1) ולהעיר, שבפי' תפלה למשה (להר' אליעזר יעקב מפואה (תלמיד מהרמ"ע מפאנו)) הנדפס בהגדת מדרש בחידוש, מפרש בית המקדש - היינו ההיכל, ובית הבחירה - קה"ק, דהיינו אפי' אם נקריב קרבנות לרצונו ית' דיינו, אבל מ"מ השכין הקב"ה שכינתו ביננו, עיי"ש.

א. ברשימות חוברת לא (שי"ל לפרשת משפטים תשנ"ו) מבאר רבינו ש"עיקר העבודה הוא מילי דנזיקין . . והקדמה לזה, מילי דאבות . . והתכלית הוא מילי דברכות, להמשיך ברכה מאוא"ס שלא נגע בו הצמצום, כי אינו בגדר צמצום. והוא ע"י שעבודתו ג"כ בבחי' זו. דברים שיש להם שעור ושאין ל"ש - לאחה"צ, לפה"צ אבל נגע, תומ"צ. אבל מס"נ לנ"ב הצמצום. במס"נ גופא - דאאע"ה ורע"ק ל"נ או נגע בה"צ. יהרג וא"י בג' עבירות, אבל אם גם על פסח מצה כו' ה"ז ל"נ בו הצמצום. קו הג' שעולה בפני' הכתר, למע' משרש הנאצלים". עכ"ל.

ובפיענוח הדברים מבארים המו"ל, שע"י דברים שיש להם שיעור ממשיכים (בבחינת "מדה כנגד מדה") אור שיש לו שיעור והגבלה, כלומר, בחי' האור שלאחר הצמצום, וע"י דברים שאין להם שיעור ממשיכים אור שאין לו שיעור, כלומר, בחי' האור שלפה"צ, אבל נגע בו הצמצום, כי, גם הדברים שאין להם שיעור הם בגדר תומ"צ הקשורים עם מציאות האדם, שזהו"ע של הגבלה, אבל ע"י מס"נ, ביטול מציאות האדם, אי-הגבלה, ממשיכים מאוא"ס שלא נגע בו הצמצום, שבאור זה לא קיים שום שיעור והגבלה (ובהערות המו"ל מבארים את הדברים באו"א קצת ע"פ הערת רבינו בסה"מ תש"ט, אבל נקודת הענין אחת היא).

ובפרטיות יותר ישנו חילוק זה גם במס"נ גופא, אם המס"נ שייכת למציאות האדם, ויש בה הגבלה, שאז ממשיכים על ידה מבחי' האור שנגע בו הצמצום, משא"כ כשהמס"נ היא מס"נ בעצם מהותה, ואין בה הגבלה, שאז ממשיכים על ידה מבחי' האור שלא נגע בו הצמצום. יעויין שם בפרטיות.

וקוטב הענין לפי ביאור זה, שישנם ג' אופנים בעבודת האדם: הגבלה ממש (דברים שיש ל"ש), הגבלה קצת (דברים שאין ל"ש, אבל תומ"צ), ואי-הגבלה (מס"נ) [ובאי-הגבלה גופא כמה דרגות: אי-הגבלה שסו"ס יש בה איזו הגבלה, ואי-הגבלה ממש], ובהתאם לג' עבודת אלו נפעלת המשכה של ג' דרגות שונות באור: אור שבהגבלה ממש (כביכול), היינו האור שלאחה"צ, אור שבהגבלה קצת (כביכול), היינו האור שלפה"צ אבל נגע בו הצמצום, ואור הבל"ג, היינו האור שלפה"צ שלא נגע בו הצמצום.

ב. אמנם, לעניו"ד, דרך זו בהבנת דברי רבינו כאן אינה נראית כלל, כי, המעיין בדרושי חסידות המבארים תוכן החילוק דג' דרגות הנ"ל באור (ושנים מדרושים אלו נסמנו בהערה 10. וראה גם ספר הערכים חב"ד ח"ג ערך אוא"ס (ב) ע' קסו. וש"נ. הנסמן בס' משנת חב"ד - ס' הערכים הקצר (מילר, ירושלים תשנ"ה) ע' 127 ואילך), יראה, שהחילוק ביניהן אינו שייך כל עיקר להגבלה ואי-הגבלה, אלא המדובר הוא אודות נקודה אחרת לגמרי:

