*) ראה בחי' חתם סופרמגילה שם שביאר דרק בפ' תשא כתוב שבת בין המועדות וזה נוגע לשבת חוה"מ עיי"ש. המערכת.

בחלק חושן משפט שבשוע"ר באים יג קבצי "הלכות הצריכות מלוקטות מחושן משפט"1:

א. הלכות הלואה

ב. הלכות עדות ושטרות ושליש[ו]ת.

ג. הלכות מכירה ומתנה ושליח ואפוטרופוס.

ד. הלכות אונאה וגניבת דעת.

ה. הלכות מדות ומשקלות והפקעת שערים.

ו. הלכות מציאה ופקדון.

ז. הלכות עוברי דרכים וצער בעלי חיים.

ח. הלכות הפקר והשגת גבול.

ט. הלכות גזילה וגניבה.

י. הלכות נזקי ממון.

יא. הלכות נזקי גוף ונפש ודיניהם.

יב. הלכות שמירת גוף ונפש ובל תשחית.

יג. הלכות שאלה ושכירות וחסימה.

בנוסף לי"ג הלכות שלפנינו, הגיעו לידינו גם שני קבצי הלכות מלוקטות, שנדפסו בדפוס ראשון בצירוף לחלק חו"מ, ובדפוסים הבאים נכללו בחלק יו"ד:

יד. הלכות רבית והלכות עיסקא2.

טו. הלכות תלמוד תורה3.

ועוד צויינו בשוע"ר4 כמה הלכות (השייכות לאו"ח יו"ד ואהע"ז), שלא הגיעו לידינו:

טז. הלכות דרך ארץ5.

יז. הלכות צניעות6.

יח. הלכות בית הכנסת7.

יט. הלכות ע"ז ועובדיה8.

כ. הלכות כיבוד אב ואם9.

כא. הלכות כבוד רבו ות"ח10.

כב. הלכות צדקה11.

כג. הלכות אישות12.

1) מלשון שער חלק חו"מ דפו"ר.

2) שנדפס לראשונה בדפו"ר חלק חו"מ (ובשער דפו"ר: וגם מהלכות רבית).

3) שנדפס לראשונה בשנת תקנ"ד, ואחר צורף לדפו"ר חלק חו"מ (ובשער דפו"ר: וצירפנו לזה גם הלכות ת"ת הנדפס).

4) ציונים אלו הם בשוע"ר מהדורא בתרא (או"ח סי' א-ד) או בהלכות הנזכרות לעיל (שכנראה נכתבו כולם אחרי שנת תקמ"ד, ראה הל' הלוואה סל"ו). אמנם בשאר חלקי שוע"ר (מהדו"ק), גם כשמציין להלכות אלו עצמן, מצוינים הם לפי סימני השו"ע (ולא לפי שמות קובצי הלכות אלו). ראה לדוגמא בסי' לח ס"ט: כמ"ש ביו"ד סי' רמ [סי"ב], כשהכוונה להלכות כיבוד אב ואם. וכן מציין לשם בסי' רנ קו"א ס"ק ב.

5) צוין בחאו"ח מהדו"ב סי' א ס"ו. וראה במצויין שם, שהלכה זו מבוארת בהל' שמירת גו"נ ס"ה.

6) צוין בחאו"ח מהדו"ב סי' ב ס"א.

7) צוין בהל' ת"ת פ"ד ה"י והי"ב.

8) צוין בהל' רבית סע"ה, ובהל' נזקי גו"נ ס"ט.

9) צוין בהל' מכירה ס"ז.

10) צוין בהל' מציאה סל"ד.

11) צוין בהל' ת"ת פ"א ה"ז ופ"ג ה"ד, ובהל' הלוואה ס"א, ובהל' מכירה ס"ד וס"ח.

12) צוין בהל' הלוואה סכ"ג.

באגרות קודש )חי"ט ע' שכב( בענין מאמר רז"ל שהובא בשער היחוד והאמונה ר"פ ה' "בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין כו', והקשה השואל לכאורה הי' צ"ל התחילה במידת החסד. ועל זה עונה הרבי: "כי צדיקים דומים לבוראם . . וכ"ה בפרש"י . . וראה זח"ג לט, א".

לפום ריהטא לא מצאתי בזהר שם מאומה בענין זה.

במראה מקומות הגהות והערות קצרות על תניא במדור לקט פירושים (ע' שסה) נדפס: "זח"ב לט, א".

