בגליון תתד ע' 82 העיר הרה"ג ר' א.ב. בסה"מ תרנו ע' ער שהערת המו"ל שם עמ"ש בפנים "לג"ע הארץ" - אינה במקומה. ויש להעיר עוד שבהמאמר הנ"ל בע' רסח העירו המו"ל בשולי הגליון על מה שנדפס בהמאמר "בזכרי' ח' ג' שובו אלי ואשובה אליכם" ציינו "ואוצ"ל מלאכי ג, ו'" וגם כאן טעו, ואיתם הסליחה. הכוונה היא לפ' א' ג, ובמקום ח' צ"ל "א". - בצילומי גוכתי"ק כ"ק מהרש"ב כמה פעמים אינם רואים הקו על ראש הא' ונראה כמו ח'.

וכן יש להאיר שהתחלת המאמר נמצא באוה"ת פ' נצבים ע' א' ריח. ושם הוא לנכון.

בגליון הנ"ל ע' 85 מציין הרב נ.ג. בענין הספר "מגן דוד" הנזכר בפרדס להרמ"ק שער ד פרק ד, דהצ"צ העיר על זה שלא מצא ענין זה בספר "מגן דוד", שהכוונה לספר בשם זה שחיבר המקובל רבינו דוד בר' יהודה בעל מחבר ספר לבנת הספיר. [וראה במבוא להוצאה הראשונה ירושלים תרע"ג, שהרב שלמה אהרן ווערטהיימר מביא כמה מקובלים הראשונים כמו הר"י מגיקטליא והרח"ו ז"ל ועוד מביאים דבריו],

הרב נ.ג. מציין למ"ש מהדירו של קונטרס "אור עולם" שלא ראיתי ואינני יודע באיזה שנה נדפס.

ויש לציין שכבר בשנת תרצ"ג כתב זה אחד מחוקרי הקבלה ונדפס בקרית ספר שיוצא ע"י הספרי' בירושלים שנה ט' ע' 258. שהכוונה להמחבר של לבנת הספיר ואור זרוע הנ"ל. וכמו שכתב החוקר הנ"ל שאי אפשר לומר שהכוונה לספר מגן דוד להרדב"ז, שהרי הפרדס מציין "לר' דוד ז"ל", והרי הרמ"ק נסתלק בשנת ש"ל, והרדב"ז נסתלק בשנת שמ"ג.

היגוי קמץ אצל הספרדים

בהסכמת הרה"ק המהרי"ל לסידור רבינו שנדפס בשנת תקפ"ב ושנדפסה בסידור תורה אור כותב שם: "החסיד בעל השל"ה צוה להדפיס סדור שער השמים שלו עפ"י דקדוק של המדקדק הגדול מהרש"ש מפרעמסלא חוץ ממלך מלך וימלך שצוה להדפיסו מלך חציו קמץ וחציו פתח כדי לכוון מספר הנקודות כמספר השם, אבל רבינו נ"ע אמר שצ"ל כולו קמץ, ואמר שכן הוא כוונת האריז"ל, דמ"ש כולו פת"ח ר"ל: קמץ שנקרא פתח בלשון ספרד. דלא כיש שמשבשין הקריאה ואומרים מלה זרה שאין לה פי כלל ותולין בוקי סריקי בהאריז"ל". דהיינו, שבכתבי האריז"ל כתוב שעל פי סוד יש לכתוב "ה' מלך" השני, כולה פתח. ועל כך מסביר רבינו שלא יתכן לנקד כך ולהמציא מלה חדשה, אלא שכונת האריז"ל הי' אכן לנקדה כולה קמץ, וזה שכתב פתח כי אצל הספרדים אין הבדל בין קמץ לפתח.

והכוונה שבהיגוי הספרדי לא ניכר שום הבדל בין היגוי הקמץ לבין היגוי הפתח, והדבר ברור לכל מי ששמע ספרדי מדבר עברית.