אור שלאחרי הצמצום ענינו - אור שהוגבל ע"י הצמצום; אור שלפני הצמצום אבל נגע בו הצמצום ענינו - שאור זה לא הוגבל כלל ע"י הצמצום, והאור קיים בכל תוקפו הבלי-גבולי, ללא שום שינוי כלל, אלא, שבאור זה נגע הצמצום, אשר תוכן ענין הנגיעה הוא, שהצמצום פועל שהאור יהי' בתנועה דהסתלקות, היינו, שהאור ישאר ב"מקומו" ובדרגתו הבלי-גבולית (ובלשון הדרושים - בבחינת "עיגול ומקיף"), ולא יתפשט ויתגלה ב"מקום החלל"; ואור שלפני הצמצום שלא נגע בו הצמצום ענינו - דלא זו בלבד שהצמצום לא פעל בו הגבלה ומדידה, אלא יתירה מזה, שהצמצום לא פעל בו אפילו הסתלקות ועלי', ובמילא נמצא אור זה - בכל תוקפו הבלי-גבולי - גם במקום החלל ממש [ע"ד הידוע בנוגע למאור (מקור האור), שלא הי' בו צמצום כלל, גם לא בדרך נגיעה (נת' בס' הערכים חב"ד ח"ד ע' תרו מילואים להערה 104), ובלשון הידוע - "המאור הוא בהתגלות" בכל מקום ממש, שדוגמתו (ואכ"מ לביאור החילוק שביניהם) בנוגע ל"עצם האור", בחי' האור שלא נגע בו הצמצום].

והמשל בזה (בכמה דרושי דא"ח (נסמנו בס' משנת חב"ד הנ"ל ע' 129)) הוא מאופן ההשפעה דרב ותלמיד - שבהשגת הרב כפי שהיא אצל הרב עצמו, קיימת תערובת מוחלטת של פנימיות השכל וחיצוניות השכל, ובשעה שרוצה למסור את ההשגה לתלמידו, נעשים כאן שני ענינים: בנוגע לחיצוניות השכל (שזהו חלק השכל הנשפע מהרב להתלמיד) מוכרח להיות צמצום ממש, היינו, שהשכל עצמו יתצמצם ויוגבל, כיון שרק עי"ז יוכל התלמיד לקלטו; ואילו בנוגע לפנימיות השכל (שזהו חלק השכל שאינו נשפע כלל אל התלמיד) - לא נעשה צמצום והגבלה, והיא נשארת בכל תוקפה כפי שהיתה מקודם, אלא ש"נגע בו הצמצום", כלומר, הצמצום פועל שפנימיות השכל תובדל מחיצוניות השכל, ותשאר במקומה ובדרגתה הנעלית, ולא תתגלה ותתפשט בחיצוניות השכל הנמשכת למקום ודרגת התלמיד (כי בלאה"כ לא יוכל התלמיד לקלוט אפילו חיצוניות השכל).

[דרך אגב: יש לעיין אם אפשר לבאר (במקצת עכ"פ) גם דרגא הג' הנ"ל באור - עצם האור שלנ"ב הצמצום - במשל האמור דרב ותלמיד.]

ובכל אופן נמצינו למדים, שהחילוק המבואר בתורת החסידות בין אור שנגע בו הצמצום ואור שלנ"ב הצמצום הוא לא חילוק של הגבלה ואי-הגבלה, שכן, גם האור שנגע בו הצמצום לא נתצמצם ונגבל כלל, וביחס לנקודה זו לא הי' בו צמצום מעיקרא, אלא, החילוק שביניהם הוא רק בנוגע להתפשטות וגילוי האור הבל"ג במקום אחר, שהבל"ג דאור שלנ"ב בו הצמצום "מגיע" ("קומט אן") בכל מקום ודרגא, ואילו הבל"ג דאור שנגע בו הצמצום נשאר במקומו ודרגתו הוא, ואינו "מגיע" בכל מקום ודרגא.

ג. והנה, לכאורה יש לומר דלא כנ"ל, ובהקדם, שמצינו ברשימה זו רעיון חדש, שלע"ע לא ראיתיו בדרושי חסידות הדנים בנושא זה:

בהתחלת הענין כותב רבינו (נעתק לעיל רס"א) - "להמשיך ברכה מאוא"ס שלא נגע בו הצמצום, כי אינו בגדר צמצום", והיינו, שמוסיף לבאר כאן את הטעם לכך שהצמצום לא נגע באור זה, כיון שדוקא אור זה "אינו בגדר צמצום". ויש לבאר א) תוכן ביאור זה, ב) השייכות לתוכן הענין המבואר בהרשימה, דמסתבר לומר, שתוכן הביאור בהרשימה שייך להגדרת הטעם שלנ"ב הצמצום באור זה ("כי אינו בגדר צמצום"), כפשוט.

