ברשימות חוברת קס"ד (שי"ל לש"פ וילך שבת שובה) מביא מאמר חז"ל שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו א"ל חטאים תרדוף רעה (משלי יג) שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו א"ל הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח) שאלו לתורה חוטא מהו עונשו א"ל יביא אשם ויתכפר לו שאלו לקוב"ה חוטא מהו עונשו א"ל יעשה תשובה ויתכפר לו עיי"ש, וב"יביא אשם ויתכפר לו" מבאר עפ"י מ"ש הרמב"ם בריש הל' תשובה דאין חטאת ואשם מכפרים עד שיעשו תשובה, דגם לפי מענת התורה צריך תשובה עם הקרבן, כיון שקרבן בלי תשובה אינו מכפר, ומבאר דהגם דמצד התורה הפגם דחטא נרגש יותר ולא די במיתה, מ"מ מצד דתורה היא תורת חסד יכול להיות הקרבן תמורתו וכמ"ש הרמב"ן ויקרא א,ט, ותמורה זו אפשר להיות רק בשכל אלקי דתורה שאדם ובהמה שוים, ובמענת הקב"ה דתשובה בעצמה מכפרת אף ששם ודאי הפגם נרגש ביותר שהוא בעל הרצון שלמעלה מן הרצון, מ"מ מי יאמר לו מה תעשה כו' וע"י תשובה שגבוה מכל המצות ומגעת בעומק הרצון מתכפר לו עי"ז עיי"ש.

ולכאורה צריך ביאור במענת התורה בנוגע להתשובה שעם הקרבן, דבשלמא בנוגע לקרבן שהוא מכפר ביאר שהו"ע דמצד התורה אדם ובהמה שוים, אבל בנוגע לתשובה הרי נתבאר אח"כ דזהו שייך להקב"ה דמי יאמר לו מה תעשה כו' וא"כ מהו פעולת התשובה מצד התורה?

תשובה פועלת דנעשו כשגגות

והנה בלקו"ש ח"כ פ' בראשית א' (סעי' ו') הביא מאמר חז"ל הנ"ל דשאלו לתורה וכו' ובהערה 35 כתב וז"ל: כי אף שגם (מענה דתורה) "יביא אשם" צ"ל עם התשובה דוקא הנה עפ"י מענה דתורה מועילה התשובה רק שהזדונות ייעשו כשגגות (ולא נתכפרו לגמרי) ואח"כ "מהני הקרבן שע"י הקרבן מתכפר השוגג" ( אוה"ת יוהכ"פ ס"ע א' תקנ"ז ואילך. ועוד) עכ"ל, דמבואר בזה שהתשובה פועלת דנעשו כשגגות ואז מועיל הקרבן.

ויש לבאר זה עפ"י מ"ש בלקו"ש חכ"ז פ' מצורע ב' דאף דבתשובה מאהבה אמרינן דזדונות נעשים לו כזכיות מ"מ אין זה כמו "דבר שיש לו מתירין" (שמעיקרא הוא קל יותר) כי דבר שיש לו מתירין הוא רק כשבעת האיסור הוא עומד להיתר, לא מיבעיא בנדרים שהתרת החכם עוקר הדבר מעיקרו משום שבא ע"י "חרטה ופתח" דבמילא נעשה כנדר בטעות שלא חל מעיקרא, אלא אפילו במתיר שמועיל רק להבא הנה שם נתנה התורה מעיקרא אפשריות שיוכל להתבטל אח"כ, משא"כ בנוגע לתשובה הרי אי אפשר לומר שהתשובה מועלת משום שמעיקרא נתנה התורה אפשריות לתשובה, שהרי הוא עושה פעולת עבירה שהיא היפך לגמרי מרצון ה' וזהו היפך ענין התשובה, לכן לא שייך לומר בזה דהוה "דבר שיש לו מתירין" כיון דבשעת העבירה אין מקום להתירו אלא צריך לומר שהתשובה דאח"כ פועלת בדרך חידוש למפרע עיי"ש.