ואיני יודע אם זו טעות הדפוס, "תיקון" המעתיק (כי לא מצא מאומה בזח"ג שם), או אולי תיקון ע"פ ההעתק המקורי של האגרת.

ולפענ"ד ברור צ"ל: זח"ג לח, א.

וזה לשון הזהר שם: "כי מעולם המה דכד ברא קב"ה עלמא נטיל יצחק וברא בי' עלמא, חמא דלא יכיל למיקם בלחודוי נטל אברהם וקיים בי' עלמא הה"ד אלה תולדות השמים והארץ בהבראם אל תקרי בהבראם אלא באברהם. חמא דבעיין קיומא יתיר נטל ליעקב ושתיף לי' כו'. זהר זה מתאים להנוסח שבפרש"י "שבתחילה עלה לברוא את העולם במידת הדין" (דלא כבארשית רבה ספי"ב שכלשון כ"ק באגרת שם "כולל ב' האפשריות").

בגליון כפ"ח ערב ח"י אלול תחת הכותרת שין של אדמוה"ז מצטט הרב הכותב את דברי בית רבי שאדמוה"ז תיקן בענין תפילין: א. אופן הכתיבה. ב. הנחתן כמו כריכות הרצועה .ג. קשרי התפילין. ד. השי"ן בתפילין של ראש. ומסיים בשאלה האם אין זה תרתי דסתרי לעשות השין החיצוני כחידוש אדמוה"ז והאותיות בפנים באופן אחר.

א) תרתי דסתרי !?

ולא הבנתי, דהרי שאלה זו של שתי הנהגות יכול היה לשאול מעוד 9 תקנות שתיקן אדה"ז בנוסח התפלה, סכינים מלוטשים וכו' קשרי היד והראש,

והקורא התמים חושב שהאותיות מבחוץ ומבפנים הנם שוים, ויחזק את טעותו מאחר ונוספה תמונת המחשה של כתב אר"י וב"י ועליש מאותיות הכתיבה ואילו שין של אדה"ז הראו רק שין החיצוני, ולא מאותיות הכתיבה.

והאמת אינה כן. אין האותיות שוות ואין בזה מה שיש בזה, וממילא אין הנהגה אחת נוגעת בחבירתה.

ולהבהרת הדברים נפרט במקצת.

בגמ' מנחות ל"ה כתוב שין של תפילין הלכה למשה מסיני. וברש"י - עושין כמין קמטים דקים ונראים כעין שין. כך נפסק להלכה בשו"ע סל"ב סמ"ב כמין שי"ן. והמשנה ברורה שם כתב ומשמע באחרונים דתמונת שין שלנו שאנו עושין בתפילין דהיום דלא בעינן דוקא כתב סת"ם ממש. ומנהג סופרים כהיום באיזה מקומות להדר ולעשותן בכתב אשורית ממש. עכ"ל. ובשער הציון כתב מקור לדבריו 'הב"ח והרמ"ע והע"ת'.

ואלו דברי הב"ח: "דמנהג שינין שלנו דלא בעינן כתיבה אשורית ממש דהלא אף הדל"ת והיו"ד שברצועה אינן אלא דוגמא בעלמא".

ובנוסח הנ"ל כתבו גם הרמ"ע והע"ת.

מאידך ב'חיי-אדם' כתב 'כל מה שפסול בס"ת פוסל גם כאן'. וכך מעיד בספר שו"ת עולת יצחק ס"י שכן נהגו אצל הגאון מוילנא. וכן בספר שערי אמת פמ"ג ס"ו כותב שבשין זה פסול כל מה שפסול בס"ת. ולפי"ז מפלפל שם בתפארת אריה דהשין א"צ שיגיע עד למטה כדי שיהיה מוקף גויל.

ושיטה זו העמידו דבריהם על-פי הראשונים וביניהם הרמב"ם שדייקו בלשונו שכתב בפ"ג ה"א שיהיה בעור של ראש צורת שי"ן מימין ומשמאל.

במחלוקת זו תלויה מחלוקת נוספת האם לתייג את ראש השין החיצוני של התפילין. נציין רק את הבולט מכולם בס' אות חיים ושלום שהביא דברי המגן גבורים שכתב דאין ענין שין של קמטי תפילין לדמות אותם לכתיבת אותיות דלא תלוי זב"ז כלל. ומהאי טעמא הסיק שם לא ראינו גם לגדולים וצדיקים מרבותינו שידקדקו לעשות תגין על השין בתפילין שלהם.