והנראה בזה, דהנה לכאורה הי' מקום לבאר טעם החילוק בין האור שנ"ב הצמצום והאור שלנ"ב הצמצום בכך, שמצד גדר "עצם האור", הנה גם כאשר מתפשט במקום החלל אין זה סותר למציאות הגבול שבמקום החלל (וכמשנ"ת בס' הערכים שם), וא"כ אין כל סיבה לכך שהצמצום יגע בו, אף שלגופו של ענין יתכן גם בו גדר צמצום; משא"כ באור הבל"ג שלפה"צ (אבל לא עצם האור), שאם יתפשט הוא במקום החלל תתבטל הנתינת מקום למציאות דגבול - בהכרח שהצמצום יגע בו. וכמו במשל רב ותלמיד הנ"ל, שאם תהי' פנימיות השכל גם במקום ודרגת חיצוניות השכל - תהוה זאת סתירה להשפעת השכל אל התלמיד, ולכן, "בלית ברירה", הצמצום נוגע בו, אבל, אילו יצוייר שגילוי פנימיות השכל לא הי' מהוה סתירה לגילוי השכל אל התלמיד לא היתה בו אפילו נגיעה מהצמצום, כיון שאין צורך לכך, אף ששייך בו צמצום.

ומבאר רבינו שהכוונה אינה כן, אלא, שהעובדא דיש בחינה באור שלא נגע בו הצמצום היא (לא בגלל שאין צורך והכרחיות לנגיעת הצמצום בו, משא"כ זה שיש בחינה באור שנגע בו הצמצום הוא בגלל שיש צורך והכרחיות לנגיעת הצמצום בו, אלא) "כי אינו בגדר צמצום", ואילו האור שנגע בו הצמצום הוא בגדר צמצום.

ונמצא מובן, דאף שגם בהאור שנגע בו הצמצום לא נעשה שום צמצום והגבלה (כמו באור שלנ"ב הצמצום), כנ"ל ס"ב, מ"מ, עצם הדבר שנגע בו הצמצום שלא יתפשט ויתגלה במקום החלל הוא בגלל שאור זה הוא "בגדר צמצום", שמטעם זה שייך שהצמצום יגע בו עכ"פ, ולפ"ז יתכן לומר לכאורה, שהחילוק בין אור שנגע בו הצמצום ואור שלנ"ב הצמצום שייך להחילוק דהגבלה ואי-הגבלה, אשר, לפי הבנה זו יש להתאים המשך הדברים המבוארים בהרשימה לפי פיענוח הנ"ל.

[אבל אולי יש לפרש הוספה זו גם באופן אחר, דקס"ד לבאר, דזה שהצמצום לא נוגע באור הנ"ל הוא בגלל שאין ביכולת צמצום זה להסתיר עליו, אבל בעצם שייך בו צמצום בכח, רק שצמצום באופן זה ביכלתו לנגוע רק באור נמוך יותר ולא באור זה. ומבאר רבינו ש"אינו בגדר צמצום", דלא שייך בו גדר הצמצום כלל. - ועפ"ז יתכן דמ"ש כאן בהרשימה הוא חידוש גם לגבי מ"ש בד"ה ונחה תשכ"ה ס"ד (סה"מ מלוקט ח"ב ע' מח), וז"ל: "וי"ל הטעם [דפעולת הצמצום באור זה הוא לא בהאור גופא, אלא בנוגע להתגלותו במקום החלל], דמכיון שאור זה הוא למעלה מערך העולמות, אין ביכולת הצמצום לפעול בו ירידה והגבלה וכל פעולת הצמצום באור זה הוא שלא יאיר במקום החלל כו'".]

ד. אמנם, נוסף לכך שכל האמור נכון הוא רק באם נפרש כן הוספת רבינו "כי אינו בגדר צמצום", הרי, אפילו אם נפרש שהחילוק דנגע בו או לנ"ב הצמצום תלוי סו"ס בהגבלה ואי-הגבלה, מ"מ ברור ופשוט, שענין זה הוא לכל היותר עילה וסיבה, ואילו עצם הגדרת המושג "אור שנגע בו הצמצום" ו"אור שלא נגע בו הצמצום" היא (לא אם האור מוגבל או לאו, כי אם הגדרה) אחת ויחידה (המפורשת בכל הדרושים שבנושא דידן), והיא: אם אור הבל"ג הוא בהבדלה ממקום החלל, או אם אור הבל"ג מתפשט ומתגלה במקום החלל. ועפ"ז מסתבר טובא לומר, אשר כוונת רבינו באמרו שע"י עבודות מסויימות ממשיכים מאור שנ"ב או לנ"ב הצמצום, היא, שתכונתם המיוחדת דעבודות אלו שייכת לעצם הענין דנגע בו או לנ"ב הצמצום, ולא רק לסיבתם בלבד.

