1) ברמב"ם הובא דמברך ואח"כ לוקח הירק וכו', אכן בטור או"ח סי' תע"ג כתב "ולוקח ירקות ויברך" וכו' דמבואר דלוקח הירקות בידו קודם ואח"כ מברך, וכן מובא בשו"ע שם דכתב "ויקח מהכרפס . . ומטבלו בחומץ ומברך" וכו', ונראה דהטור לשיטתו דפסק באו"ח סי' ר"ו דכל דבר שמברך עליו לאכלו וכו' צריך לאחזו בימינו כשהוא מברך יעויי"ש, וכן פסק בשו"ע שם ובשו"ע אדה"ז שם יעויי"ש ובנו"כ שם.

אכן הרמב"ם בפי"ד מהל' ברכות שם לא הביא הא דצריך לאחוז הדבר בשעת הברכה, אלא כתב דאין מברכין על אכל עד שיבוא לפניו וכו' יעויי"ש.

2) ויעויין בפר"ח לשו"ע שם דביאר דההיכר הוא בטיבול ראשון והכונה לעשות שינויים שישאלו ומתוך כך יבואו לשאול בשאר דברים, ואע"פ שאין לנו להשיבם לשאלתם למה טובלין מקמי סעודה, מ"מ מתוך כך יתעוררו לשאול בשאר השינויים שרואים שמוזגין כוס שני מקמי סעודה, ובכה"ג כתבו התוס' בההיא דאמרינן התם [קטו:] למה עוקרין את השולחן כדי שיכירו התינוקות וישאלו, וז"ל התוס' [ד"ה כדי] "כלומר מתוך כך יבא לשאול משאר דברים, אבל במה ששאל למה אנו עוקרין את השלחן לא יפטר ממה נשתנה" עכ"ל, ובההיא דכתב המחבר לעיל בסו"ס תע"ב דמצוה לחלק לתינוקות קליות כדי שיראו שינוי וישאלו זה נ"ל ודו"ק דזהו הכוונה בכאן יעויי"ש בפר"ח.

ויש להעיר בשו"ע אדה"ז דבסי' תע"ב סל"א לגבי מצוה לחלק לתינוקות קליות וכו' כתב "ואעפ"י שעל שאלה זו אין לנו מה להשיב להם מ"מ ע"י שיראו שינוי זה ויתעוררו לשאול עליו יתעוררו ג"כ לשאול על שינויים אחרים דהיינו שאוכלין מצה ומרור ויושבין בהסיבה וישיבו להם עבדים היינו וכו'" ועד"ז כתב בסי' תע"ג סי"מ לגבי מזיגת כוס שני קודם אמירת ההגדה "כדי שישאלו התינוקות למה שותין . . ועי"כ יתעוררו לשאול ג"כ שאר השאלות מה נשתנה וכו' לקיים מה שנאמר כי ישאלך בנך" וכו' יעויי"ש, דכתב בזה דעי"כ יתעוררו לשאול שאר השאלות וכו'.

אכן לגבי כרפס בסי' תע"ג שם סי"ד כתב "ולמה תקנו חכמים דבר זה כדי להתמיה את התינוקות שיראו שינוי שאוכלין ירקות בטיבול שאין דרך לאכלם קודם הסעודה בכל ימות השנה וישאלו על שינוי זה שאמירת ההגדה מצותה לאומרה דרך תשובה על שאלות ששאלוהו שנאמר כי ישאל בנך" וכו' יעויי"ש, דלא סיים אדה"ז בזה, דעי"כ יתעורר לשאול שאר השאלות וכו', וכמו"ש הפר"ח, וכ"כ אדה"ז לגבי חלוקת הקליות וכו' ולגבי מזיגת כוס שני וכנ"ל, ולגבי הכרפס כתב "וישאלו על שינוי זה" והשמיט הא דכתב הפר"ח דעי"כ יתעורר לשאול שאר השאלות וכו', הלא דבר הוא וצ"ב.

