איתא באבות (פ"ו מ"ט) "אמר ר"י בן קסמא ... איני דר אלא במקום תורה".

והנה לכאורה, סירובו של ר"י בן קסמא לילך וללמד תורה לאחרים - הנה מלבד מה שהוא סותר לכל ענין ה"שליחות" כפי שהורנו רבינו נשיא דורנו, שלא להסתגר ב'מקום תורה', ולילך למקומות רחוקים לקרב יהודים -,

הרי הנהגה זו סותרת גם מה שלמדנו בכל פרקי אבות עצמן: "העמידו תלמידים הרבה", "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", "כשאני לעצמי מה אני" (אבות פ"א), "מקום שאין אנשים השתדל להיות איש", "ואם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך" (אבות פ"ב), "מי שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת" (אבות פ"ג), "הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד" (פ"ד מ"ה)

וכן - הרי זו היתה מעלת אברהם אבינו על נח, ש"קבל שכר כולם", וה"מזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו" (אבות פ"ה), וממעלות שהתורה נקנית היא "ללמוד על מנת ללמד" (פ"ו)?

מקום מגוריו של רבי יוסי בן קסמא

ויש לומר בזה, שאדרבה, באמת רצה רבי יוסי בן קסמא לזכות את ישראל, ואכן עזב את עירו והלך למקומו של האיש, כדי להתחיל ולייסד שם מקום תורה.

ויש להוכיח שבפועל הלך ריב"ק לעיר אחרת, שהרי היה ברומי - "שאלו תלמידיו את רבי יוסי בן קסמא אימתי יבוא בן דוד וכו'" (סנהדרין צח, א), ופרש"י: "ברומי היה יושב" (ומיושב בזה קושיית המהרש"א ממשנתינו, וכן העיר בספר סדר הדורות על המהרש"א).

ומיושב מה שמצינו שהלכו גדולי רומי להלויית ריב"ק (ע"ז יח, ב) - דלכאו' אם היה מובדל מהעולם וסגור רק במקום תורה אין מסתבר שילכו גדולי רומי להלוותו ולהספידו הספד גדול.

והרי לפנינו במשנה זו שעסק "ללמוד וללמד", והדבר הראשון שלימד מיד, עוד לפי בואו שם, הוא שהתורה העיקר, ושלא ידור במקום חדש מבלי לעשותו מקום תורה, שלא ימשיכו אנשי העיר לחיות 'במקומינו', להתנגד ללימוד התורה ולומר "לא יעשה כן במקומינו", אלא אדרבא - ישתתפו עמו להפוך עירם למקום תורה.

ולא אמר ריב"ק "איני דר אלא במקום חכמים ושל סופרים", שעל זה היה מוותר, והעיקר שיעזרו לו לייסד שם מקום תורה, ו"מחשבתו משויא לו מקום" (שבת קב, א).

טבריא עיר גדולה

ויש לומר, שאותו "מקום תורה" שבא ריב"ק משם, היתה עיר טבריא, שכן באותה תקופה ובאותו איזור היתה טבריא עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, וידוע לנו שהיו בה שלש עשרה בתי כנסיות, לבד מבתי מדרשות (ברכות ח, א), והיו תושביה תלמידי חכמים (רש"י בע"ז י, א. תוד"ה 'והא רבי בטבריא הוה' מגילה ה, ב), וישיבת טבריא היתה גדולה יותר מציפורי (רש"י סנהדרין לא, ב).

ואכן מצינו, שהיה ריב"ק בטבריא בשעה שנחלקו בה החכמים עד שנקרע ספר תורה מחמתן (יבמות צו, ב), והיה תמה אם יהפך לבית עבודה זרה, וכן היה. ואולי מפני מעשה זו עזב ריב"ק את טבריא העיר הגדולה לנדוד בדרך, עד שפגע בו האיש.