והנה שיטת אדמוה"ז ברורה הן בשולחנו שכתב בסעיף ס"ד עושין כמין שין, והן בדוגמא שהעתיק בקצות השולחן רגל השין מגיע עד למטה ואי"צ להיות מוקף גויל, וכמו"כ מנהגנו דהשין ללא תגין, ובאותיות הסת"ם כתב אדמוה"ז בסל"ו ס"ה 'דיש פוסלין אם לא תייג השין ויש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה'. וכמו"כ ראשי השין עצמם שאדמוה"ז תיקן בפירוש שלא כאותיות הכתיבה.

ועל כן לעשות שין בתפילין שהוא רק כעין שין, כמין שין לא נכתב שצריך מסורת וכו' אבל לכתיבת אותיות שצריך מסורת כבר נתפרסמו הדברים ואין המקום והזמן לכופלם.

ולכן הרב נאה שכתב רק קיצור הלכות - כדברי הרב הכותב - ולא לימד צורת האותיות וגם לא לימד איך להקים מפעל תפילין ולייצר בתים נהג כך: דברים שהיו בידו ברורים וכו' ובמיוחד מנהג חב"ד של חידוש או לכותבו לדורות העתיק בספריו ולכן הדפיס צורת שי"ן, ואילו כתב הסת"ם שלא היה בידו מסורת - (שהרי בשנים הללו בעוד הרב נאה בחיים, כבר חיפש הרבי מסורת בין זקני החסידים וכמו בשאר מנהגים ששואל גם אצל הרב נאה) לא העתיק בספריו אף שנשאר הדבר סתום עד היום הזה.

וגדולה מזה שמעתי מהרב גרינגלאס שי', בעת שהרבי זי"ע ערך את קובץ ליובאויטש היה בידו פרשיות של רבותינו נשיאנו (כמדומה אדמו"ר הרש"ב נ"ע) בכת"י המיוחס לאדמוה"ז וטרח הרבה בכדי לעשות צילום ואחר שעלה בידו רצה להדפיסו בקובץ הנ"ל, ונמנע מזה באמרו: גם אם היה יכול לתרץ את אותם אותיות שהסתפק בהן, אבל לא יכול להדפיסם לרבים בבחינת כזה ראה וקדש.

ויחד עם זאת אחר שהכתב היה בידו, ממשיך ללא ליאות בשנים שלאחמ"כ - כמפורסם באגרות-קודש כולל אל הרב גרינגלאס שי' ועוד - לחפש מסורת איש מפי איש, וכידוע בלשונו הקדוש 'לא איסתייעא מילתיה'.

וכאן מקום אתי להביע תמיהה רבה על מו"ל של שו"ע אדמוה"ז בשיא הפאר היופי העמקה והעשרת מראי-מקומות וכל התשבחות, אבל שגה במאוד בהלכות כתיבת התפילין כאשר בא להמחיש את דברי אדמוה"ז בשולחנו, ובמקום להקל על המעיין ולהכניס דוגמא מתאימה, כנראה חסידות בערה בו והכניס צורה הקדושה של כתב המיוחס, אבל זה רק מבלבל הקורא והלומד כי לפניו תרתי דסתרי.

והוא דבר שיוכל לתקן במהדורה הבאה להדפיס בפני עצמו כל האותיות לבסוף וכיו"ב אבל על הדף רק מה שמתאים לדברי השו"ע בפנים. ואתו הסליחה.

ב) תרתי דסתרי !!

בסוף דבריו ממשיך הרב הכותב שיש להקפיד להיות מחובר לטהור להשתמש בכתב המיוחס לאדמוה"ז, ומצטט למאמרו בכפ"ח גליון 1013 שהביא מכמה גדולים וטובים שיש מסורת על כתב המיוחס לאדמוה"ז.

ולשאלתי מדוע לא כתב דבריו זה ארבעים שנה שחיפשו מסורת, ואדמו"ר נשי"ד כתב בהרבה מקומות שלא מצינו מסורת, הרי קבלתי מענה פיו שלא ידע שהרבי חיפש מסורת!! ורמז כן גם בתוך דבריו.

אבל כבר אמרו חז"ל 'רבי לא שנה חיא מנין לו'.

הרשימה הארוכה שנמנתה שם קדמו לדורנו מספר רב של שנים. אבל אצטט שני שמות סופרים מפורסמים וידועים המוזכרים ברשימה של הרב יהודה אשר רוט והרב חיים אשר לדרמן ז"ל, וע"פ שנים יקום או יפול הדבר וללמד על הכתבה כולה יצא.

