בס' המנהגים עמ' 61 תיקן הרבי במחזור השלם[1]: "צ"ל: (בשבת בזכרון שופר) אפתנו (נ"א ארצנו)". ובהערה 10 הסביר זאת: "ארצנו במקום אפתנו אינו שייך להחילוק דחול ושבת, אלא זוהי נוסחא אחרינא של המערערים על הביטוי אפתנו כלפי מעלה (ראה אלף המגן סי' תקפ"ב ס"ק לב). – ובכל אופן צ"ע שלא העירו על זה בפיוט 'אופד מאז'[2]. ועוד. ראה ג"כ פיוט 'אומץ אדירי' בסופו[3]" עכ"ל.

ולהעיר מה'מגן האלף' בס"ק לג, וז"ל: "בפיוט דראש השנה, בחזרת התפילה בשחרית, שכתוב שם "בשופר אפתנו", וכן במוסף דר"ה מיום ראשון שכתוב "ש-די לפתותך בם בחינון" - אפשר שהוא טעות, וצ"ל "בשופר ארצנו" או "לרצותך בם בחינון", שהרי הרמב"ן ז"ל בפ' משפטים כתב על הפסוק "וכי יפתה כו'" (שמות כב,טו) דפיתוי הוא על דבר שקר[4]. ואע"ג דמצינו ג"כ במקרא [=אצל הקב"ה] פיתוי והסתה[5] (עיין בקונקורדנציא[6] בשרש פתה), מכל מקום, על-פי הרוב הוא נמהרות וסכלות, ואע"ג דמיוסד על המדרש (ויקרא רבה פ' כט, ופסיקתא ישנה פכ"ג)שכ' שם עה"פ "יודעי תרועה" (תהילים פט,טז) - "שהן מכירין לפתות את בוראן בתרועה", מכל מקום לשון חכמים לחוד ולשון תפילה לחוד, ובפרט בתפילות ראש השנה צריך להיות לשון המבורר טפי, כדי שלא יפתח פיו לשטן לקטרג. וכדלעיל בס"ק ל' (אודות ניקוד הלמ"ד של תיבת 'לחיים' בשבא ולא בפתח (כמובא גם בשו"ע אדמו"ר הזקן סי' תקפ"ב ס"ז)). וכמ"ש הט"ז סי' קכז סוף ס"ק ד[7], והפרמ"ג במשבצות שם". ובשולי הגיליון הוסיף: "ודע שברש"י על תהילים פירש "יודעי תרועה" - "שיודעין לרצות את בוראם בר"ה בתרועה". והוא מהמדרש הנ"ל, ולא כתב "לפתות את בוראן" כמו שכתב שם במדרש. וכן בס' בני יששכר הביא בשם המדרש "יודעים לרצות את בוראם בתרועה". ואפשר שכך היתה הגירסא שלהם במדרש רבה הנ"ל". עכ"ל.

ויש להעיר על סוף דבריו שקשה לשבש כל הנוסחאות, ובפרט שיש לנו גם מאמר רז"ל אודות הנביא יואל בן פתואל: "פתואל זה שמואל, ולמה נקרא שמו פתואל - שפיתה לא-ל בתפילתו" (במדבר רבה פ"י ס"ה[8]).

ולגופו של עניין, כבר מצינו הסתייגות זאת בראשונים, בס' לקט יושר (מנהגי בעל תרומת הדשן ח"א (אורח חיים) עמ' קלג ענין א) כתב: "יפה דקדקו הראשונים: ארצנו ולא אפתנו, דמצינו פיתוי לשון גנאי".

בשו"ע אדה"ז חלק חו"מ, הל' מכירה ומתנה ושליח ואפוטרופוס ה"ט: "מדת החסידות שלא לקבל מתנה אלא לבטוח בה' שיתן לו די מחסורו, שנאמר ושונא מתנות יחיה".