ונראה דיתכן לומר בזה, דאדה"ז השמיט זה בכונה לגבי הכרפס, דס"ל דחלוק הוא השינוי בהכרפס משאר השינוים דעושין בחלוקת הקליות ובמזיגת הכוס שני וכו', דבחלוקת הקליות ובמזיגת הכוס שני הוי השינוי רק "הכשר" כדי שיבוא לשאול שאר השאלות, משא"כ בהשינוי דכרפס דתקנו כדי שישאל על הך שינוי עצמו, וכדמוכח מהא דעל עשיית הכרפס שואלין במה נשתנה משא"כ על השינויים דחלוקת הקליות וכו', והיינו משום דחלוק הוא בהשינוי דכרפס דעשייתו הוי מעשה דחירות וכמו"ש בב"ח שם "והתשובה לתינוקות הוא דהטיבול שקודם הסעודה הוא דרך חירות כדרך בני חורין שמטבילין קודם סעודה להמשך תאות המאכל כך כתבו קצת מפרשים" יעויי"ש, דלכן הוי השאלה על השינוי דכרפס חלק מההגדה עצמה, דשואל מה נשתנה לעשות הכרפס וכו' והתשובה היא עבדים היינו וכו', שה' הוציאנו לחירות וכו', ולכן הוא דהשמיט אדה"ז לגבי הכרפס הא דעי"כ יתעורר לשאול שאר השאלות אלא כתב "וישאלו על שינוי זה" דחלוק הוא בהתקנה דכרפס דתקנו כן כדי שישאל על ענין הכרפס עצמו, דהוי חלק מסיפור ההגדה דהוציאנו ה' לחירות וכו' וכנ"ל ודו"ק.

עוד י"ל בטעמא דשואלין על הכרפס דוקא, ולא על שאר השינויים, לפימ"ש הפוסקים לחזור אחר ירק הנקרא כרפס לפי שהוא נוטריקון ס' פריך כלומר ס' רבוא עבדו עבודת פרך, יעויין בפוסקים סי' תע"ג שם ובשו"ע אדה"ז שם סט"ז יעויי"ש, והיינו דבהכרפס מרומז על השעבוד וכו'.

וכ"ה לפימ"ש בריטב"א הל' סדר ההגדה דכתב שם "יש להם לאכול מן הירקות המרים ונהגו לאכל כרפס ויש לנו לטבלו בחרוסת . . והטיבול הזה הוא זכר לוימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים, ועושים אותו עכשיו כדי שיראו התינוקות וישאלו וכו'" יעויי"ש, וכ"ה ברוקח סי' רפ"א דהכרפס הי' זכר להשיעבוד וכנ"ל בסי' הקודם יעויי"ש, דלכן עשאוהו כחלק מההגדה דהוי מסיפור השיעבוד והחירות וכו'.

והנה חלוקים הפוסקים אי בהכרפס צריך הסיבה, דבאבודרהם כתב דצריך לאכלו בהסיבה, אכן בשבולי הלקט ובס' התניא כתבו דאוכל הכרפס בלא הסיבה, וראה בהגדה עם ליקוטי טעמים ומנהגים בקטע המתחיל בכרפס, וי"ל דתלוי בהנ"ל, דלמ"ש הב"ח דהוי משום לתא דחירות מסתבר דצריך לאכלו בהסיבה כאכילת המצה דהוי זכר לחירות, ולהשיטה דהוי זכר להשיעבוד אי"צ לאכלו בהסיבה, כמו דאין אוכלין המרור בהסיבה [ושו"ר בברכי יוסף סי' תע"ג או"ק י"ד דכתב שם דלפי טעם הכל בו דרמז כרפס ספרך לומר שנשתעבדו וכו' א"כ דמי למרור ואינו טעון הסיבה יעויי"ש, וראה בגבורות ה' פ' נ' דכתב שם לדחות דברי המפרשים כי טיבול הראשון הוא בשביל דרך חירות דלא נזכר ד"ז בתלמוד דהא לא אשמעינן דצריך הסיבה בטיבול ראשון יעויי"ש].

3) הר"ד מקשה בזה דלשיטת הרשב"ם דהשינוי הוא במה שאוכל הירקות קודם הסעודה א"כ לא הי' להם לומר הלילה הזה שתי פעמים אלא דהלילה הזה קודם הסעודה, דזהו הרי השינוי במה שאוכלין הירקות קודם הסעודה.

ולשיטת הרשב"ם ושאה"ר צ"ל דכונת השאלה היא דבכל הלילות אין אנו מטבילין אפי' פ"א, היינו קודם הסעודה וכו', וז"ל הריטב"א בביאור ההגדה "שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפי' פ"א, קודם הסעודה, והלילה הזה שתי פעמים קודם סעודתינו, א' בכרפס ואחת במרור", ועי' בשבלי הלקט בסדר פסח סי' רי"ח בד"ה והלילה הזה שתי פעמים, ובכל בו סדר הגדה בד"ה מה נשתנה, ובאבודרהם, בסדר ההגדה ופירושו בד"ה מה נשתנה יעויי"ש.

4) וראה בר"ן דהביא כן מפירש"י, וראה במהר"ם חלאוה ובמאירי יעויי"ש בדבריהם.