סיפר לי הגר"א לנדא שליט"א שלפני עשרות שנים לקח א' התמימים בישיבה את כתב המיוחס לאדמוה"ז שהיה בידי אחד מתושבי כפר חב"ד והציגם לפני הסופר המפורסם ר' יהודה אשר רוט ז"ל, (כפי שכבר פרסמתי מסמכים שהוא כתב תפילין לאדמו"ר הריי"צ נ"ע בכתב האריז"ל ע"פ הזמנתו בשנת תש"ג כמובא באגרות קודש) ואמר לו הסופר: גם אם יעידו לפני שזהו כתב אדמוה"ז לא יהין לכותבם או להכשירם. אח"כ הלכו להסופר המפורסם ר' חיים אשר לדרמן ז"ל, ותגובתו היתה שונה במקצת: אילו יביאו לפני עדות ומסורת שכך ציוה אדמוה"ז לכתוב. אכתוב לכם פרשיות כאלו.

והם מבעלי המסורת?! - האי"ז תרתי דסתרי!

בהמשך לסופרים אלו כותב שאביו היה מגיה את פרשיותיהם. ואכן לבניו הזמין פרשיות בכתב האריז"ל אצל הסופר לדרמן האמור, שרוב חסידי חב"ד החל מזקני ורבני חב"ד בתקופה ההיא כתבו אצל סופרים אלו כמפורסם למתעסקים ומתענינים.

ובאותו ענין - חקרתי והגעתי לכל אלו החיים אתנו לאיו"ט בארץ ובחו"ל שציינו שמם שקבלו הוראה מהרבי לכתיבת סת"ם בכתב המיוחס, והנני אומר באחריות מלאה כולם פרי דמיון ולהד"ם. ומפני הכבוד לא אפרט.

ושוב הריני מבקש אם יש אחד שרק עתה שמע בקשה זו של כמה וכמה שנים שיואיל להעמידני על דברי ואהיה מודה על האמת.

ידעתי גם ידעתי שאדמו"ר זי"ע הזמין תפילין עבור נכד אחיו ובניו שי' אצל פב"פ שי', אבל במפורש לא התייחס על אופן הכתיבה אלא שסמך על הסופר שכותב כהלכה. (מה שלענ"ד ולכל אלו שראו צורת האותיות שכותב, הרבנים והמגיהים בדעה אחידה שהדבר צע"ג).

ולגוף אותיות הכתב במאמר שם המשתרע על כמה וכמה עמודים מסביר באריכות שיש לכתוב כתב המיוחס לאדמוה"ז, והוא הכתב שכתוב בשולחן ערוך הטהור של רבינו.

האם אי"ז תרתי דסתרי למאמרו האחרון?

נתפרסמו דבריו של ר' אברהם אייזנבך ז"ל שעשה בתים להסופר ר' נחמן פפירנא ז"ל עבור אדמו"ר הריי"צ וחתניו, כך סיפר להרבה מאנ"ש שבאו במגע אתו. והוסיף עליהם אחיו יבדלחט"א ר' נתנאל שליט"א שאמנם לא זוכר שעשו עבור הריי"צ , אבל זוכר שעשו הרבה בתים חב"ד עבור ר' נחמן פפירנא שכתבם בכתב האריז"ל ובא בעצמו לעקוב להביט ולהשגיח בעת שהכניסו הפרשיות. כאשר סיימו והיה צורך לעשות הקשרים לתפילין של יד לא היה מי שיודע לעשות קשר חב"ד עד שפנה לרא"ח נאה ז"ל ולימדו לעשות הקשרים, והם אלו שאנו עושים עד היום הזה.

והרי פרפרת לסיום: הגרא"ח נאה לימד לעשות הקשרים של אדמוה"ז לתפילין שכתבם הרב פפירנא בכתב האריז"ל עבור אדמו"ר הריי"צ ומבחוץ שי"ן חב"ד כפי שנהגו מאז ומתמיד.

ואנצל שוב במה זו להתריע: כל כתב שכותבים בו ב"י אריז"ל כתב המיוחס כולם כשרים בתנאי שיעברו בדיקה יסודית ומדוקדקת של מגיהים מוסמכים. לצערי הרבה הרבה זוגות ממשיך אני לראות שאין לו בכלל צורת כתב ובאם המגיהים העירו להסופר יש עונים 'כך כתב אדמוה"ז' ורח"ל תולים בוקי סריקי כו' והתפילין בד"כ בדיעבד ופעמים רבות גם פחות מזה. וה' יצילנו משגיאות ומסיימים בטוב.

