1) ראה שערי הלכה ומנהג ח"ה עמ' לח סי' ט.

2) וראה בחיי פ' עקב יא, יג, רמב"ם הלכות תפלה פרק א הלכה ב.

3) ואינו נוסח אשכנז הנהוג היום, שהוא נוסח פולין בהגהותיו של בעל 'יסוד ושורש העבודה'.

4) לדוגמא נוסח ברוך שאמר.

5) ועיין במדרש תהילים מהדורת בובר פרק כ"ט שם הובא נוסח ברכות תפלת שמונה עשרה שמסר משה רבנו לבני ישראל. ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ.

בגליון ב [תתמה] עמ' 89 כתב הכותב, שלכאורה קיבל אדמו"ר הזקן את דעתו של בעל ה'תולעת יעקב', שבתפילת המנחה אין אומרים "עלינו" - בין בחול בין בשבת - ודלא כמפורש בכהאריז"ל שאומרים "עלינו" בכל שלוש התפילות.

(שתי הדיעות מובאות במג"א סי' קלב סק"א. בכהאריז"ל שהיו לעיני אדמו"ר הזקן מפורש כך בפע"ח שער יד פ"ז: וראוי לאומרו אחר כל תפילה מג' תפילות, ולא כמו אותן שנוהגין שלא לאומרו אלא בשחרית לבד).

ראי' לדעתו זו מביא הכותב מכך שבסידור עם דא"ח דפוס קאפוסט תקע"ו, נאמר במנחת שבת רק: 'ק"ש' [=קדיש שלם], ולא נאמר כלל שיגידו "עלינו" וקדיש יתום אח"כ. ואין סברא לחלק בין מנחת שבת למנחת החול.

על דבריו אלו יש להעיר:

[א] אין להביא ראי' מכך שבסידור קאפוסט לא ניתוספה הוראה בדבר אמירת "עלינו", שהרי באותו סידור: (א) לא נאמר לומר ק"ש אחרי שחרית ש"ק. (ב) אחרי מוסף ש"ק נכתב לומר "קוה" ו"עלינו" אבל לא נכתב לומר הקדישים שלהם (ודלא כבמקומות אחרים שניתוספה גם הוראה ע"ד אמירת הקדיש). (ג) במנחת שבת לא נאמר שם "רצה ומודים תמצא לעיל" כבמקומות אחרים לעיל מיני' ולהלן. (ד) אחרי מוסף לר"ח לא נרשם שם לומר ק"ש, קוה, עלינו וכו', בעוד שאחרי מוסף לשבת ור"ח נכתב לומר ק"ש. (ה) אמירת ק"ש לא צויינה גם בשאר תפילות המועדים וימים נוראים.

הרי שאין להסיק הלכה למעשה מדברים שלא נתפרשו בסידור קאפוסט.

[ב] אין לומר שסבירא לי' לרבינו הזקן שאין לומר "עלינו" בתפילת המנחה, שהרי מפורש כתב רבינו לפני מזמור "לדוד ה' אורי": ובמנחה קודם עלינו אומרים זה.

בגל' תתמא עמ' 91 כתב הכותב, שלכאורה ברור שאת האות חי"ת שבתיבה "ותחל" (תהלים צז, ד) יש לנקד בצירי.

וביאר את דעתו ע"פ חכמת הדקדוק שכידוע לא נשפעה מלמעלה בשלימותה (ראה בהע' לס' המאמרים תק"ע עמ' רמט וב'לקוטי רשימות ומעשיות', עמ' לז אות רא. וכמ"ש גם תלמידו של אדמו"ר הזקן הרה"ג ר' נחמיה מדוברובנא בשו"ת 'דברי נחמיה' חלק יו"ד (נט, ג): דקדוק - שידוע שאינה חכמה ברורה).

בסידור שממנו הכינו את הגלופות להדפסת הסידור ברוסטוב נדפס "ותחל" בצירי, אבל ברוסטוב שינו וניקדו בסגול. וחזקה על כל השינויים שבאותו סידור, שכולם נעשו ע"פ שאלה מאדמו"ר מוהרש"ב נ"ע.

על הדקדוק בתפילה

בנושא זה דן הכותב בגל' תתמג עמ' 90, והביא את דברי מהרי"ל בהסכמתו לסידור, שדעת אדמו"ר הזקן היא שהדקדוק המופרז בדקדוק המלות מקלקל את הקריאה וכמעט שממשיך לבטל הכוונה, ואדמו"ר הזקן עצמו סיפר על מי שלעג למדקדקים האחרונים האומרים "לפיכך" בכ"ף רפוי' וגורמים להשכיח את ענין עיקר התפילה שצריכה להיות בכוונה [ולא בצחצוחי לשון].

