ת), במקרה הזה "הרי על ב"ד לברר האין בזה דין דנכרים שצרו על עיירות ישראל", תפקידם של הבי"ד לבדוק ולברר בדיוק האם באמת המצב הוא כנ"ל, שאין הוא בגדר אויב כלל, "ואם ודאי אינו בדין זה - צריך לוותר ע"פ שו"ע".

ולמרבה הצער לא הגענו עדיין לתקופה של נסים, ואז כמובן כל עוד המו"מ הוא עם מי שמחזיק א"ע כאויב - ודאי שאסור לוותר, מטעמי פקוח נפש.

ואבקש מקוראי הגליון שיעיינו בדבר ויעירו את הערותיהם ואז יהיו דברי רבינו מאירים ומזהירים כנתינתם.

1) דוגמא לדבר אולי האגרת אל שז"ר ב'אגרות קודש' כ"ק אדמו"ר זי"ע חלק כג עמ' קכז-קכט ע"ד שלילת הדפסת התנ"ך עם שינויים ע"פ כת"י, שהמכתב נכתב בצורת השקפה ולא בסגנון של ההלכה, ראה מש"כ בקובץ 'אור ישראל', י, עמ' קמו הערה 14.

במה שהעיר הרב שלום דובער הלוי שי' וויינבערג בהערות וביאורים גליון ח [תשפז] בהסיפור (מובא בספר התולדות אדמו"ר מהר"ש ע' 9 ואילך) אודות הביכעל 'שורש מצות התפילה', שאדמו"ר הזקן ביקש מהרבנית אשת הצ"צ להביא איזה קונטרסים ממה שכתב הצ"צ והביאה הדרוש "שרש מצות התפילה", והצ"צ הקפיד, והיא השיבה "כי שמעה אשר כיבוד אב זקן הוא יותר מכיבוד אב, כי גם האב מחוייב בכבודו..",

והבין שהצ"צ ענה שיעיין בדין, והבירור בפועל היה שהצ"צ צדק שמפני חשיבותו עולה על החיוב על חיוב "כבוד בעלה".

והקשה הרב הנ"ל על השמועה דהיא היפך המפורש ברמ"א יו"ד סי' רמ שהביא ב' דעות אם בכלל מחוייב אכבוד אבי אביו ואפי' סברא המחייבת אומר ברור שחייב יותר בכבוד אביו מכבוד אבי אביו, וא"כ מהו סברת השמועה הנ"ל ומהו העיון בהלכה הנ"ל בענין שהוא הלכה ברורה. ובשוה"ג הביא כמה שהביאו סברה זו (משכיל לדוד, מדרש תלפיות) אבל זה רק בתור "הו"א". אבל לא שהביאו כן למסקנא.

וראה (בתשובות רעק"א ס"ח שהביא מ)'לוית חן' ויגש שאכן סובר כן להלכה, וכותב שזה רק בחיי האב ולא לאחר מיתתו.

בהגליון דשבת חנוכה [תשפו] הביא הרי"ד קלויזנר את דברי הילקוט שמעוני בפרשת שלח ד"ויאמר ה' אל משה - לרבות יחידים", ומביא פי' ה'משך חכמה' דיחידים היינו תלמידי חכמים כמבואר בתענית (י, א) וסד"א שהם פטורים מציצית דכתיב בה ולא תתורו, והם לא נחשדו על כך, קמ"ל שאף הם חייבים. ובספר ציצית ותכלת הקשה עליו שזה דוחק דהרי אמרו (סוכה נב, א) כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו.

ומתרץ הרב קלויזנר ע"פ מ"ש כ"ק אדמוה"ז בתניא פרק כ"ז על הפסוק ולא תתורו "ואין הכתוב מדבר בצדיקים לקראם זונים ח"ו אלא בבינונים כיוצא בו שנופלים לו הרהורי ניאוף במחשבתו בין בהיתר כו' ועל כן אל ירע לבבו על שאינו במדריגת צדיק" כו' עיי"ש. וזהו כוונת המשך חכמה דסד"א שצדיקים פטורים מציצית משום שאצלם ל"ש הכתוב דולא תתורו, משא"כ הגמ' בסוכה מדבר בבינונים עכ"ד.

ולפענ"ד א"א בזה ליישב את המשך חכמה משום דגם אם היה המשך חכמה אומר דקאי על צדיקים, הרי כמדומני שבבית מדרשו של ר' מאיר שמחה לא פירשו צדיק ובינוני כמו שמפרש אדה"ז בתניא, ועל מה שאצלם נקרא צדיק אפשר לומר כלשון אדה"ז שם "והלואי היה בינוני" ופשוט שדוקא על צדיק מסוג המבואר בתניא מוסבים דברי אדה"ז דאין הכתוב מדבר בצדיקים, דאפי' על בינוני שבתניא דלא עבר עבירה מימיו וכו' (ובזה גופא יש ריבוי דרגות) שייך לומר ולא תתורו כמבואר שם בתניא -

ובפרט שהמשך חכמה מפרש דיחידים היינו תלמידי חכמים, ואינו אומר צדיקים, משום שהלשון יחידים מצינו בגמ' תענית הנ"ל לגבי התחילו היחידים להתענות, והגמ' שם מפרשת דיחידים היינו רבנן, וממילא בודאי יש לתמוה דהרי בסוכה שם מביאה מעשה בקשר לאביי גופא ע"ש היטב (וראה ביאור נפלא ע"ז בספר מאמרי אדה"ז על מאמרז"ל עמ' פה ואילך) היינו דגם (ובפרט) על ת"ח אמרו דכל הגדול מחבירו יצרו גדול כו' וממילא דברי המשך חכמה עדיין צריכים ביאור לפענ"ד.