5) ומה מאד שמחתי כשעיינתי אח"כ בגבורות ה' להמהר"ל בסי' נ', וראיתי שם בהמשך דבריו שהביא לדברי הרמב"ם דצריך לאכול כזית, והביא ראי' לזה מהסוגיא ושוב כתב "ואע"ג דלא הוי טבול ראשון רק משום היכר לתינוקות, כיון דהיכר תינוקות ממה שאוכלין שתי פעמים ירקות ואין אכילה פחות מכזית, ולכך צריך בטבול ראשון ג"כ כזית" יעויי"ש, וכפה"נ הן הן הדברים שביארנו בפנים.

6) ולשיטת הטור ושאה"ר דמפרשי בזה כרש"י והרשב"ם דהשינוי הוא במה שאוכלין הירקות קודם הסעודה, ומ"מ מפרשי דצריך לעשות טיבול וכו', נראה לפימ"ש במגדול עוז פ"ח מהל' חו"מ הל' ח' "... ובשמעתין דטבול אסיקנא דבעי תרי טיבולי כדי שישאלו ואי לא הא לא קיימי הא וכן קבלנו מרבותינו ז"ל שאין אכילה חשיבה בלי טיבול אלא שמטבילין ראשון בחומץ כפירוש ר"ת ז"ל משום קפא שלא הוזכרה במשנה בהדיא אבל מ"מ שצריך טיבול" יעויי"ש, דמתבאר דכיון דאין אכילה חשיבה בלי טיבול לכן תיקנו חז"ל דאכילת הירקות יהי' בטיבול [ושו"ר בספר ויגד משה סי' י"ז או"ק י"ג דכתב טעם לטיבול הכרפס, דאכילת הכרפס הוא כדי להתמיה התינוקות שאין רגילות לאכול ירק לפני הסעודה, אך גם בכל השנה מצוי שאדם לוקח דרך עראי קצת מאכל בפיו לפני סעודתו ולא הוי שינוי אלא כשקובע עצמו לזה ואוכלו דרך קביעות סעודה בטיבול דזה ודאי אין דרך לאכול כל השנה יעויי"ש].

בשיחת ליל ב' דחגה"פ תש"כ (הנדפס ז"ע) אות י' ואילך מסביר כ"ק אדמו"ר גודל מעלת סיפור יצי"מ מזה שר"ע ישב כל הלילה וסיפר ביצי"מ, אף שמעלת לימוד התורה דר"ע גדולה אפי' ממת מצוה שבד"כ דוחה כל התורה, ואיתא בתוס' שנענש על שהתעסק במת מצוה ונתבטל מתלמוד תורה.

ולהעיר מהמבואר באחרונים דגם ע"י העסק בהלכות הלילה מקיים מצות סיפור, שהלכות אלו זמנם בלילה וזוכר שזהו יום צאתו ממצרים. וכן איתא במכילתא פרשת בא שהעסק בהלכות הלילה הוא בכלל עיקר מצות הלילה, והיינו דאיתא בתוספתא סוף פסחים דחייב אדם לעסוק בהלכות פסח כל הלילה.

וכן ס"ל להמהר"ל בגבורת ה' פ"ג, וכן משמע לשון הטור סי' תפא, וכן מביאים בשם הגרי"ז מבריסק (ראה הגדה בית לוי ע' קטז ואילך), וראה בהגדת שיח הגרי"ד בענין כל המרבה מש"כ בזה.

ואולי י"ל דמזה שכתוב בהגדה מעשה וכו' שהיו מספרים כל אותו הלילה, מוכח אולי שאף שאפשר לצאת ע"י לימוד (וחידוש ב)הלכות ליל פסח בחר ר' עקיבא דוקא לספר ביצי"מ.

וכמבואר בשיחה שם שמעלת הסיפור גדולה עוד יותר ממעלת התורה, דהיינו תכלית ההתאחדות עם אלקות שמצד עצם הנשמה.

בעל ההגדה מתאר מסיבת החכמים בבני ברק בליל הסדר, ואיך שהיו עסוקים בסיפור יציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: "רבותינו, הגיע זמן ק"ש של שחרית".

ובספה"ש תש"ג (ע' 71) מבאר כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ שהכוונה כאן הוא שבאו להגיד לרבותיהם (עולם האצי') שהתלמידים (עולמות בי"ע) הגיעו לדרגת יחודא עילאה.

ופירוש זה מעורר שאלה פשוטה: הלא כל הענין של יחודא עילאה קיבלו התלמידים מהמשכת רבותיהם, ובהכרח לומר שרבותיהם ידעו מכך מעצמם - ולמה צריכים התלמידים לבוא בדווקא ולעוררם על כך? והרי"ז כמו שיבוא פלוני להגיד לאיזה רב שתלמידיו קיבלו ביאור על איזה ענין, בה בשעה שהכל יודעים שהרב בעצמו ביאר להם ענין זה, ובודאי שהוא עצמו יודע מזה!

