בהגש"פ עם לקוטי טעמים מנהגים וביאורים מכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו פיסקא המתחלת הללוי' הללו - למעינו מים (ע' ל"ב) כותב "אין מברכין על הלל זה. ר' צמח גאון זצ"ל פי' לפי שמפסיקין בו בסעודה ורה"ג זצ"ל פי' שאינו אלא כקורא בתורה (או"ז ח"א ר"ס מ"ג).

ובלילה זה קורין אותו אפי' מיושב, אע"פ שמצות קריאת הלל מעומד, לפי שכל מעשה לילה זה הוא דרך חירות (שו"ע אדה"ז סתע"ג ס' מז-מח)". עכלה"ק.

ויל"ע, בזה, א. לכ' החילוק בין ב' הטעמים דרה"ג ור' צמח גאון הוא דלפי הטעם דר' צמח גאון דאין מברכים משום שמפסיקין יוצא שגם ההלל בליל פסח יש בה הדין והגדר דאמירת הלל, משא"כ לטעם דרה"ג אין לזה כלל דין אמירת הלל, דאינו אלא כקורא בתורה, וא"כ הי' יוצא לכ' נ"מ בין ב' הטעמים דלטעם דר' צמח גאון צ"ל דמה דקוראין אותה מיושב הוא משום שכל מעשה לילה זה אנו עושין דרך חירות, משא"כ לטעם דרה"ג יוצא לכ' דלא ק' מלכתחלה מה דקורין אותה מיושב מאחר דאינו אלא כקורא בתורה, וא"כ ילה"ב למה בנוגע למה דאין מברכין הביא ב' הטעמים, ואילו בנוגע למה דקורין אותה מיושב הביא רק הטעם שכל מעשה לילה זה דרך חירות (דזה לכ' שלא בהתאם להמבואר מיד לעיל מיני')?

ואף דהביא זה משו"ע אדה"ז, שהביא רק טעם הזה, אמנם הרי בשו"ע אדה"ז הביא גם לענין הברכה רק טעם א'. וכנ"ל לכ' ב' הטעמים שכ' מתאימים זל"ז, ומכיון שכ"ק אדמו"ר הביא לענין הברכה ב' טעמים, הו"ל לכתוב הטעם דרה"ג גם לענין הקריאה בישיבה דמיד לאח"כ?

ב. גם יל"ע בהציון שכ' לשו"ע אדה"ז סתע"ג ס' מז-מח, דלכ' הענין שהביא שם כ"ק אדמו"ר, דהיינו הטעם דקריאה בישיבה, הוא רק בסעי' מח', ואילו סעי' מז' הוא בענין הברכה על ההלל, המבואר בהקטע הקודם, וא"כ למה ציין כאן גם לסעי' מ"ז? ולכ' אין לומר דהציון לשו"ע אדה"ז קאי על ב' הקטעים שלפניו, ד(מלבד דבקטע ההוא צויין בסופו לאו"ז, הרי) כנ"ל בשו"ע אדה"ז הלא הובא רק טעם א' וכ"ק אדמו"ר הביא ב' טעמים?

והנה במשנ"ת בענין הטעם שקורין מיושב, דלכ' שייך בזה ב' טעמים, בהתאם לב' הטעמים דר' צמח גאון ורה"ג, הנה יעויין עוד בסי' תכ"ב ס"ז דקריאת הלל מעומד, וכ' שם הט"ז סק"ד "ומה שקורין בליל פסח מיושב מתוך שחולקין אתו אין מטריחין אותו לעמוד ועוד שאז דרך הסיבה וחירות" עכ"ל. וא"כ צ"ע עוד דלמה לא הובא טעם זה, שחולקין אתו, שהובא בי"כ לעיל מיני' כטעם על הברכה, והובא טעם חדש?

ולכ' יש עוד נ"מ בב' הטעמים דהנה עי' מ"ש בפרמ"ג שם במ"ז סק"ד שכ' דאף דמצות קריאת ההלל מעומד מ"מ אם קרא מיושב יצא וראי' מליל פסח (וע"ש שהביא עוד ראי' מספיה"ע). ולכ', אי נימא דהלל בליל פסח יש לה גדר ודין קריאת הלל, א"כ שפיר יש ראי' ממה דאזלינן בתר הנך טעמי' (דדרך חירות או דמפסיקין) דבדיעבד עכ"פ יצא גם אי קרא מיושב, אמנם אי נימא דאי"ז בדין קריאת הלל אלא דהוי כקורא בתורה, א"כ אין ראי' מהתם כלל (וגם מל' המ"א שם משמע דהוי בגדר הלל), ויל"ע בזה.

והנה לכ' הי' אפשר לבאר בזה דהנה עי' בט"ז שם דמה דההלל צ"ל מעומד הוא מדכתי' הללו את ה' כו' העומדים בבית ה' ואפ"ל דדין עמידה אי"ז מצד הדין דהלל, כ"א מצד הענין דהילול ושבח להקב"ה - כפשטות משמעות הפסוק הללו את ה'. ועפ"ז אפ"ל דגם למ"ש רה"ג שאינו אלא כקורא בתורה, היינו לענין דין הלל, שאין בזה דין הלל, ומ"מ הקריאה בתורה הוי בתורת הילול ושבח להקב"ה (וע"ד מ"ש בשו"ת הר"י מיגש סי' מ"ד דקריאת ההלל בליל פסח אינה מצד מצות הלל, כ"א נתינת שבח והודאה לפני המקום), וע"כ בנוגע לחיוב עמידה, הוי בכלל הלל, וצריך טעם להא דקוראין בישיבה, משא"כ לענין הברכה, דהוי על דין ומצות קריאת הלל, כ' שפיר דאין מברכים דאי"ז מצות קריאת הלל אלא כקורא בתורה, ועפ"ז מובן ג"כ דממה שקורין בליל פסח בישיבה הוי ראי' שפיר דבדיעבד כשר הכי, וכמ"ש הפרמ"ג, והיינו בנוגע לדין עמידה שבזה שווה פסח לשאר השנה. ואכתי יל"ע בכ"ז.