E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ תזריע-מצורע - ב' אייר - תשנ"ו
נגלה
מצוה בו יותר מבשלוחו
הת' מנחם מענדל אוזאן
תלמיד בישיבה

בריש פ"ב דקידושין תנן: "האיש מקדש בו ובשלוחו האשה מתקדשת בה ובשלוחה וכו'" ובגמרא "אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא (דג)".

והנה בהלכות שבת סי' ר"נ ס"ד כותב אדה"ז: "אפי' מי שיש לו כמה עבדים יש לו להשתדל להכין בעצמו צרכי שבת שכן הוא בכל המצוות מצוה בו יותר מבשלוחו" ומביא כמה דוגמאות מהאמוראים שעשו מלאכה בעצמם כדאיתא בשבת קי"ט.

ובקו"א סק"ב מבאר ע"פ שיטת הרמב"ם שיש כאן ב' ענינים: א. החיוב להכין צרכי שבת בעצמו, והוא דין בכבוד שבת, וזה די בדבר אחד, דבזה ניכר כבודו, ב. מצוה בו יותר מבשלוחו שנלמד מרבא ור"ס, שאין כזה חיוב אלא "יתרון מצוה בעלמא".

ואין לומר דכל הני אמוראי עסקו בעצמם בצרכי שבת רק מצד הענין דמצוה בו יותר מבשלוחו, דא"כ: א) למה לא הזכירו איך גם בשאר מצוות היו נזהרין לעסוק בעצמן. ב) לא מצינו ש"יתרון מצוה בעלמא" ידחה חיוב האמוראים ללמוד תורה שהרי תורתם אומנתם, ורק מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים דוחה ת"ת.

והגם שזהו מצד החיוב דכבוד שבת מבאר אדה"ז דשפיר יש ראיה ד"מצוה בו יותר מבשלוחו" דהא ר"ס ורבא היו מתעסקין כל שבוע בכבוד שבת, ותיקון האוכל היה רק כשנזדמן להם וכמ"ש רש"י בשבת "אם היה ראש של בהמה לחרוך", והיינו שהקפידו שלא לעשות מה שעשו בכל שבוע לצאת י"ח כבוד שבת, אלא לעשות דווקא תיקון האוכל, ובפשטות זהו מצד שהיה חביב עליהם מין זה והיה להם עונג ממנו כיון שבו היו מקיימים מצות עונג שבת, ולכן רצו להתעסק בזה בעצמם, ומזה משמע ד"מצוה בו יותר מבשלוחו", דאם שלוחו והוא עצמו שווים, למה הקפיד לתקן המאכל בעצמו, הרי היה יכול להתעסק במה שעשה כל שבוע ושבוע, ותיקון האוכל יעשה ע"י שליח מבני הבית וכיו"ב.

וצ"ע איך יכולים להביא משם ראיה דבכל המצוות מצוה בו יותר מבשלוחו, דילמא שאני התם דכיון דמצד כבוד שבת היה צריך לעשות מעשה בעצמו, כשנזדמן המין שהיה מקיים בו מצות עונג שבת העדיף להתעסק בזה דווקא מצד חביבותא דמילתא וכל' אדה"ז "יתרון גוף המצוה" (דכבוד שבת, שהוא) "תיקון המין שמתענג בו יותר" ומי יימר דגם כשאין דין לעשות מעשה בעצמו, "מצוה בו יותר מבשלוחו".

כלומר: אלו היה ההתעסקות במין שמקיימים בו עונג שבת, ענין בפ"ע שאינו שייך לכבוד שבת, היינו יכולים ללמוד מכאן דמצוה בו יותר מבשלוחו (ועכ"פ לא היה כ"כ קשה), אבל לפי האמת מוכרחים לומר שכל ההיתר הוא מצד כבוד שבת, דבמצוה אחרת אין לו להשתמש בהא דמצוה בו יותר מבשלוחו, דתורתו אומנותו.

שיטת ר"ח ור"ן בהנ"ל

הנה בשבת דף קי"ט מביא הגמ' כמה עובדות מאמוראים שתיקנו לצרכי שבת בעצמם ומבאר אדה"ז בסי' ר"נ קו"א סק"ב דכל העובדות מהאמוראים הם מצד דין כבוד שבת, שכבודו הוא שיכין בעצמו דמצד הא דמצוה בו יותר מבשלוחו לא היו מותרים האמוראים לבטל תורתם, שהרי אין מבטלין ת"ת בשביל מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. ולכן רק בשבת מצינו שעשו את זה, כי בשבת יש דין מיוחד של כבוד שבת מצד מעלת השבת.

ויש להעיר דבשבת שם מפרש הר"ת וז"ל: "ורבנן הני דעבדי צרכי שבת בנפשייהו כגון ר' אבהו הוה [יתיב] אתכתקא דשינא ומשייף נורא. רבה ורב יוסף צלחי ציבי כולהו כדמפרש בגמ' בריש האיש מקדש שקיום המצוה באדם עצמו טפי עדיף יתר מבשלוחו", וכן איתא בר"ן. ולפירושם צ"ע איך יתרצו קושית אדה"ז הנ"ל.

ולהעיר דמל' תוס' ר"י הזקן בקידושין: "יעשה בגופו ולא ע"י שליח" משמע דמצוה בו יותר מבשלוחו אינו רק יתרון מצוה בעלמא, אלא דאם עושה ע"י שליח הוה שלא כהוגן וכיו"ב. ואולי כן צ"ל להר"ן ור"ח. ועצ"ע.

נגלה
חזרת הדקל - מהו שיעורו?
הת' יוסף מלכא
תלמיד בישיבה

איתא בסוטה ד, א: בעי ר' אשי חזרה ברוח כי היכי דאזיל והדר אתי או דלמא כי היכי דאזיל ואתי והדר קאי בדוכתי' תיקו התם אמר ר"א כדי מזיגת הכוס הכא כדי חזרת הדקל אידי ואידי חד שיעורא הוא.

ובתוד"ה במרחק או דמקרב: בחזרת דקל לא קמבעי' לי' בגדול או בקטן משום דידע שיעורי' דהיינו כדי מזיגת הכוס וכן בצליית ביצה מדורה גדולה או קטנה משום דפי' כבר דהיינו כדי שתיית הכוס אבל בהקפת דקל תימה אמאי לא קמיבעי' לי'. ע"כ.

יש להקשות - לפי מ"ש אידי ואידי חד שיעורא צ"ל שחזרת הדקל הוא דאזיל והדר אתי - דאי והדר קאי בדוכתי' - זה לא שיעור קבוע ונתת דבריך לשיעורין.

ואולי י"ל דלפי המסקנא אה"נ.

עוד יש להקשות - לפי (זה, ובעיקר לפי) תוס' עיקר הקושיא בחזרת דקל צ"ל רוח חזקה או לא ולא אילן גדול או קטן.