ויש להעיר שהבחנה זו על היגוי הספרדים כבר מופיעה בהרבה מקומות. היעב"ץ מביאה בהקדמת סידורו: "אכן בתנועות אשרינו וטוב חלקינו לא כספרדים שאינם מבדילים בין קמץ לפתח ובזה הם עשוים קודש חול", ובמו"ק סי' נג כותב בחריפות אופיינית: ושמעינן נמי דקריאת הספרדים שאינן מבדילים בין פתח לקמץ לא טובה היא בעיני ה' ... על כן שמח לבי ואודה ה' בכל לבי שאני יהודי אשכנזי בניבי" וכן כותב בסי' קכ"ח. (עם זאת ידוע שהחכ"צ - אביו של היעבץ - כשנהי' רבם של הספרדים התחיל לדבר במבטא הספרדי).

ובסידור רבי שבתי (מפרעמסילא) ח"א ע' 23 "והקמץ כנגדו תנועה קטנה פתח אבל אין קריאתם שוה במבטא חלילה כמו שקורין הספרדיים כי אם יקרא הפתח כקריאת הקמץ או הקמץ כקריאת הפתח אז יבא לפעמים לידי חירוף וגידוף או לידי כפירה ח"ו ... ובעל ספר לשון לימודים וספר לוית חן כתבו שאין קורא הקמץ כהוגן רק אנחנו האשכנזים".

כמו כן במגן אבות להרשב"ץ (ליוורנו תקמ"ה ד"צ) ע' נה כותב: "והקמוץ מורה על ההגבהה ... וזאת התנועה אין אנו מכירים בה כי הקמץ אנו מביטים בה כמו הפתח והוא חסרון בהברה אולי הראשונים היו מבדילים יותר ממנו...". (יחד עם זאת מצהיר שם בע' הקודם: "והספרדים הם הקפידו על לשונם בזה יותר מכל שאר היהודים אשר בתפוצת הגולה").

אולם גם רש"י קרא לקמץ פתח. דבברכות מז א, בד"ה חטופה "שקורין את האלף בחטף ולא בפתח" והיעבץ בהגהותיו כותב: "הרב כותב בכמה מקומות לקמץ פתח וכ"ה קריאת הספרדים". ושם יג, ב ברש"י ד"ה ובלבד שלא יחטוף בחית: "שלא יקראנה בחטף בלא פתח" (הגר"א מוחק שם מלת בלא ומציע לקרות: "שלא יקראנה חטף פתח") והכונה היא כדברי הפרישה בסי' סא סק"א: "ר"ל קמץ שנקרא פתח". ועצ"ע פשר תופעה זו שרש"י ישנה המבטא האשכנזי? והאם יתכן שרש"י כינה לקמץ פתח אך לא ביטא אותן דומה? ודבר זה צריך חקירה ובדיקה בספרים המדברים בזה.

דברי המנח"א

כלפי מה נכתבים הדברים? במאמר נוסח התפילה (בס' 'חמשה מאמרות' ע' קעא) להאדמו"ר המנח"א ממונקאטש כותב על דברי המהרי"ל אלו: "ולא ידעתי אם יצאו דבריהם אלו מפי הרב התניא ז"ל כי מי לא שגם הספרדים לא נק' הקמץ במקום פתח? והוא נקודה אחרת מפתח גם אצלם, אלא שהם מאריכים הקמץ יותר בפתחון פה מהפתח משא"כ אנו האשכנזים מקמצין יותר הפה ... אבל זה פשוט דבנקודות והברות משונות הם זמ"ז גם אצל הספרדים ע"כ במחכת"ה דבריו [של המהרי"ל בשם רביה"ז] תמוהים ובלתי מובנים".

דבריו נסובים על הנוסח "לא-ל נעימות יתנו למלך א-ל חי וקיים" שלפי כתהאריז"ל שני הלמדי"ם של "לא-ל" ושל "למלך" צ"ל נקודים בקמץ, וביעב"ץ ניקד הל' השני בפתח, והמנח"א משער שזה עפ"י היסוד של המהרי"ל הנ"ל שהספרדים לא הבחינו בין קמץ לפתח ולכן שינה.