על כך יש להוסיף:

[א] כדברים האלו כתב גם הרב יעב"ץ בהקדמת סידורו "עמודי שמים", אחרי שהרבה להזהיר על הדקדוק בהגיית המלעיל והמלרע והדגשים, הוסיף וכתב: במי שאפשר לו ויודע הדברים אמורים, אבל מי שלא הגיע לידי מדה זו בנעורים אי אפשר להטריחו בהנחת הטעמים, שטורחו רב ומייגע דבורו והפסדו מרובה משכרו, לכן טוב שלא לבלבל הקורא אשר לא ניסה באלה המטבע תפילה. עכ"ל.

[ב] כדוגמה לדקדוק המשכיח את עיקר הכוונה, הביא רבינו את המדקדקים לומר "לפיכך" בכ"ף רפויה (שלא כהרגל הלשון לומר "לפיכך" בכ"ף דגושה, כפי ששמענו גם אנחנו מזקנים שבדור, וכך הי' גם אדמו"ר זי"ע מבטא באמרו "על אחת כמה וכמה", שהי' מדגיש גם את הכ"ף האחרונה), אף שבאמת כן צריך לומר על-פי הדקדוק, וכך יש להרגיל את הנערים מילדותם.

וראה זה חדש, שהמדקדק ר' שבתי סופר ניקד בסידורו את תיבת "לפיכך" בכ"ף דגושה, וביאר טעמו בארוכה שכן צריך לומר ע"פ דקדוק הלשון (עיי"ש בתפילת השחר ובהגדה של פסח).

[ג] אדמו"ר מוהרש"ב אמר בשם אביו אדמו"ר מוהר"ש: הדקדוק שייך רק לקריאת-התורה אבל לא לענין התפילה (ראה: ס' השיחות 'תורת שלום', עמ' 2).

[ד] ראויים לתשומת לב דבריו של הרה"ק מקומרנא בס' פני זקן (ברכות פ"ב מ"ג), שכותב שיש לשמור שלא לחזק הרפה ולא לרפות החזק וכו', ותוך כדי דיבור מכה הוא על קדקדם של המדקדקים העניים מדעת שמשחיתין את המבטא והקריאה הנכונה בכמה עניינים. בין הדוגמאות שהוא מביא לאותו ענין בספרו היכל הברכה (דברים ו, ה) מצינו בדומה לעניינינו: ודלא כמדקדקים הטפשים שאומרין.. "חתן וחלה" [דהיינו כ"ף רפויה] דהוה ברכה לבטלה, דבכל היכי דנשתנה המבטא, אין מדקדקין בדיקדוקי עניות של טפשין, ובלאו הכי אין אנחנו בקיאין כלל בדגש ורפה כידוע, ולמה יקלקל העני הטפש את המלה לומר.. "חתן וחלה" וכדומה מן הטפשות, שאינו אלא גאות הלב. עכ"ל.

בגליונות קודמים שקו"ט בענין ניקודה של תיבת "ותחל" - במזמורי תהילים הנאמרים בקבלת שבת, בסידור תהילת ה' ותורה אור מנוקדת בסגול תחת האות חי"ת, ובסידור שי"ל בעריכה מחודשת שונה ניקוד תיבה זו בצירי תחת האות חי"ת, והוא ע"פ המנוקד בנ"ך וע"פ משמעות המילה כפירוש המצודות שם.

והנה ב"היום יום" י"ז אדר שני כתוב: "באמירת תהילים אומרים כל מעיני הכ"ף בקמץ. בסדר ברכת המזון - הכ"ף בחולם". עכ"ל.

מכאן משמע שהניקוד בסדר התפלה אינו תואם תמיד את הניקוד בתנ"ך. ואכן בסידור "עבודת ישראל" ניקד תיבה זו בסגול תחת החי"ת (והוא מתאים למנהג שהונהג עד עתה). וכתב בהערה שם: "ותחל מלעיל וחי"ת מסגול כן נקוד רוו"ה ע"פ כת"י ונכון כי הוא לשון רעדה ופחד כמו ויחל מאוד (שמואל א) משרש חול, ודוגמת ויקם ותקם ותבן ותשם ותרם שכולם מלעיל ופ"א הפועל בסגול בבוא עליהם וי"ו המהפך". עכ"ל.

וכבר האריך בזה הרב ברוך אבערלאנדער במאמרו על ניקוד סידור אדה"ז בפרדס חב"ד גליון 7, ומסקנתו שאדה"ז ניקד הסידור הן ע"פ הרז"ה והן ע"פ הרוו"ה. ולא באתי אלא להעיר.

