ברשימות דשבת זו ביאר הענין דד' חשובין כמת לטוב דזהו ע"ד הענין דכאילו מת ועבר וכו' שכבר תיקן כל המוטל עליו כו', ובנוגע לסומא כתב וזלה"ק: סומא. סגי נהור. ותכהין עיניו מראות. מעשה שלא ראה אור שהודלק בשבת . . מי עור כ"א עבדי . . עוצם עיניו. לגבי' ואת רוח הטומאה אעביר. מעין עוה"ב שאין כבר קליפה. ולכן דוקא יצחק - אף שגם לרבקה הי' למורת רוח - כי הי' בתחה"מ. וייחד שמו עליו עכלה"ק, היינו דמכיון דאצל יצחק בעת העקידה פרחה נשמתו, והקב"ה החי' אותו כבתחיית המתים לכן הי' במצב של עוה"ב (ראה בפיענוחים שם).

והנה מבואר בקונטרס הלכות של תושבע"פ שאינן בטלים לעולם דהענין דמצוות בטלות לע"ל" היינו שלא יהי' ציווי על המצוות כי הקיום יהי' בדרך ממילא עיי"ש בארוכה, ולכן מותר לקבור מת בכלאים כיון דכשיקום לא יהי' שום ציווי על כלאים, וכבר הקשו בזה בנוגע לצדיקים הקמים מיד בתחילת ימות המשיח, דאז עדיין יש ציווי על המצוות, א"כ איך פסקינן דבגד שאבד בו כלאים מותר לעשות בו תכריכין למת משום דמצוות בטלות לע"ל, הלא אולי הוא מן הצדיקים הקמים מיד בתקופה הא' כמו אהרן כו' וכשקם מיד יש לו חיוב מצוות?

וראה בגליון תר"ד מ"ש בזה בארוכה, דבאמת הצדיקים הקמים מיד אצלם יהי' זה כבר כמו בתקופה הב' לע"ל שלא יהי' אצלם בגדר ציווי להאדם, דכיון שמת נעשה חפשי (למעליותא) מן המצוות, ויהי' רק בגדר "מציאות המצוה" (ולפיכך ליכא בהם איסור כלאים) משא"כ שאר רוב אנשים שנמצאים בתקופה הא', המצוות אצלם יהי' בגדר "ציווי להאדם" ולא "מציאות המצוה" עיי"ש.

ולפי מ"ש בהרשימה הנ"ל יוצא כן בהדיא כמבואר לגבי יצחק דכיון שאצלו הי' הענין דתחיית המתים לכן הי' אצלו אז כמו התקופה דעוה"ב דואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ וכו', ובמילא אפ"ל שכן הוא גם אצל הצדיקים הקמים מיד.

ולפי זה אולי אפ"ל דזהו גם כוונת הספר חסידים מ"ש בכתובות קג,א דמבואר שם דרבינו הקדוש אחר פטירתו הי' מוציא בני ביתו בקידוש, וביאר בזה בספר חסידים (סי' תתשכ"ט) וז"ל: ורבינו הקודש הי' נראה בבגדים חמודות שהי' לובש בשבת ולא בתכריכין להודיע שעדיין הי' בתוקפו ופוטר את הרבים ידי חובתו בקידוש היום, ולא כשאר המתים שהם חפשי מן המצות כי אם כחי בבגדים כמו שהי' לובש בחייו, והצדיקים נקראים חיים אפילו במיתתם ופוטר בקידוש בני הבית עכ"ל, ועיי"ש בברית עולם ובמקור חסד ולקו"ש ח"ב ע' 511 ובהערה 59. ועי' גם בשו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' ו'.

ובגליון תקצ"ה ע' 5 הקשיתי מכאן על פי' הקובץ שיעורים (ח"ב סי' כט) דמצוות בטלות לע"ל היינו שאנשים אלו שיקומו בתחיית המתים יהיו פטורים מן המצוות דכן גזה"כ דלמתים חפשי דכיון שמת נעשה פטור מן המצוות, אף אח"כ כשקם, אבל בהעולם מצ"ע באלו החיים כל הזמן לא יהי' שום שינוי בחיוב המצוות עיי"ש, דאיך אפ"ל כן והרי מס' חסידים מבואר דצדיקים גם אחר פטירתם שבאים לעוה"ז חייבים במצוות, דלכן הי' אפשר לו לרבי להוציא ב"ב, וא"כ איך אפ"ל דכל אלו שיקומו בתחיית המתים - גם צדיקים - יהיו פטורים מן המצוות, עיי"ש בארוכה.

מיהו לפי הנ"ל אולי אפשר לומר דצדיקים לאחרי פטירתם יש להם הענין שהם חפשיים מן המצוות למעליותא דמעתה כשהם באים לעוה"ז יש להם "מציאות המצוה" דאצלם ה"ז כבר כמו בתקופה הב' לע"ל שהם בגדר שאי"צ לשום ציווי, ואף דמציאות המצוה שייך רק בעוה"ז לאיש חי, הנה לזה אמרינן דצדיקים במיתתם קרויים חיים וכאילו הם בחיים עדיין, ורק כאשר הם בעולם העליון לא שייך להם מציאות המצוה מצד המקום, כי לא נאמרו המצוות בעולם העליון, אבל בירדם לעוה"ז יש להם קיום מצוות, כיון שהוא חי (וראה בגליוני הש"ס שם להגרי"ע) משא"כ באינו צדיק דנחשב למת אפילו אם יורד כאן בעוה"ז לא שייך אצלו קיום מצוות כיון דאינו חי, אלא דבצדיקים בטל ענין הציווי שבמצוה, דאי"צ לזה, ואצלם ה"ז מיד כבר כמו בתקופה השני' (אבל ראה לשון הגרע"א בגליון הש"ס כתובות שם).

