בגליון תתעה (ע' 84) דנתי האם כל סדר עבודת ה' המבואר בתניא, בינוני, צדיק, אהבת ה' כרשפי אש, בתענוגים, בינוני המתפלל כל היום וכו' שייך לגבי נשי ובנות ישראל, כי אין שום התייחסות בזה מפורש בתניא, ע"ש.

בגליון תתעז (ע' 83) כתבו הרב י.ד. קלויזנער ורמ"מ ע"פ שיחת הרבי המבוססת על האריז"ל שבעשיית הזכר את המצוה אין מהצורך שגם האשה תעשה לבדה כי כבר נכללת עמו בעת שעושה המצוה מכיון שנשמותיהם הם כל אחד "פלג" וביחד משלימים זא"ז, ומבאר הרבי שאם כן גם המצוות שעושה הזכר לפני הנישואין מוציא בזה את "הפלג" שלו אעפ"י שאינו יודע עדיין מי היא.

ועפ"ז כל מה שנדרש בתניא הוא מהזכרים, ובעבודתם ובקיום כל הדרישות שבתניא וכל הדרגות הרי בזה מקיימת האשה את השבועה תהי צדיק ואל תהי רשע, ע"ש.

והנה נקודת המוצא של הדיון הוא שיחת כ"ק אדמו"ר (שאיני זוכר מקורה אבל זוכר היטב תוכנה לפרטיה) "כשדיבר על חיוב המצוות של נשים, שאין הזמן גרמא, והם אהבת ה' ויראת ה', וכהמשך לזה אמרו זכה דורנו ונשי ובנות ישראל לומדות חסידות ובפרט בספר התניא בעיון ועוד יותר מהגברים, מה שבדורות הקודמים היה רק ליחידות סגולה...".

והנה ידוע שספר התניא שהוא "תורה שבכתב" של תורת חסידות חב"ד שאחד מיסודותיה הוא שכל אחד צריך להתחיל מחב"ד (שלכן נקראת תנועה זו חסידות חב"ד לא לשלול את חג"ת – המידות, אלא לשלול או להוסיף שכל אחד יתחיל עבודתו מחב"ד) ראינו ללמוד ולהבין בעצמו גדלות ה', הנשמה, הבריאה, וכל אחד יתבונן וכמובא בתניא פ"ג, וכל אחד יגיע בעצמו לאהבת ה', וזהו גם הביאור בשער התניא "בדרך ארוכה וקצרה" ומסבירים בזה שאעפ"י שהדרך המובא בתניא היא ארוכה, היינו הרבה לימוד, הרבה התבוננות, וכהלשון "ביגיעת נפש ויגיעת בשר" (תניא פ"ל) "עד מיצוי הנפש" (ובאגה"ק י"ב) "וזה כלל גדול בעבודת ה' לבינונים, העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע . . וכשמשכחנן במוחו בגדולת א"ס ב"ה להוליד רוח דעת ויראת ה', ואהבת ה' בליבו... (תניא פרק ט"ז).

וכידוע לכל מי שלמד אפילו מאמר אחד שחסידות דורשת עבודה עצמית לעומת החסידות חג"ת וכהפתגם (השגור בפי הרה"ח המשפיע רש"ח קסלמן ע"ה) "ניט ער דאוונט ר' חייקל דאוונט", שהרבי לומד ומתבונן, והוא ע"י תפלתו מלהיב את הלבבות של חסידיו, אבל הם בעצמם צריכים רק להתקשר אליו וזה הי' כל החילוקי דיעות של תלמידי המגיד עם רבינו הזקן נ"ע כידוע לכל, וע"ז הי' כל הקטרוגים על גילוי חסידות לכל נפש, כדי שכ"א יוכל לעבוד ה' בעצמו, וכל הריבוי חסידות במאמרי ההמשכים העצמיים של הרש"ב, מאמרי ההשכלה והעבודה של הריי"צ והביאורים העמוקים, והחידושים הנפלאים של רבינו נ"ע הכל כאשר לכל מבארים את מה שיוסד ע"י אדה"ז בספר התניא.

וא"כ אי אפשר לבאר שנשי ובנות ישראל מקיימים את הנדרש בחסידות ע"י הבעל, כי זה מתאים או לפני תקופת החסידות, שלא הי' זקוקים לזה, כי נשמתם האירה באמונה ובאהבת ה' ופעלה על נפשם הבהמית וגופם, או לשיטת חסידות חג"ת, שמישהו או משהו יעשה את העבודה עבורו, אבל לא להעבודה הרבה והעצומה שהושקעה מאות שנים ע"י רבותינו נשיאנו שכל אחד ישקיע ויעמול ע"מ לזכך נפשו וגופו, עד שיגיע לאהבת ה' ויראת ה', ושבזה גם נשים חייבות.

וכשהרבי אומר שזכה דורנו ונשים לומדות תניא ובעיון וכו', וזאת בהמשך לדיבור על חיובם במצוות עשה שאין הזמן גרמא, היינו שיקיימו את המצוות הנ"ל ע"פ לימודם בעומק את החסידות, וכעיקר ספרק התניא, כי מה הזכות של דורנו שלומדים מה שלא שייך להם?

אבל מצד שני (כמו שכתבתי בארוכה בגליון הנ"ל) האם שייך לדרוש מנשים את כל סדר העבודה וכו' שנדרש בתניא.

בספר 'מנהגי בעלזא' (ב"ב תשמ"ג, מהרה"ח ר"י קלפהולץ (ז"ל)) ע' עח: "למרן מהרי"ד בא החסיד . . והתנצל את עצמו שבניו נוטים קצת מדרך הישר. ענה לו מרן, שיכניס אורחים לביתו וזו סגולה להמבוקש". ע"כ.

ובפשטות י"ל דזה נלמד מהפסוק "במה יזכה נער את ארחו" - שהנער יהיה זכאי, בזכות האורחים.

[ובטח המדובר בחרדים ואנשי מעשה – ולא כאלו שעלולים לפגע בחינוכו של הנער כדברי הרמב"ם הידועים (הל' דעות – שנמשך אחר הסביבה), ומפורש בס"ח הוצאת מק"נ סי' תתמג, ובספק יש להחמיר ולהכניסם – ראה של"ה פ' נח, כף החיים (פלג'י) סי' ה' אות כו, בשם ר"ח. מעם לועז פ' בראשית ע' תנג].

ואולי קשור זה לעובדה שאאע"ה נאמר בו "ויתן אל הנער" לעשות את בן הבקר לאורחיו, והנער - זה ישמעאל - לחנכו במצוות (ראה ספר אהבת חסד ח"ג פ"ד).