ואח"כ מביא להדיא השערי תפילה לר"ז הענא: "שכ': שהלמ"ד השני למלך א-ל חי וקיים צ"ל בפתח ושכן הוא בכתבי האריז"ל אך הספרדים מעתיקי כתביו העתיקו בבא א' ... לפי שאינם מבדילים במבטא בין קמץ לפתח עכ"ל". ומסיים המנח"א: שוב ראיתי בסידור הנ"ל תורה אור ושערי תפלה (להשער הכולל, שה'שערי תפילה' הוא מהדורה ראשונה ממנו) שהלמדין צ"ל בברכת לא-ל ברוך נעימות וכ' למלך בקמ"ץ כדברינו וחלק שם על השערי תפילה להר"ז הענא כנ"ל בזה. ולא ראה אז שגם ד' הה"ג בעל שארית יהודה אחי הגה"ק התניא בהסכמתו להסידור שצ"ל בפתח כנ"ל". ומסיים בחריפתו האופיינית לו: "אולם בכמה דברים השיג שם הרב המסדר שחדש את נוסח התניא בסידור הנ"ל (בטוב טעם והשכל) על הרב בעל שארית יהודה שלא כיונה דעתו לדעת רבו ואחיו הרב התניא ז"ל". עכ"ל המנח"א.

ותמוה מאד שכותב אודות המהרי"ל נאמן ביתו של רבינו הזקן, שרבינו הצ"צ סמך עליו בלי פקפוק ובלי הרהור על שמועותיו שמסר מרבינו הזקן ובנה על דבריו יסודות איתנים הן בדא"ח והן בהלכה, שה'שער הכולל' משיג עליו - שלא כיון דעתו לדעת רביה"ז?!

בכל מקרה נראה שלהאדמו"ר זצ"ל הי' רק ה'שערי תפילה', ונראה שב'שער הכולל', שכאמור הוא מהד' בתרא של ספר 'שערי תפלה', הוסיף המחבר שם קטע זה בסוגריים (אין לי השערי התפילה לבדוק, אך מלשון המנח"א ברור שלא נמצא שם): "(ושינוי המבטא בין אשכנזים לספרדים בענין זה לא נעלם גם מאדמו"ר כמ"ש בהקדמת אחיו בעל שארית יהודה)", הרי שבוודאי ובוודאי לא פקפק ה'שער הכולל' על דבר המהרי"ל כלל ח"ו ומסורותיו נאמנים בתכלית. ומה אפוא ההבדל?

השער הכולל בעצמו מציע הסבר מדוע כאן סברת הר"ז הענא לא מתקבלת. כי הלא בכתבי האר"י מבואר ששני הלמדים צ"ל קמוצים, וא"כ כיצד אפשר לומר, שלמ"ד א' אכן היא קמץ ממש ולמ"ד השני' היא באמת פתח ורק נכתב כקמץ בגלל שהספרדים מחליפים קמץ בפתח, דאם אכן מחליפים, אז שניהן צריכים להיות בפתח? וכי החליפו רק באחת?

דברי הרבינו בחיי

האחרונים הנ"ל ציינו לדברי הרבינו בחיי בפרשתינו שכותב: "ואע"פ שנראה שהקמץ והפת"ח הכל דבר אחד ותנועה אחת - אין הדבר כן, אלא שיש הפרש ביניהן במבטא שהרי תנועת הקמ"ץ גבוהה ועליונה ותנועת הפתח למטה ממנה. כי הקמץ בתיבה יורה על מעלה גדולה ועל דבר שהוא עומד בפני עצמו אינו נסמך לענין אחר ... ומטעם זה בניקוד השם לא תמצא פתח אלא קמץ ... וזה ההפרש הגדול שיש בתורתינו בין קמץ לפתח כהפרש שיש בין אור לחשך ובין קדש לחול".

ולא ברור לי כוונתו במה שכותב: "שנראה שהקמץ והפתח הכל דבר אחד…אין הדבר כן", האם כוונתו שכספרדי מתריע לעדתו על הטעות שאירעה אצלם, שהקמץ והפתח נראות דומות, אך אין הדבר כן, וצריכים א"כ הספרדים לשנות את מבטאם? (וכך הבינו היעבץ ובסידור רבי שבתי), או שמא יתכן, כפי שמשמע מפשטות לשונו, שלדעתו גם אצל הספרדים, למרות שנראה כדבר אחד ותנועה אחת, הרי באמת כשמעיינים היטב יש אכן הבדל דק ביניהן ולכן צריכים הספרדים להקפיד על הגייתם הנכון והמדוייק שלא יסטו, וא"כ הרי"ז מצדיק דעת המנח"א?