ומקורו בטור ושולחן ערוך חו"מ סי' רמט ס"ה. אך הלשון בטושו"ע היא "מדת חסידות", ואילו בשוע"ר הלשון "מדת החסידות" – בתוספת ה"א הידיעה. ודיוק זה (באם אכן אינו טה"ד וכיו"ב) בולט בהשוואה להלכה הקודמת (ה"ח), שם לשון אדה"ז היא (לענין אחר) "מדת חסידות" – ללא תוספת ה"א.

ולכאורה משמע שכוונתו בזה להדגשה יתירה בחשיבות הענין, שלכן אינו "מדת חסידות" סתם אלא "מדת החסידות" בה"א הידיעה. ואולי מתאים הדבר ללשון הרמב"ם בנידון זה (סוף הל' זכיה ומתנה), שגם שם משתמש בלשון בלתי רגילה המורה על הדגשה יתירה, וז"ל: "הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה" כו' – שבפשטות לשון זו של "הצדיקים הגמורים" (ולא "צדיקים" סתם או "חסידים" וכיו"ב) היא לשון יוצאת מן הכלל (וראה בהנסמן במקו"צ בהוצאת פרנקל), ומשמע שיש בזה הדגשה יתירה ומיוחדת.

ועצ"ע בהסברת הענין.

ידועים דברי הרשב"א בתשובותיו ש"אפי' מנהג נשים זקנות בישראל אין כח ביד ששים רבוא מישראל לבטלו", ומובא בכמה וכמה מקומות בספרי פוסקים ודרשנים. ויש לעיין במקור דברים אלו היכן נמצאים וכלפי מה הדברים אמורים.

ונתחיל בדברי הרב, דהנה דברים אלו מובאים בשיחותיו של כ"ק אדמו"ר כמה פעמים, ורובא דרובא כאסמכתא למנהג נשים זקנות ששרים שירי ערש לתינוק עם המילים "תורה איז די בעסטע סחורה" וכיו"ב[9].

וכן מובא בשיחות בנוגע למנהגים של: אי גילוח הזקן (תורת מנחם התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 138), הדלקת נש"ק לבת קטנה (שיחות קודש תשל"ה ח'א עמ' 49), נשים בברכת התורה (שיחות קודש תשל"ו ח"א עמ' 37), שלא נותנים למעוברת להיות שושבינין ו"קוואטער" (שיחות קודש תשמ"א ח"ב עמ' 18), לוחות מרובעות (תורת מנחם התוועדויות תשמ"ב ח"א עמ' 276), וקריאת לימוד גמרא רש"י ותוס' בשם "גפ"ת" (בראשי תיבות) (תורת מנחם התוועדיות תשמ"ג ח"ב עמ' 650).

ומעניין שבכמה מקומות מהנ"ל, מדייק הרבי בדברים אלו, ולדוגמה בהשיחה בה דיבר על אי גילוח הזקן, הסביר הרבי שהוא מנהג שעליו איתא בתשובות הרשב"א כנ"ל, והתבטא שזה כתוב לא בספר חסידות, אלא דוקא בתשובה של הרשב"א שהי' זמן רב לפני גילוי חסידות וספר שגם "עולמ'שע אידן" לומדים ממנו. ועד"ז בא' מהשיחות (דשנת תשל"ט הנ"ל) שדיבר על המנהג לשיר שירי ערש לתינוק, דייק הרבי בהלשון "זקנות" ולא "חכמות", שאפי' שאינן חכמות, עכ"ז יש להמנהג תוקף גדול וא"א לבטלו. שמכ"ז נראה שיש חשיבות לזה שבעל דברים אלו הוא הרשב'א, וגם הלשון מדויק.

ולפלא, שבחפשי לאורך ורוחב בתשובות הרשב"א, לא מצאתי דברים אלו!

וראיתי מציינים[10] לשו"ת הרשב"א ח"א סי' ט, שמדובר שם בענין המנהגים וכו'. אבל כד דייקת שם נראה ברור שאין זה המקור לדברים אלו, דהנה שאל השואל שם האם יש קץ להעולם, וענה לו הרשב"א באריכות לשלול דעת הפילוסופים בנושא זה, באמרו שאין לקבל דעת החקירה נגד מה שמקובל בידינו מן התורה. ומוסיף שם שאין כח לפילוספי' לסתור אפי' מה שמקובל מידי זקנים וזקנות. ומסביר בארוכה בנושא זה בראיות ברורות מצד הקבלה ומצד הסברא, ע"ש.