ולפ"ז יובן מה שמקדימה משנתינו שאלה ותשובה זו "מאיזה מקום אתה - מעיר גדולה וכו'" (שלכאורה אין שאלה ותשובה זו נוגעת לענין, ועוד - דאם כפשוטו הרי היה האיש יכול לידע שרבי יוסי רוצה להשאר בעירו, ולמה שואל "רצונך שתדור עמנו"? - הרי היה לו לומר "אם תדור במקומנו, אתן לך כו'"),

- אלא שלאחר ששמע האיש מריב"ק שאינו שבע רצון ממקומו ורצונו להעתיק למקום אחר, הציע לו "רבי רצונך, שתדור עמנו".

היכן היא עיר 'רומי'?

ואולי י"ל, ש"רבי יוסי מן קסרי" (הנזכר רק פעם אחת (סנה' קח, א) היינו "רבי יוסי בן קסמא" שבמשנתינו, וכפי שהוכיח בסדר הדורות שרומי היינו עיר רומית בארץ ישראל מושב הקיסר, וכמרז"ל בחשיבות קיסרי (מגילה ו, א), והיו בה יהודים ("רבי אליעזר שבת בסוכה בקסרי" (סוכה כז, ב) ו"אתקין רב אבהו בקסרי".

וכן מוכח מזה, שהשתתפו גדולי רומי בהלוייתו, והרי ידוע לנו שציון מנוחתו של ריב"ק הוא במירון, ולפלא שיוליכו גופו ממרחק רב באותם ימים.

וראה אלשיך (שושנת העמקים 'ראשך עליך ככרמל', עץ יוסף ע"ז י, ב) שהא ד"משיח יושב בשער רומי" זהו רומי בארץ ישראל, ומביא ראיה משאלת ריב"ל "אימתי קאתי מר" ושב משערי רומי באותו יום, הרי שרומי היא בארץ ישראל.

וכן מוכיח מהמנהרה שבין ביתו של רבי לאנטונינוס, שהלך דרך שם ללמוד תורה, שהרי אינו שייך מנהרה ארוכה כזו מארץ ישראל עד לרומי שבאיטליא. וזה מתאים לדעת חוקרי דברי ימי ישראל בזהותו של אנטונינוס חבירו של רבי, שלא היה הקיסר ברומי שבאיטליא, אלא ניצב מלך שמשל בא"י.

ולולא דמסתפינא י"ל, שגם במרז"ל "הלך אחר חכמים לישיבה ... אחרי רבי מתיא לרומי" (סנהדרין לב, ב), אין הכוונה לרומי ממש, אלא ל'רומי' שבארץ ישראל, שהרי מצינו ש"רבי מתיא בן חרש וחביריו היו הולכים, והגיעו לפלטוס וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם ... וחזרו למקומם, אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות" (ספרי ראה סי' פ).

ואיך אפשר שרבי מתיא יעתיק לחו"ל? וע"כ לומר ש"רומי" זו בארץ ישראל.

"הייתי מהלך בדרך" - "זקנים שהיו מהלכים בדרך"

ולפי זה יתיישב הקדמת רבי יוסי לומר "פעם אחת הייתי מהלך בדרך" - דלכאורה, מאי נפקא לן שהיה מהלך בדרך? ואדרבה יקשה למה ביטל לימודו לצאת ולטייל בחוץ אם רצה להסתגר ב'מקום תורה', ובפרט לילך רחוק כל כך עד ששאלו האיש 'מאיזה מקום אתה'? אלא כנ"ל, שרבי יוסי בן קסמא לא רצה להשאר במקומו, וכבר החזיק בדרך לילך ולהרביץ תורה במקום אחר.

ורבי יוסי פירש דבריו, שלא יסתפק רק לקבל אלף אלפים דינרי זהב, ולכן התנה בפירוש "תנאי קודם למעשה", לומר להם שיעשו את עירם שתהיה מקום תורה.

ומיושב מה שאמר "אפילו אתה נותן לי כל כסף וזהב", והקשו המפרשים הלא זוהי מדת 'נפש רחבה' כבלעם הרשע? אלא כנ"ל, שמדגיש ריב"ק, שאין הכסף סיפוק נפשו ומגמתו, אלא שליחותו הוא להפוך העיר להיות מקום תורה.