וראיתי מציינים לספר יביע אומר (ח"ו סי' יא) להרב ע. יוסף שי', שמברר שאין כוונת הרבינו בחיי להקמץ האשכנזי. ובשעת כתיבת הדברים אין תח"י את הספר לבדוק דבריו.

בשנת תשמ"א הביע כ"ק אדמו"ר נשיא-דורנו דעתו בבהירות: "מטעמים מובנים כדאי לדעתי שבמתנות לכלה לפני הקידושין לא תהי' טבעת"... (שערי הלכה ומנהג כרך ד' עמ' צ).

והנה בכמה ק"ק הי' נהוג מקדמת דנא לשגר טבעת לכלה - לפני החתונה (ראה שו"ת מהר"י ווייל סס"ה ובכ"מ).

אבל בספר פחד יצחק ערך סבלונות מובא מעשה שאירע - ואולי כתוצאה מזה אכן בא כ"ק לבטל המנהג.

וכך כותב שם:

"ומעשה בכהן ששידך יתומה ושלח לה הטבעת כמנהג המקום, ויהי כי ארכו לה הימים בפשע המשדך קבלה קדושין מאחר בלי חזרת הנישואין בפני בין דין כמנהג ... וכו'".

כלומר: המדובר היה בשידוך, כלומר עוד קודם הנישואין, ולאחר-מכן היה מעשה-פעולה של שיגור טבעת שיש בו תחילת מעשה אירוסין דאז (כלומר קידושין), והתוצאות היו שאחר-כך קיבלה קידושין מאחר וכו'.

והנה באותה תקופה (ש"פ תשא תשמ"א) הביע כ"ק דעתו בפומבי (נוסף על חוו"ד לפני"ז - ראה שערי הלכה ומנהג כרך ד' עמ' צ) ש"אין לומר או לכתוב "אירוסין" - עד שיהיו אירוסין" בפועל, והא בהא תליא כמבואר שם.

כ"ק אדמו"ר סיפר בהתוועדות קיץ תשמ"ו (נעתק בספר 'ימי מלך' כרך א' עמ' 132):

"זכורני בהיותי ב"חדר" שהיו אומרים "בדיחה" בקשר ל"דין-תורה": ...שכאשר באים לרב עם שאלה בעניני "איסור והיתר", והרב פוסק לאיסור, מקבלים את הפסק-דין ללא כל ערעור, אפילו כאשר מדובר אודות "הפסד מרובה", ואילו כאשר שני יהודים באים ל"דין-תורה", הנה גם כאשר מדובר אודות סכום פעוט ... טוען זה שהתחייב בדין, וצועק ככרוכיא, על ה"עוול" שעשה הרב .. והתירוץ לזה ... לא על ההפסד שלו צועק ככרוכיא, כי אם, על הריווח של חבירו!..."

ולהעיר שמקורה של אימרה זו בספר יערות דבר דרוש ה' - לימי הסליחות (פיסקא המתחלת "ולכך אמרו במדרש"):

וז"ל: כאשר אמרתי פעמים רבות, אם יבוא אדם לשאול לחכם מאן דהוא שקרו לו טריפות בביתו או חימוץ בפסח, והוא יורה לו להשליכו לנהר, אף שהוא הפסד מרובה לא יצפצף פה לנגדו כלל, ואילו ידין בין איש לרעהו וידין ליתן לחבירו עשרה זהובים, הלא ילך בפלילים ויתריס נגד הדיין וישמור לו איבה. והטעם הוא כי זהו שהולך לאיבוד וטמיון אינו מקפיד כלל ומברך למי שנתן תורה, אבל בזה שמגיע הדבר לחבירו בזה קנאתו גדולה, עד שקשה לו לשמוע בקול הדיין. עכ"ל.

בתניא פרק א' (ה,ב): "והא דאמרינן בעלמא . . זכיות מקרי צדיק הוא שם המושאל לענין שכר ועונש לפי שנדון אחר רובו ומקרי צדיק בדינו מאחר שזוכה בדין".

לכאורה, יש מקום להצביע על מקור מפורש ברש"י - סנהדרין לג, ב - דאיתא שם:

ומנין ליוצא מב"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה מניין שאין מחזירין אותו תלמוד-לומר צדיק אל תהרג.

ופירש רש"י:

"צדיק - משמע שנצטדק בדין ואע"פ שאינו נקי".