ועל אף שמובא שם המילה "זקנות", קשה לומר שמזה נבע מימרא הנ"ל, ובפרט שבתוכן הדברים אין הדברים דומים, שהרי בתשובה הנ"ל דיבר הרשב"א על כח המנהג נגד פילוספיה וחקירה, ואילו הדברים איך שהם מובאים בשמו מפליג במעלת המנהג אפי' כשיש "חכמי ישראל"[11] האומרים להיפך?

והנה ברוב המקומות שמובא מימרא זו, מצויין לשו"ת ארי' דבי עילאי (להר' ארי' לייב ליפשיץ) חיו"ד סי' יט שמביא מימרא זו בשם הרשב"א בלי לציין איפה הדברים נמצאים בתשובותיו. וממנו והלאה, מביאים כולם את "מה שמובא בשמו של הרשב"א" מדברי שו"ת ארי' דבי עילאי. וכן בדברי רבינו, שמביא מה ש"מובא בשם הרשב"א"[12].

שמכ"ז נראה שלאו דוקא שדברים אלו נמצאים בדברי הרשב"א עצמו, רק מובא בשמו, ולכן כולם מציינים לשו"ת ארי' דבי עילאי הנ"ל. ויש לעיין, מה המקור באמת לבעל הארי' דבי עילאי? ועצ"ע, ואבקש מקוראי הגיליון להעיר בזה.

[9]) ראה לדוגמא בשיחות קודש תשכ"ט ח"ב עמ' 161, תשל"ו ח"ב עמ' 185, תשל"ט ח"א עמ' 616, תורת מנחם התוועדויות תשמ"ג ח"ג עמ' 1217, תשמ"ה ח"ה עמ' 2742. ועד"ז מובא בשיחות קודש תשל"ב ח"ב עמ' 8 ותורת מנחם התוועדיות תשמ"ב ח"ד עמ' 2124 בנוגע השיר של "קמץ אלף אָ". וכן מובא בנוגע המנהג לתלות "שיר המעלות" בחדר של תינוק, ראה לדוגמא תורת מנחם התוועדיות תשמ"ד ח"ד עמ' 1430. ומצאתי מובא בעוד מנהג בקשר לחינוך ילדים בתורת מנחם התוועדיות תנש"א ח"א עמ' 316 בזה שכולם מתפארים בהילד ונותנים שבח והודי' להשי"ת וכו', ומביא בהע' 73 שם את תשובת הרשב"א.

[10]) בהערות המהדיר לתורת מנחם תשי"ג שם ועוד מקומות.

[11]) לשון הרבי בהתוועדיות תשמ"ב ח"א שם.

[12]) בהתוועדויות תשל"ה הנ"ל.

אין הש"ץ מתעטף בטלית למנחה ומעריב (גליון)

בגליון הקודם (עמ' 16) הבאתי מ"רשימת היומן" דאין הש"ץ מתעטף בטלית למנחה ומעריב, ומודגש שזהו "מנהג ליובאוויטש" ובלקו"ש ח"ט עמ' 277 מוסיף דבקיום הוראה זו ישנו ענין מיוחד בהתקשרות לרבותינו הואיל ונפיק מפומי' דרב וכו', ועד"ז מודגש בכ"מ שזהו מנהג חב"ד ומובא ב"היום יום" ובספר המנהגים.