דאי נימא כן א"ש למה מותר לקבור מת בכלאים משום דמצוות בטלות כו', כי ממ"נ אם הוא צדיק הרי כשיקום אין עליו שום ציווי, ואם אינו צדיק הרי יקום בתקופה השני' ואז במילא לא יהי' ציווי, וגם א"ש דאיך הי' רבי יכול להוציא ב"ב לאחר פטירתו, כיון דאצלו הי' זה עכ"פ מציאות של מצוה.

וי"ל דהטעם דכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים יד"ח (ר"ה כט,א) משום דכיון שאינו מחוייב בדבר אי"ז חפצא דמצוה כלל, וכן אי"ז חפצא דברכה, ובמילא לא שייך שחבירו יצא בו מדין שומע כעונה או עונה אמן כו' כיון דאי"כ חפצא דברכה כלל, אבל ברבינו הקדוש שכנ"ל ה"ז "חפצא דמצוה" רק שלא הי' צריך לציווי, שפיר הי' יכול להוציא ב"ב בקידוש.

אלא שיש לפקפק בזה, דהנה איתא בברכת נד,ב, אר"י א"ר ארבעה צריכין להודות כו' אביי אמר וצריך לאודיי קמי עשרה כו' רב יהודא חלש ואתפח, על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן, אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא, א"ל פטרתון יתי מלאודויי כו' והא איהו לא קא מודה, לא צריך דעני בתרייהו אמן.

ולכאורה צריך ביאור דלמה הי' צריך לענות אמן דוקא, הרי בכל מקום אמרינן דשומע כעונה ואי"צ לענית אמן, ולמה כאן בעינן לעניית אמן דוקא, וביאר הטור (או"ח סי' רי"ט) בשם הרא"ש דדוקא כשהמברך חייב בברכה זו אז יוצא השומע בלא עניית אמן, אבל הכא כיון שהם לא היו חייבים בברכה זו לכך הוצרך לענות אמן, ולא חשוב ברכה לבטלה כיון שהם לא נתחייבו בה, שהם נתנו שבח והודאה למקום על הטובה שמזמין להם עיי"ש.

ונתבאר בזה בס' זכרון שמואל סי' י"ח וסי' י"ט (וראה גם בס' שעורים לזכר אבא מרי ז"ל ח"ב ע' צ"ו) דבהא דכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים יד"ח תרתי איתנייהו ביה, חדא דכל מי שאינו מחוייב בדבר אי"ז חפצא דברכה כלל ולכן אפילו בעונה אמן לא מהני, דאף דעונה אמן ה"ז כמברך מ"מ כיון דלא הוה ברכה כלל אי"ז כעונה אמן אחר ברכה כלל, ועוד דאפילו במקום שיש לו רשות לעשות הברכה ודין ברכה עלה, מ"מ דינא הוא דלהוציא אחרים יד"ח בעינן שיהא מחוייב בדבר וכל שאינו חייב בדבר אינו מוציא אחר יד"ח, אלא דבכה"ג מהני בעונה אמן, והוא משום דבעונה אמן ה"ז כמברך בעצמו, ולכן בברכת ההודאה אפילו כשאינו חייב בה, מ"מ כיון שיש לו רשות לברך ולא הוי ברכה לבטלה ודין ברכה עלה, לכן שפיר יוצא יד"ח בעונה אמן דחשיב כמברך, אבל באינו עונה אמן אינו יוצא דכללא הוא דאם בפועל אינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים יד"ח אפילו בגוונא דדין ברכה עלה עיי"ש בארוכה.

ולפי"ז נמצא דבדין זה דאם אינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחר יד"ח אי"ז רק משום דאי"כ חפצא דברכה דהרי שם הי' זה חפצא דברכה אף שלא היו מחוייבים בדבר, מ"מ הי' צריך לענות אמן דוקא, כי בדין שומע כעונה בעינן שהמברך הוא מחוייב בפועל, ונמצא דאין לומר כהנ"ל דכיון שברבינו הקדוש הי' זה חפצא דמצוה במילא ה"ז מספיק להוציא בני ביתו כיון דבעינן שיהא מחוייב בפועל, ולא משמע לומר שהיו מוציאם רק משום דעונה אמן ה"ה כמברך.

ואולי אפ"ל דכאן הא שאינו מחוייב בדבר אין זה משום חסרון אצלו, אלא אדרבה זהו משום תכלית השלימות ותכלית המעשה, וכפי שיהי' בתקופה השני' לע"ל וכפי שנתבאר בהקונטרס שנעשים מציאות אחד עם אלקות דלכן לא שייך ציווי, א"כ אפ"ל דבודאי באופן כזה אפשר להוציא את המוחייב בדבר דאפ"ל דגם דין הב' דצ"ל מחוייב בפועל קשור ג"כ עם החפצא דברכה דכשאינו מחוייב בדבר אף שיש כאן חפצא דברכה מ"מ אי"ז חשובה כ"כ כמו במחוייב, ולכן בעינן לעניית אמן דוקא דה"ז כמברך בעצמו משא"כ כאן ליכא שום חסרון בעצם החפצא ולכן יכול להוציאם.

אגב, במ"ש בהרשימה שם שיש להסתפק בנוגע להתוכחות שבמשנה תורה אם גם הם לטובה, ראה לקו"ש חי"ט פ' תבא ב' שכן נקט בפשיטות, וציין שם למ"ש בהיום יום ע' פ"ח בהסיפור עם אדהאמ"צ, ועוד בכ"מ.