וכן מוכח מלשון הגמרא "היו מהלכין בדרך והגיע לפלטיא ... שוב פעם אחת היו עולים לירושלים" (מכות כד, א) - שבסיפור השני הלכו במכוון לירושלים, אבל לפני זה לא הלכו בכוונה מתחילה לילך לרומי, אלא היו "מהלכים בדרך" (אף שלפעמים הלכו הזקנים לרומי להשתדל אצל הקיסר), שפעם זו היו מהלכים לתומם בא"י, ופתאום שמעו קולה של "רומי" שבארץ ישראל.

והנה כתב המהרש"א שלא שמעו קול ממש, שאי אפשר לשמוע בריחוק גדול כזה, אלא הכוונה שראו והכירו כח השפעתה של רומי בעיירות ומקומות שעל הדרך.

ויש להוכיח שאין זו עיר רומי ממש מכך שהיו מהלכין ושמעו קול המונה של רומי בריחוק ק"כ מיל, שאם היה זה בדרך לרומי שבאיטליא, שנבנה במקום ש'העלה הים שרטון', מסתמא באו דרך הים בספינה, ומצינו (ב"מ יא, א) דהיו החכמים באין בספינה, ודרך הים הרי לא שייך לשמוע השפעתה של "קול המונה של רומי" (כפירוש המהרש"א (אבל המהר"ל (נצח ישראל פכ"ו) כתב ששמעו ברוה"ק).

ולפי הנ"ל - שבאמת לא הסתגר לעצמו, הרי"ז מתאים למאמרו של רבי יוסי מן קסרי שדרש להשיב אנשים בתשובה בתוכחות נח ודור המבול, אף שהיו צוחקין ומהתלין ממנו.

וכן מצינו שרבי יוסי בן קסמא התעסק בדרכי ואופני קירוב, ממאמרו "גדולה לגימה שמקרבת" (סנהדרין קג, ב), להתנהג בדרך ימין מקרבת, לקרב ולא לרחק.

מעיון ב"אוצר מנהגי חב"ד" (להר"י שי' מונדשיין) על חגה"ש ע' רפט - תחת הכותרת "האיחולים לקראת החג" - עולה בפשטות, אשר האיחול של "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות" הרי"ז בעיקר חידושו של כ"ק אדמו"ר (ועי' במה שמציין שם, וגם ב"הלכות החג בחג" להרמ"א שי' זעליגזאן למקומות בשיחות קודש של רבינו שמבאר ל' האיחול).

ורק להוסיף בקצרה אשר הנוסח "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות", עם כל המשתמע, מתאים מאד לעבודתו וכו' של כ"ק אדמו"ר, שהרי:

דוקא "שמחה פורץ גדר" - ענין של "ופרצת", להגיע אל ה"חוצה שאין חוצה למטה הימנה", ויחד עם זה להביא לו "הפנימיות" - ובל' רבינו "המעין עצמו", וכמבואר בארוכה בשיחותיו הקדושות.

וכמו שהוא ביחס אל הזולת, כמו"כ מובן ביחס להאדם עצמו:

שיקבל התורה באופן שפועל גם על חלק הכי חיצוני שלו - "בכל דרכיך דעהו" (כל' רבינו בכמה משיחותיו הק'), שמגיעים לזה רק ע"י מדת השמחה וההתפשטות. והפעולה היא מהחלק הכי פנימי שלו.

ובעצם תלוים הם זב"ז, שרק הפנימי ביותר שבאדם, בעולם ובתורה ("עשן" וכו' דמ"ת), (ובל' המורגל "הגבוה ביותר") - מגיע גם לה"חוצה ביותר" ("יורד למטה ביותר"), וכ"ז ע"י שמחה דוקא - "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות".