מה שהעיר הר"א פופר בגליון האחרון - תתמח (עמ' 87), בענין תרגום אות וא"ו דתיבת ויאמר וכו', הנני בזה להעתיק מה שמצאתי בזה בספר נחמד ונעים מהרה"ק ר' ברוך מקאסוב בפ' ויחי עה"פ (מז, ל) "ושכבתי עם אבותי", וז"ל: "ואגב זה ראיתי לכתוב כאן מה שרוב העולם משתבשים בפירוש מילת וידבר ויאמר, שבכל התורה מרכיבין שני שימושים יחד חיבור והיפוך, והנה זה דרכם כסל למו, שלא טעמו כלום מחכמת הדקדוק, כי הם מפרשים מילת וידבר בלשון לעז און ער האט גערעט, והנה מילת "און" מיותר לגמרי, ומלבד זה אין לו הבנה, כי איך יוצדק לומר בתחילת המאמר "און", כי פירוש "און" בלעז אינו אלא לחברו למה שלפניו, והפירוש אמיתי של וידבר הוא בלשון לעז "ער האט גערעט", כי הוא"ו מהפכת כאן העתיד לעבר, כי ידבר בלא וא"ו הוא עתיד ער וועט רעדען, והוא"ו מהפכן לעבר, ער האט גערעט, ובפרט ראוי להודיע למלמדי תינוקות כי שבשתא כיון דעל על". עכ"ל.

בגליון תתמז (עמ' 87 ואילך), כתב הרב ח. דלפין על כך שידוע ומפורסם שכ"ק אדמו"ר מהר"ש לא השתתף בחתונת בנו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, ומביא מ"ש בספר 'נישואי הנשיאים' שמפני סיבות שונות, ובעיקר מפני חולשת בריאותו, נבצר מאבי החתן (כ"ק אדמו"ר המהר"ש) להשתתף בחתונת בנו, וכותב דהתעניין אצל מחבר הספר (הרב שניאור זלמן הרצל) מה המקור לכך, ואמר לו שדבריו מיוסדים על 'ספר התולדות' - אדמו"ר מוהרש"ב.

ותמה שם הרב דלפין על מקורו של ספר התולדות, דלכאורה אדמו"ר מהר"ש חזר אז "לב מאמרים בכל השטורעם", ואם כן איך זה נקרא חולשת בריאותו, ועיקר שאלתו הוא על מחבר ספר 'נישואי הנשיאים', שאם יש לו ראי'ה, או מראי מקומות שעיקר הסיבה היתה מצד חלישות בריאותו של אדמו"ר מוהר"ש, היה צריך המחבר הנ"ל לכותבו, ומוסיף שם שצריך מאוד להיזהר לדייק בדברי ימי ישראל בכלל, ובתולדות רבותינו נשיאינו בפרט, "ובפרט שהיום כל ההסטוריונים לוקחים מספרינו הוכחות, ובונים ע"ז שיטות".

ולפי השאלות הנ"ל נראה לפענ"ד, שעיקר הסיבה היא לא מצד חולשת הבריאות, אלא סיבה אחרת, וכמו שמביא שם "שרק ע"י מעשה מכלי ראשון", ודברי כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ אפשר להוכיח את האמת.

ומחדש שם, שעיקר הסיבה היא מצד ההתנגדות שהיתה להצ"צ עם חותן אדמו"ר מוהרש"ב (ראה שם בארוכה). ומוסיף שם: וי"ל שזה הפירוש (שמובא בנוגע להסיבה למה לא השתתף אדמו"ר מהר"ש בחתונת בנו, היינו עוד סיבה אחרת חוץ מהסיבה דחלישות הבריאות) "מפני שכעת הגילוי הוא מבחי' מוחין דאימא, ולא מוחין דאבא, ולכן לא השתתף האב, ורוצה לפרש "שאימא - אדמו"ר ריי"ץ הוורושטער מוחין, ואבא - הצ"צ", עכ"ל.

ולכאורה אין מקום לכל פלפולים הללו, (וכפי שמאריך בפילפולו להראות איך שכל הסיפור אמת, עיי"ש) ולחדש שזהו הסיבה שלא השתתף אדמו"ר מוהר"ש בחתונת בנו, ולהדחק בזה שהצ"צ בעצמו עשה השידוך, מכיון דמדברי כ"ק אדמו"ר הריי"ץ עצמו, במכתב המודפס בהתמים (חוברת ב' עמוד מ"ה), מובן שעיקר הסיבה הוא מפני חלישות הבריאות.