ובאמת מצינו שכן שאל הרש"ג את הרבי בסעודת ליל ב' דחג הפסח תש"ל, והרבי ענה לו בשתים: א. אפילו את"ל שרבותיהם ידעו מכך, הם מצידם היו צריכים להודיעם. ב. בנוסף להנ"ל, יכול להיות שאף שרבותיהם המשיכו בחי' זו, מ"מ לא נתקבל זה אצל התלמידים - שהרי על בעל בחירה אין אף אחד יכול להיות בעל-הבית - ולכן הודיעם שקיבלו בחי' זו, עכת"ד (נדפס ב"המלך במסיבו ח"ב ע' קג).

ואולי הי' אפשר לצדד בזה קצת אחרת ג"כ, והוא על פי המסופר אודות הצ"צ, דכאשר נפטרה הרבנית הי' במרירות גדולה כו', עד שנכנס אליו א' מן החסידים המקורבים ואמר לו: "רבי, הרי בפירוש שמענו מכם שמה שנאמר "ראה חיים עם האשה אשר אהבת - תורה היא (קידושין ל, ב)". ויענהו הצ"צ: "החייתני".

ולכאורה שאלה הנ"ל מתעוררות כאן ג"כ, שהרי בודאי ידע הצ"צ אודות המחז"ל, ובפרט שהחסיד מפרט שהוא עצמו שמע זאת מן הצ"צ? ומה פעלו דבריו אצל הצ"צ, היודע זאת בלאו הכי?

ובהתוועדות דש"פ חיי שרה תשי"ג מבאר הרבי דאע"פ שהצ"צ ידע זאת, שזהו מאמר חז"ל מפורסם והצ"צ הי' בקי בש"ס וכו', מ"מ כאשר מישהו אחר אומר זאת ה"ז פועל, וזה פעל הנחמה אצל הצ"צ.

ואולי י"ל עד"ז בנדו"ד, שאף שכל מה שיש לתלמיד הוא מקבל מרבו, ובודאי ידעו החכמים כבר מעמצם שהמשיכו ההשפעה דיחו"ע, מ"מ, עי"ז שהתלמידים באים מעצמם ומזכירים זאת לרבותיהם, ה"ז פועל על רבותיהם בנוגע להמשכה זאת (וכמו שהוא בפשטות, דכאשר בא התלמיד ומודיע לרבו שהוא קיבל איזה דבר חכמה ששמע ממנו, ה"ז פועל קירוב והתחזקות לרבו להמשיך להשפיע לו, וק"ל).

(ואולי כ"ז נכלל במענה הנ"ל "א. אפילו את"ל שרבותיהם ידעו מכך, הם מצידם היו צריכים להודיעם", כי אי"ז רק מדרכי הנימוס כ"א שע"י הודעה זו פעלו משהו גם על רבותיהם).

בהגדה של פסח על הפיסקא "כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים", כותב כ"ק אדמו"ר "שביהמ"ק הי' קיים, וכ"ה בסי' קול יעקב, הרש"ר, שמחה"ר. אבל לרבינו צ"ע כיון שבאמירת פ' הקטורת הנוסחא שלו היא: אתה הוא כו' בזמן שביהמ"ק קיים. וכ"כ לעיל: פסח שהיו כו' שביהמ"ק קיים...". עכלה"ק.

ומצאתי שכבר עמד על שאלה זו בעל "שער הכולל" בהוצאה הראשונה של סדור תו"א (תרמ"ז) ב"השמטות ותיקונים" שנדפסו בסוף חלקו הראשון של הסידור, ע' 376 [על מבנה סידור זה ראה ברשימת דפוסי סידור תו"א, שבסוף סידור תו"א (תשמ"ז)], וז"ל: "[בהשלמת שערי תפלה נשמט] כט שייך לשער מח אות מ': כן עשה כו' בזמן שבית המקדש היה קיים, כן צריך להיות, וברוב הסידורים חדשים גם ישנים השמיטו תיבת הי', וראייתם מן סדר הקטרת בשחרית שהקטירו אבותינו לפניך את קטרת הסמים בזמן שבית המקדש קיים, ולא דקו דלא דמי, כי שם נסמכו התיבות בזמן שבית המקדש קיים להתיבות קטרת הסמים שנוהגין בזמן שבית המקדש קיים וע"ז אנו מצפים גם לעתיד, אבל כאן נסמכו להתיבות "כן עשה הלל" שהיה בזמן שביהמ"ק היה קיים".