ולכאורה יל"ע בזה ממ"ש בס' העקרים (מאמר ד' פכ"ז) שמקשה שם דאחר שנעשית העבירה בפועל מה תועיל התשובה בחרטה, וכי ההורג נפש או המחלל שבת וחזר בתשובה התשוב נפש הנרצח או אם ישוב השבת משומר? ומבאר בזה כי הפעולות אשר עליהם ישובח האדם או יגונה, הן הנעשית בבחירה בידיעה וברצון, ולזה יתנצלו השכורים אל פעולתם מפני שהן בלי ידיעה, וכן לא יגונה האדם על פעולת האונס אף שנעשית מדעתו מפני הכרח האונס, אכן אם ראוי לו לקבל צער חזק טרם יעשה אותה פעולה, כמו טרם ירים יד באביו במלכו באלקיו, הנה יכנוס פעולה זו בסוג הרצון, והגבלת הפעולות הרצוניות הוא ע"ז הדרך הפעולה שאדם רוצה בקיומה גם אחרי המעשה מיוחס אל הרצון, אולם דבר הנעשה ברצון ואח"כ אינו רוצה בקיומו וחפץ שלא הי' עשוי, אין זה רצון כ"א אונס וטעות, ויראה כן ממה שאמרו רז"ל בנדרים פותחים בחרטה, דאמרינן ליה לבך עליך וכו', דמבואר בזה שאם אין הרצון קיים הי' המעשה בטעות, ולפי"ז הבעל תשובה שגמר בלבו ורוצה שהעבירה הנעשית לא היתה נעשית, ושלא יעשנה עוד, מורה שהיתה פעולת הטעות לא פעולת השכל, שפעולת השכל לא תקבל חרטה עכתו"ד עיי"ש, ועי' בס' אוצרות יוסף להגר"י ענגל (דרוש) דרוש ג' שביאר דבריו בארוכה.

ולכאורה צ"ב דבס' העיקרים נתבאר דיסוד ענין התשובה הוא מצד טעות ובדוגמת נדרים, ואילו בהשיחה מבואר להיפך דאינו דומה לנדרים וכו' כנ"ל? ואפשר לבאר דהביאור שבס' העיקרים מבאר רק איך ע"י התשובה נעשה העבירה לשוגג דהוה כמו שעשה בטעות, אבל מ"מ גם שוגג הוה מעשה העבירה, וגם שוגג צריך כפרה, ולכן אי משום הא ודאי לא שייך לומר דהוה "דבר שין לו מתירין" כיון דגם ע"י תשובתו נשארה חפצא של עבירה, וכל המדובר בהשיחה דלכאורה ה"ז "דבר שיש לו מתירין" הוא בנוגע לזה ד"זדונות נעשים לו כזכיות" שעצם מעשה העבירה מתהפך לזכיות, דבזה מקשה שהוא דבר שיש לו מתירין? ובזה ביאר דכאן התשובה פועלת אח"כ בדרך חידוש. וראה גם בס' כוכבי אור סי' נ"ז שביאר הענין דע"י תשובה מיראה זדונות נעשים לו כשגגות עפ"י דרך זה דהוה כמו "פתח וטעות" כדמצינו בנדרים דאם הי' יודע וכו' לא הי' נודר כן הוא לגבי תשובה מיראה, וזהו כהנ"ל, וראה גם בההקדמה בס' אבני מילואים שהביא דברי העקרים הנ"ל ומבאר דזהו רק ביאור למה נעשים לו כשגגות עיי"ש. ( וראה הערות וביאורים גליון רל"א).

ועכ"פ לפי זה יש לבאר מ"ש בההערה בלקו"ש (מאוה"ת יוהכ"פ) במענת התורה יביא אשם ויתכפר לו, דכיון שעבר עבירה במזיד הנה התשובה פועלת דנעשה כשוגג, וכפי שנתבאר מס' העיקרים, ואז פועלת הקרבן שמתכפר לו גם השוגג (וראה גם הערת הרבי בדרך מצותיך מצות עגלה ערופה כעין זה), ולפי"ז שפיר מובן מענת התורה יביא אשם ויתכפר אבל צריך גם תשובה כיון שהקרבן מכפר רק על השוגג ותשובה פועלת דהוה כשוגג.

אלא דביאור זה הוא רק בנוגע לאשמות הבאות על המזיד דצריך גם תשובה בכדי שיעשה כשוגג, אבל בנוגע לחטאות שבאות רק השוגג הנה לפי ביאור זה לכאורה אי"צ תשובה, כיון דגם בלי התשובה הרי הוא שוגג, משא"כ כאן בהרשימה מבאר בהדיא במענת התורה שגם בחטאות צריך תשובה, וא"כ אכתי צריך ביאור מהו פעולת התשובה כשמעשה העבירה מעיקרא הי' שוגג?

