בשו"ע אדה"ז חלק חו"מ, הל' מכירה ומתנה ושליח ואפוטרופוס ה"ט: "מדת החסידות שלא לקבל מתנה אלא לבטוח בה' שיתן לו די מחסורו, שנאמר ושונא מתנות יחיה".

ומקורו בטור ושולחן ערוך חו"מ סי' רמט ס"ה. אך הלשון בטושו"ע היא "מדת חסידות", ואילו בשוע"ר הלשון "מדת החסידות" – בתוספת ה"א הידיעה. ודיוק זה (באם אכן אינו טה"ד וכיו"ב) בולט בהשוואה להלכה הקודמת (ה"ח), שם לשון אדה"ז היא (לענין אחר) "מדת חסידות" – ללא תוספת ה"א.

ולכאורה משמע שכוונתו בזה להדגשה יתירה בחשיבות הענין, שלכן אינו "מדת חסידות" סתם אלא "מדת החסידות" בה"א הידיעה. ואולי מתאים הדבר ללשון הרמב"ם בנידון זה (סוף הל' זכיה ומתנה), שגם שם משתמש בלשון בלתי רגילה המורה על הדגשה יתירה, וז"ל: "הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה" כו' – שבפשטות לשון זו של "הצדיקים הגמורים" (ולא "צדיקים" סתם או "חסידים" וכיו"ב) היא לשון יוצאת מן הכלל (וראה בהנסמן במקו"צ בהוצאת פרנקל), ומשמע שיש בזה הדגשה יתירה ומיוחדת.

ועצ"ע בהסברת הענין.