והרי"ז גם הנקודה דביאת משיח - "מלאה הארץ דעה" דפנימיות התורה, תורתו של משיח, ודוקא בזמן ש"אז ימלא שחוק" - "בשמחה ובפנימיות".

ז"ל כ"ק אדמו"ר בענין זה במכ' (הובא בלקו"ש חל"ד ע' 243): "... וכל העושים זאת - גוזלים מאת התלמידים כמה וכמה שעות מלימודי קודש שלהם. ועי"ז מחסר גם את ידיעותיהם בקיום המצוות בפועל וביר"ש, ומכשילים אותם עי"ז בענינים דרבנן וגם דאורייתא. ור"ל", עכלה"ק.

והנה, בהשקפה ראשונה, נראה מכאן שמופרך הדבר ללמד עברית בבית הספר.

אמנם עדיין צ"ע מהי הכוונה בזה, דלכאו' א"א לומר שאין ללמוד כלל שפה העברית, דהרי מצינו באג"ק של אדמוהריי"צ (ח"ו ע' קנב), וז"ל: "..מבהיל העדר היכולת שלהם [התלמידים] בכתיבה ... [ו]מוכרח הדבר להכניס זה בסדר הלימודים, .. לשון הקדש .. להשיג עכ"פ ידיעה שטחית בדקדוק, אשר עי"ז תקל להם ההבנה בכמה ענינים בתורה, וידקדקו יותר במבטא תיבות התפלה וקריאת התורה, ואשר יוכלו לכתוב מכתב בעיון בלה"ק ובפרט לכתוב בלי שגיאות..". וא"כ, נראה ברור, ש"מוכרח הדבר להכניס זה בסדר הלימודים".

ולכאו' אין לומר שמדובר אודות לימוד לשון הקודש - היינו "לשון מקרא" דוקא, ולא לשון עברית. דהרי מפורש כת' "שיוכלו לכתוב מכתב", ולכאו' אין הדרך לכתוב בלשון מקרא, כי אם בלשון עברית. וא"כ צ"ע מהי הכוונה.

והנה שמעתי שכ"ק אדמו"ר הורה לכמה שואלים בנדון, שאין ללמוד (בבי"ס) לשון עברית בתור ובשביל לימוד השפה המדוברת, משא"כ לימוד הדקדוק, ובזה אתי הכל שפיר. אף שעדיין צ"ע מה נכנס בגדר לימוד השפה, ומה - בגדר דקדוק.

בספר השיחות תש"ו - ה'שי"ת שי"ל לאחרונה בע' 54 ואילך נדפסה "רשימת ד"ק ששמעתי מכ"ק אדמו"ר שליט"א עש"ק פ' שופטים, כ"ו מנחם-אב תש"ו" אבל נשמט שמו של הרושם רשימה זו.

בע' 78 בס"ח נדפס "ער איז אנטלאפן אזוי ווי פון וויירויך" - כדאי לציין בהערה שתרגום תיבת "וויירויך" הוא "קטרת", היות ואינה תיבה רגילה כ"כ.

בע' 83 בס"א נדפס "דיבר אודות אברהם רבינו ע"ה" - כמובן שצ"ל "אבינו" במקום "רבינו".

בע' 92 שו"ה בתורה - נדפס עוד, וצ"ל עד.

בע' 98 בסכ"א נדפס "און אז עס מאכט זיך א געשמאקער דברים שמועס שטעלט מען זיך אפ" - וכן הוא גם במקור בסה"מ תשי"א המצויין כאן, ואולי צריך להיות "דברים בטלים שמועס".

באשל אברהם (להגאון מבוטשאש) אורח חיים הלכות שמחת תורה (סימן תרסה בסופו), מביא טעם על המנהג להפוך את הס"ת בעת ההגבהה בשמחת תורה שיהיו פניו כלפי הקהל - ע"פ לשון הכתוב "שיכל את ידיו", שבברכת יעקב לבני יוסף הפך את ידיו כדי שישים יד ימינו על ראש אפרים, ומקשר זה עם זה ש"ביום השמיני" הוא קרבן נשיא אפרים, ולכן קשור זה עם שמיני עצרת, וזה לשונו: "ומה שנוהגים להפך הס"ת בהגבתה בליל וביום שמח"ת ... וכן מצד שנשיא אפרים הקריב ביום השמיני ועכשיו בשמיני עצרת הניתוסף בבחי' חביבים דברי סופרים חדשים גם ישנים, והוא בגדר תוס' ברכה מורים בחי' מה שכתב שיכל את ידיו ליתן הבכורה בברכה לאפרים".