ידוע מ"ש רבינו באג"ק (ח"ט ע' סה) אודות סיפור ר' אמנון ממגנצא שפסק דינו במה יענישוהו (דהיינו כריתת הלשון והידים וכו') ש"צריך עיון אם אמיתי הוא, כי אסור לחבול בעצמו".

ויש שהעירו מהידוע, שחסידי אשכנז הקדמונים היו נוהגים לקבל על עצמם יסורים מסוג זה (למרות האיסור לחבול בעצמו), וכמפורש גם במאמר רבינו הזקן ד"ה "פירוש מסירת נפש" הנדפס בס' מאמרי אדה"ז הקצרים ע' תקו, "וכמעשה תלמידי ר"י החסיד שהלכו במקומות חיות רעות ונהרגו, וקבלו על עצמם זה מפני שעברו על דאשתמש בתגא חלף", ובמ"מ שם הובא המקור לזה בשו"ת יכין ובועז לריצב"ש סקל"ה, כנפי יונה ח"א אות קי, מקור חסד על ספר חסידים סר"ה אות ה'.

ואולי יש לחלק, דבסיפור ר' אמנון הרי עשה זה בפני הצר הגוי, ויש בזה גם משום חילול השם, ואילו בסיפור חסידי אשכנז הי' זה במקומות נידחים שיש בהם חיות רעות. אך עדיין צ"ע.

בס' 'הררי קדם' (ח"א ע' רסז) כותב, שהגר"ח מבריסק הי' מקפיד שלא לומר הפיוט "אין אדיר", ע"פ דברי הגמ' (סוכה מה, ב) שהיו אומרים כשנפטרו מהקפת המזבח "לי-ה ולך מזבח", שאסור לשתף שם שמים ודבר אחר, ובפיוט זה אנו משבחים את הקב"ה ומשה ותורה וישראל בחדא מחתא. ומעיר על זה נכדו הגרי"ד שם הא בגמ' שם מיישב שמותר לעשות זאת כאשר ההודאה היא לה' ולדבר אחר (מזבח) הוא שבח, וגם כאן הרי יש כאן שבח אחר על הקב"ה ומשה וכו'. ומיישב הנהגתו, כי הודאה ושבח הם שני סוגים נפרדים, משא"כ בפיוט זה, הכל הוא שבחים אלא שהם שבחים אחרים.

והנה מנהג חב"ד הוא שלא לומר פיוט זה (כמו הרבה פיוטים), אך מ"מ מכיון שרבינו הי' מורה לנגן פיוט זה פעמים רבות בהתוועדויות וכו' משמע דלא ס"ל כקפידת הגר"ח. (אם כי בדוחק אפ"ל שיש לחלק בין אמירה בתפילה בסדר פיוטים, שרק על זה הקפיד הגר"ח, לבין ניגון פיוט זה שלא כסדר התפילה, דא"כ ליכא קפידא).

ואולי לדעת רבינו משה ותורה וישראל אינם נחשבים "דבר אחר" לענין זה. ועצ"ע.

בד"ה שלום רב שבסה"מ מלוקט ח"ב ע' רו-ז הע' 99 (סה"מ תשל"ח ע' קז): "וזה שאדה"ז לא כתב זה "בשם אומרו" . . כי מצינו כן בכו"כ גדולי ישראל. ואבוהון דכולהו - ר' אליעזר הגדול, שברובם ככולם דמאמריו לא הזכיר שם רבו - אף "שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם" (סוכה כז, ב. וש"נ) . . ואולי יש לבאר זה בב' אופנים. א) ע"ד שאמר ר' אלעזר לר' יוחנן "תלמידך יושב ודורש סתם והכל יודעים כי שלך היא" (יבמות צו, ב)". עכלה"ק הנוגע לעניננו.

והנה, מ"ש "ע"ד שאמר ר' אלעזר לר' יוחנן" - זה אינו, כי ביבמות שם איתא שר' יעקב בר אידי אמרו לר' יוחנן אודות ר' אלעזר [תלמידו של ר' יוחנן] (שר' יעקב בר אידי נכנס לפייס ר' יוחנן אודות מה שר' אלעזר אומר תורתו (של ר' יוחנן) ואינו אומרו בשמו)".