ואף שקושייתו על מחבר ספר 'נישואי הנשיאים' במקומה עומדת, אין בכוחה לחדש סיבה "עיקרית" לאי השתתפות כ"ק אדמו"ר מוהר"ש בחתונת בנו אדמו"ר מוהרש"ב, ובפרט כמו שכתב הרב דלפין בעצמו, שצריך להזהר מאוד בדברי ותולדות רבותינו נשיאנו וד"ל.

בגליון תתמז (עמ' 89 ואילך) הביא הת' ש.ל. את המובא ב'היום יום' ט"ז מנחם אב, שבו כותב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, וז"ל: "...פנימיות התורה נקרא אש, ומהאש - נרתעים. לכן על המשפיע ללכת אל המקבל ולומר לו: אל תירא "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא". והקשה שם, שלכאורה לא מובנת טענת ופניית המשפיע באומרו אל תירא, היות כי "ה' אלקיך אש אוכלה הוא", דלכאורה אדרבה זהו טעם שיצטרך לירא ולפחד?

וביאר שם, שכוונת רבינו הוא לרמז לפרשת עקב (שזאת הפרשה שבה נאמר פתגם זה) שכתוב "ולדבקה בו" (דברים יא, כב) ופי' רש"י שם "אפשר לומר כן? והלא אש אוכלה הוא, אלא הדבק בתלמידים ובחכמים, ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו".

ועפי"ז רצה לבאר שלזה רימז הרבי ב'היום יום', שפנימיות התורה נקראת אש ובמילא יש ממי לירא, אולם הדבק בת"ח נחשב אז כאילו נדבק בה' אלקיך - אש אוכלה. ובמילא אין שום מורא. עכת"ד.

והנה, לא משמע כלל מלשון 'היום יום' שזוהי כוונתו, שהרי לשונו הקדוש הוא: "אל תירא כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא" - דהיינו, שהעובדה שה' הוא אש אוכלה, זוהי סיבה למה שלא יפחד (כמו שאכן הבין בשאלתו). ולפי מה שכתב הוה לי' למימר שאע"פ שה' אלקיך אש אוכלה הוא מ"מ יש דרך אחרת לידבק בו?

ועוד, לפי הפתגם והשיחה הנ"ל משמע (סה"ש ה'ת"ש עמ' 83) שזוהי האחריות של המשפיע להראות ולהסביר למקבל למה פנימיות התורה גופא זה לא דבר מפחיד ואין סיבה לירא כלל. ולפי מה שביאר, המשפיע אינו מבאר מעלת פנימיות התורה, ומדוע אפשר לו ללמוד זאת, אלא מבאר כיצד שייך להתקרב לה' אלקיך ע"י דיבוק ת"ח - ולכאורה אין זה הכוונה כאן ב'היום יום'?

ואולי אפשר לבאר בפשטות הפירוש ב'היום יום':

מבואר בחסידות, שזה לעומת זה עשה אלקים ובכל דבר יש ב' בחינות, בחי' החיובית ובחי' השלילית. וי"ל שבטבע האש, שהוא לשרוף ולכלות, יש ג"כ ב' בחינות הפכיות: מצד אחד האש הוא הורס, מחריב ומאבד כל דבר שמתקרב אליו, וזהו בחי' ה"לא טוב" והשלילי שבו. אולם מצד שני, יש בזה צד חיובי דהיינו שהוא מכניס ומקרב כל דבר, עד כדי כך שבחסידות מבואר שהלהב והאש מתעורר ברעש גדול, אפי' מדבר המועד לו כמו מים וכיו"ב. ואם מוסיפים עצים אז נכלים העצים מיד ונכללים ונהיים חלק מהאש. משא"כ דברים אחרים כמו מים שאין בטבעו להכניס ולכלול כל דבר, כגון שמן שאינו יכול להתערבב איתו.

וזהו מה שהמשפיע צריך לעשות. עליו להסביר למקבל שאע"פ שפנימיות התורה נחשבת לאש ובד"כ מפחדים מאש, זהו משום שיש בו צד השלילי דהיינו שהוא הורס ומחריב. אמנם, בפנימיות התורה אין צד שלילי ויש בו רק צד החיובי "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא" - דהיינו שמכניס וכולל כל דבר. ופנימיות התורה מלמדת איך שכולם שייכים ליכלל בתוך האש הגדולה של אלקות, רק שצריכים לגלות פנימיות האדם, ומזה אין למקבל ממה לפחד כלל, משום שודאי רצונו להכלל ולהיות חלק מאש זה, כמבואר בתניא פרק י"ט שכל נשמה רוצה בעצם לעלות למעלה, הגם שתהי' אין ואפס ותתבטל שם המציאות לגמרי וכו'.