ויש להעיר דמקור המנהג שלא ללבוש טלית במעריב הוא ע"פ קבלה, כמצויין בלקו"ש חי"ג עמ' 201 ומשם בספר המנהגים עמ' 25, די"א שיש בזה סכנה, ומציין לשערי תשובה סי"ח שהביא "שהאריז"ל הי' נזהר בתכלית, והי' חושש מאד בדבר הזה" [דא"ג: בספר המנהגים (שם) מצויין למכ' רבינו הנ"ל והמשמעות הוא שזה שייך גם על לבישת טלית במנחה, אבל במקור המכ' (בלקו"ש חי"ג הנ"ל), ובשע"ת הנ"ל, וכן בספר המנהגים עמ' 59 בהע' 12 מבואר דזהו רק לגבי לבישת טלית במעריב, אבל לאידך גיסא במכ' רבינו מתשי"ח (מובא בשערי הלכה ומנהג ח"א עמ' רכה) משמע דגם לגבי מנחה יש קפידא בספרים "וכפי שנתבארו הטעמים שבדבר בספרים הקדושים, ומהם המתבטאים אף במילים חריפות בנוגע לכך"].

והנה בסעודת ליל ב' דר"ה תשכ"ז ("המלך במסיבו" ח"א עמ' קיג), מובא מענה רבינו (להרש"ג) לגבי המנהג דהסתכלות פני התוקע לאחר התקיעות, דכיון שזהו מנהג ע"פ קבלה ואי"ז "מנהג חב"ד" לכן לא הובא בספר המנהגים.

ומה שמנהג הנ"ל (לא ללבוש טלית למנחה ומעריב) הובא בספר המנהגים - אע"פ שמקורו בקבלה, י"ל בפשטות: אפי' לגבי לבישת טלית במעריב אי"ז מוסכם לכל הדיעות, והרי ישנם מקומות שנוהגים ללבשו, וכמודגש בלקו"ש חי"ג הנ"ל "פראן אייניגע וועלכע האלטען, אז עס איז א סכנה בדבר" (ההדגשה במקור), ולכן מובן דזה נחשב "מנהג חב"ד", ובפרט שלגבי מנחה אינו ברור האם מקורו בקבלה, וכנ"ל, וגם בזה ישנם חילוקי מנהגים. משא"כ לגבי המנהג דהסתכלות בפני התוקע דמקורו בקבלה, ואין חולקים בזה (דהיינו שאין מנהג בדווקא שלא להסתכל) לכן אי"ז "מנהג חב"ד אלא "מנהג ישראל" (וראה גם "התקשרות" בגליון דר"ה).

קידוש לבנה - בסידור (גליון)

בגליון הנ"ל (עמ' 18) הערתי על המובא ברשימת היומן (ומשם לספר המנהגים) הדגשה מיוחדת על קידוש לבנה בסידור (אע"פ דבכ"מ מובא כן בנוגע לכל התפלה), וכתבתי לבאר בדא"פ בכמה אופנים, ואולי יש להוסיף עוד:

בשערי תשובה סתקצ"ט מובא לגבי מוצש"ק "המנהג שמתפללים מתוך הסידור [לאור הנר] אף שלא בירכו עדיין ברכת מאורי האש" ושקו"ט האם מותר ליהנות מהאור בלא ברכה, וכ' דבתפלה דשגורה קצת בפיו אי"ז הנאה גמורה ויש להקל טפי, ועפ"ז אוי"ל דזהו הדגשה על קידושי לבנה בסידור במוצאי יוה"כ דאפי' קידוש לבנה דאי"ז כ"כ שגור בפיו אעפ"כ מותר לברך מתוך הסידור (ולאור הנר) אפי' לפני שבירך על האור (ובמוצאי יוה"כ הרי זה חידוש יותר ממוצש"ק, דהטעם שמברכין על האור במוצאי יוה"כ הוא "לפי שפסקה הנאתו בו ביום ועכשיו הותר" (שו"ע אדה"ז סתרכ"ד ס"ה), וס"ד דלא יהנה לפני הברכה), ואכן ברשימת היומן לא הוזכר שמבדיל לפנ"ז, אבל בספר המנהגים מפורש דמבדיל לפני קידוש לבנה, ולכן מחוורתא כמו שכתבתי בגליון תתקפ"ד הנ"ל.

*) לזכות בני הת' מנחם מענדל הלוי בן בראנא שיחי' לרגל יום הולדתו ה' תשרי, לשנת הצלחה.