התשובה היא רק משום כפרת הקרבן

וי"ל בפשטות, דלפי מענת התורה צריך להיות תשובה משום פעולת הקרבן, דבכדי שהקרבן יוכל לכפר לו צריך תשובה, וע"ד שכתב בקובץ הערות (אות תקס"ג) שהקשה בהדין דאמרו לא שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דר"מ מחייב קרבן, וקשה כיון שחושב שלא אכל נמצא שאינו עושה תשובה, ובלי תשובה אין הקרבן מכפר וא"כ למה מביא קרבן? ותירץ דהא דאין הקרבן מכפר בלי תשובה אין זה משום דבצירוף עם הקרבן בעינן גם תשובה דשניהם ביחד מכפרים, אלא הפירוש הוא דאם חייב לשוב ואינו שב נעשה עי"ז חסרון בהקרבן שאינו יכול לכפר משום זבח רשעים תועבה (וראה בזה בארוכה בגליון הקודם), וא"כ הכא שחושב שלא אכל ולכן אינו עושה תשובה אין כאן שום חסרון בהקרבן ושפיר הקרבן מכפר לו עיי"ש. וזהו כנ"ל דמצד מענת התורה צריך קרבן תמורתו לכפר וכו' והא דצריך גם תשובה אין זה משום שהתשובה מצ"ע פועלת אלא דבלי זה אין הקרבן יכול לכפר עליו, וכן מובן גם ממה שביאר שהבהמה באה תמורתו וכמ"ש הרמב"ן, הרי צריך לו להרגיש זה שיחשוב האדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו וכו' וראוי לו שישפך דמו וכו' , שזהו ענין התשובה, נמצא שהתשובה מצד התורה הוא פעולה בהקרבן, אבל לפי מענת הקב"ה דמי יאמר לו מה תעשה כו' יכולה התשובה מצד עצמה לפעול כפרה דמי יאמר לו מה תעשה וכו.'

דביקות הנביא בעת נבואתו

ב) נתבאר שם בנוגע למענת הנבואה דנפש החוטאת היא תמות, משום דנבואה היא התפשטות הגשמיות והשפעה האלקית מלובשת בו ממש והוא עד"מ כנשמה בלי גוף ודבוק באלקים חיים, וא"כ החוטא שמפסיק דביקתו באלקים חיים ה"ז מיתה בשעה זו עכ"פ עיי"ש.

ויש להעיר בענין זה, דבס' מו"נ (פנ"א חלק שלישי), כתב הרמב"ם שבעת שתהי' דבקות האדם עם ה' אז לא יגיעהו ממיני הרעות, ומפני זה יראה לי כי כל מי שתמצאהו רעה מרעות העולם מן הנביאים או מן החסידים השלימים לא מצאו הרע ההוא רק בעת השכחה ההיא, ובפירוש הרב קרשקש שם האריך להקשות ע"ז מכמה מקומות ואחד מהם הוא מזכריה בן יהוידע דראינו שהשיגתו הרעה הממיתה בעת העירו רוח הקודש ליסר העם ושלא למעול מעל בהשי"ת, כמ"ש בדברי הימים ב' ( כד,כ) "ורוח אלקים לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן ויעמוד מעל לעם ויאמר להם כה אמר האלוקים למה אתם עוברים את מצות ה' וגו' וירגמוהו אבן במצות המלך בחצר בית ה'" וקשה מכאן על הרמב"ם?

ובס' ברית יעקב (ע' לג) תירץ עפ"י מ"ש בקהלת רבה (פ"י סי' י) עה"פ אם רוח המושל וגו' שכל המניח ענוותנותו גורם מיתה לעצמו וממי אתה למד מזכריה, שנאמר ורוח אלקים לבשה את זכריה וגו' ויעמוד מעל לעם, וכי מעל ראשי העם הי' הולך אלא שראה עצמו גדול מכל העם והתחיל מדבר גדולות ואומר להם למה אתם עוברים את מצות ה' מיד וירגמו אותו אבן במצות המלך, ולפי"ז נתיישבו דברי הרמב"ם שעי"ז שהניח ענוותנותו כאילו הפסיק דעתו מהשי"ת ועי"ז הומת, ומביא שעד"ז כתב גם האריז"ל בספר הגלגולים בהא דזכרי' דמי שמחרף לרבים אעפ"י שבדין מחרף עם כל זה נענש שאין הקב"ה רוצה רק שימליצו טוב בעד ישראל ולכן נענש זכרי' עיי"ש.

ולפי הנ"ל צ"ב דכאן מבואר דאפילו נביא בעת שמתנבא שייך שמפסיק דעתו מהשי"ת ושלכן נענש.

ואולי אפ"ל ע"פ מ"ש בס' קדושת לוי (פ' לך עה"פ אחר הדברים האלה וגו') דהנביאים כשראו ושמעו דברי נבואתם מהבורא ית' הי' בטל במציאות מחמת גודל גדולת ה' ואז היו יכולים לשמוע דברי נבואתם מה', רק אח"כ כשחזר עצמותו דמקודם הי' יכול לדבר להם דברי ה', זולת משה רבינו ע"ה דגם כשהי' מדבר דברי ה' הי' מדבר באותה הבחינה ובאותו השכל ששמע הדברים מפי הבורא ית' כו' עיי"ש בארוכה, היינו שמבאר שאינו דומה ביטולו של הנביא לה' בעת שמדבר דברי הנבואה לעת ששמע הנבואה מאת ה', ולפי"ז אולי אפ"ל דמה שמבואר לעיל אודות גדול הדביקות וכו' הרי זה בעת גילוי הנבואה אליו מה', אבל אם מוסר נבואתו אח"כ אז אינו בדביקות זו, וילע"ע.