ומעניין, כי הערה זו רובה ככולה לקוח ממאמר המוסגר שבהמאמר כפי שהונחה בשעתה (הנחת התמימים בלתי מוגה), ושם איתא "ר' אליעזר לר' יוחנן", וכנראה שהי' טעות של הבחור הזעצער ממ"ש לפנ"ז "ר' אליעזר הגדול". ומי ששינה "ר' אליעזר"1 ל"ר' אלעזר" (אולי כי חשב כי ר' אליעזר תנא הוא ור' יוחנן הי' אמורא) לא הסתכל בפנים הגמ' שאינו בכלל כמ"ש.

דא"ג, דבסרט הקלטה אמר הרבי "תלמידו של ר' יוחנן בשם ר' יוחנן" הי' כמו יהושע שדורש סתם כו'. ומסתמא יתקנו הנ"ל.

בד"ה כימי צאתך תשל"ח (מוגה) ס"ג (סה"מ תשל"ח ע' רנ) איתא: כמ"ש לעושה נפלאות גדולות לבדו ואמרו רז"ל אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו. ומציינים לנדה לא, א).

ושם: "דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב עושה נפלאות (גדולות) לבדו וברוך שם כבודו לעולם - אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו".

ולכאורה היינו טעמא שתיבת גדולות הוא בסוגריים, כי בפסוק שמסיים "וברוך שם כבודו לעולם" שבתהלים (עב) לא כתיב גדולות. כי אם הפסוק שמסיים כי לעולם חסדו (תהלים קלו).

ומפרש"י ד"ה לבדו (הוא לבדו יודע שהוא נס אבל בעל הנס אינו מכירו) יוצא שהדרשה הוא מתיבת לבדו, א"כ שפיר יכולים לדרוש כנ"ל מהפסוק שבתהלים קלו, אלא שהגמ' לא דרשה כן. ובהנחת המאמר בלתי מוגה איתא "לעושה נפלאות לבדו".

1) המעיין ביפ"ע, יראה שמציין לירושלמי: ברכות פ"ב ה"א (ושם: ר' אלעזר). שקלים פ"ב ה"ו [לפנינו: ה"ה] (ושם: ר' אליעזר). מו"ק פ"ג ה"ז (ושם: ר' אלעזר). ואכ"מ.

בספר השיחות תורת שלום ס"ע 244 נאמר, "דמי שאינו גדול כ"כ ואינו מברר כל הטוב - גם אח"כ בהפסולת יש מעט טוב, אבל מי שמברר כל הטוב . . הפסולת שלו הוא רע גמור…". ולא צויין ע"ז מאומה.

ולכאו' יש כעין מקור לזה בס' יחזקאל (ד,יב-טו) שאמר לו הקב"ה, ליחזקאל לאכול עוגת שעורים "בגללי צאת האדם תעוגנה", וכשביקש למנוע זאת, נענה: "ראה נתתי לך את צפיעי הבקר תחת גללי האדם" ובמצו"ד שם: "שאינו מאוס כמו גללי האדם" (אבל אינו מתאים להמשך השיחה שם, "שמזהב אפילו פסולת גמור הוא מובחר משאר כו'" עיי"ש).

בגיליון תתפ"ה (ע' 67) הובא מלוח כולל-חב"ד ההנהגה לומר בלחש את הקידוש דשבת חוה"מ בשחרית, מלבד בפה"ג, וטען ע"ז. וחבל שלא הכותב ולא המערכת שמו לב שהנהגה זו - הוראת הרבי היא (סה"מ תש"י ע' 26 הע' 8, ומשם לס' המנהגים ע' 57)!

בגליון תתפה (ע'83) העיר הרלוי"צ שי ראסקין, על זה שתירגמו לא נכון את דברי כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו במכתב כללי דח"י אלול התש"ל "איז דאס ניט גענוג אויב מ'שטייט אויף איין ארט" ובתרגום ללה"ק כתבו "אין זה טוב במידה מספקת כאשר ישנה דריכה במקום" וע"ז כותב הרב הנ"ל "כמדומה שבתרגום זה, נשתנה הענין לגמרי".

ובמחכ"ת הרי הערתו נובעת מצד זה שאינו מ"בני מערבא", דבא"י כולם מכירים את הביטוי "לדרוך במקום" שפי' הוא "שטיין אויף איין ארט" ולא באתי אלא להעיר.