ולכאורה הוא פלא (וכבר העירו על זה באחד הקובצים), שהרי מקרא מפורש הוא שנשיא אפרים הקריב ביום השביעי ולא ביום השמיני!

ואולי יש מקום לומר ע"ד הרמז, שכוונת האשל אברהם היא לכך שנשיא אפרים הקריב ביום השבת, וכמבואר במדרש שנשיא אפרים זכה להקריב ביום השבת בתור שכר על זה שיוסף שמר את השבת לפני שניתנה (ובלקו"ש חכ"ג פ' נשא נתבאר שענין השבת "לפני שניתנה" הוא מדריגה נעלית יותר בשבת), ואולי מקשר מעלה זו דוקא עם אפרים משום שהוא בדוגמת שיכל את ידיו. ועצ"ע.

בגליון הקודם כותב הרא"ח שי', שהטעם שכשהדפיס הצ"צ את הלקו"ת השמיט מד"ה "לויתן זה יצרת" את התיבות "וכן הבעש"ט" (לענין קיום מצוות ברוחניות) הוא משום שהי' אז שקט בין מתנגדים לחסידים ולא הי' זמן מתאים לזה.

ולא הבנתי את הסברא שבדבר, וכי בזמן ש"אין שקט" אז מתאים להדפיס זה?

שוב הביא שגם הרש"ב לא הכניס הגהה זו במהדורת הלקו"ת שהדפיס בשנת תרס"ד, אך כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הדפיס הגהה זו בהוספות, ומשמע מזה, שבזמננו ליכא חשש בדבר.

ויש לעיין אם מזה יש ללמוד בנין אב לענין הרבה דברים שלא הדפיסו או לא נתגלה שם הכותב בדורות הקודמים מתי נשתנו העתים לענין זה.

ודוגמא לדבר: בלקו"ש חכ"ג (שיחת י"ב תמוז) איתא, ש"רשימת השומעים" דשיחת ג' תמוז תרפ"ז (ד"ה יהי ה' אלקינו עמנו) היא רשימת אדמו"ר הריי"צ עצמו, אלא שרצה בעילום שמו. אך כ"ק אדמו"ר ציוה לגלות זה בדורנו, משום שהטעם (שאינו ידוע לנו) שמחמתו רצה הריי"צ בעילום שמו כנראה אינו שייך יותר. ולפי זה צ"ע, האם לנו ניתנה רשות להחליט מעצמנו לגלות דברים שהאדמורי"ם רצו שיהיו בעילום שם (וכן הא דלאחרונה הוציאו לאור צילום מ"השמטות" מתורת שלום שכ"ק אדמו"ר לא הדפיסם, האם יש בידינו לומר שכעת נשתנו העתים ומותר לגלותם).

בגליון הקודם הביא הרממ"ל מקור למ"ש בכ"מ שיש מעלה בעבודה מלמטה למעלה על עבודה מלמעלה למטה מן הדין דממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, דתלמיד חכם בא למעלתו ע"י יגיעתו מלמטה למעלה, משא"כ הכהן מעלתו באה לו מלמעלה מצד יחוסו, חזינן איפוא שהעבודה מלמטה יש בה מעלה על מה שמקבלים מלמעלה.

אך לכאורה דבריו נסתרים מפשטות פירוש הגמרא, דבגמרא שם בא לבאר את מעלת התורה, שתורה גדולה מכהונה, ואם נניח שהמעלה היא בזה שהדבר בא מלמטה, מה ענין תורה וכהונה לכאן.