אשר לכן נראה לומר, שכל אופני העבודה דחשיב כאן רבינו - א) "דברים שיש ל"ש", ב) "דברים שאין ל"ש", ג) "מס"נ", ד) מס"נ דאברהם, ה) מס"נ דרע"ק, ו) מס"נ בג' עבירות, ז) מס"נ על שאר מצוות התורה - מקבילים בתכונתם לגדר האור שלאחה"צ, גדר האור שלפה"צ אבל נ"ב הצמצום, וגדר האור שלפה"צ ול"נ בו הצמצום, וכמשי"ת לקמן.

ויש להוסיף, שלפי דרך זו יובן גם מ"ש רבינו בסיום הרשימה: "קו הג' שעולה בפני' הכתר, למע' משרש הנאצלים", ובהערת המו"ל ביארו ש"מילי דברכות" הוא בקו הג', יעו"ש, אבל עדיין צ"ב: מהי השייכות דכל הנ"ל לפני' הכתר דוקא?

ולפי הנ"ל אתי שפיר, והוא ע"פ המובן בכ"מ בדא"ח, שג' הדרגות באור (לאחה"צ, לפה"צ אבל נ"ב הצמצום, ואור שלנ"ב הצמצום) הן (בכללות): א) אור הממלא, שבא בבחי' גבול ומדה, ב) אור הסובב, כתר, שהוא בבחי' בל"ג, אבל ביחד עם זה הוא "סובב כל עלמין", "סובב" דייקא, שהוא בבחינת עיגול ומקיף, כיון שנגע בו הצמצום [ובתניא ח"א פמ"ח קאי בכללות יותר], וטעם הדבר הוא, להיות שאור הסובב הוא סו"ס שרש לנאצלים. ג) פנימיות הכתר, עתיק, שלנ"ב הצמצום, ובמילא נמצא בתוך עלמין. ולכן, "מילי דברכות" (קו הג') שייך לפנימיות הכתר.

ה. ובביאור הדברים אולי יש לומר:

"דברים שיש להם שיעור" - היא העבודה בשיעור והגבלה, ובהתאם לכך נעשית על ידה ההמשכה מבחי' האור שלאחר הצמצום, כיון שבאור זה נעשה צמצום והגבלה.

"דברים שאין להם שיעור" - היא העבודה בלי שיעור הגבלה (היינו: בלי שום שיעור והגבלה כלל), ובהתאם לכך נעשית על ידה ההמשכה מבחי' האור שלפני הצמצום, שבאור זה לא נעשה צמצום והגבלה, אבל, מבחי' כזו שנגע בו הצמצום, כי גם הדברים שאין ל"ש הם בגדר "תומ"צ", ודוקא ע"י מס"נ ממשיכים מאוא"ס שלא נגע בו הצמצום:

אע"פ שהעבודה בדברים שאין ל"ש היא בלי שיעור והגבלה, מ"מ, העדר ההגבלה שבהעבודה מתייחס רק לתומ"צ, ואינו מתפשט ומתגלה בעולם, שלכן, מניעות ועיכובים מצד העולם על העבודה בדברים שאין ל"ש - מניעות ועיכובים אמיתיים המעמידים את חיי האדם בסכנה עד שצריך למסור נפשו על עבודה זו - יש בכחם לבטל את העבודה הזאת. כלומר, אע"פ שב"עולם" התומ"צ, עבודה זו היא בבחינת בל"ג (דברים שאין ל"ש), הרי, במה דברים אמורים, כשהמדובר בעולם הקדושה דתומ"צ, אבל, כשהמדובר בנוגע לעולם כפשוטו, "מקום החלל", הנה שם לא "מגיעה" ("דארטן קומט ניט אן") עבודה זו, והא ראי', שכשמתעוררת התנגדות מהעולם לעבודה זו (התנגדות אמיתית הדורשת מס"נ, כאמור), מתבטלת עבודה זו, ואינה קיימת במעמד ומצב כזה, ע"ד ובדוגמת אור שנגע בו הצמצום, דאף שבמקומו ודרגתו שלו הוא בבחי' בל"ג בתכלית ואין לו שיעור (כי לא הי' בו צמצום), מ"מ, הצמצום פועל בו שלא יתפשט ויתגלה בעולם;

העבודה דמסירת-נפש, לעומת זאת, נמשכת וחודרת בכל מקום ובכל מצב ממש, גם במצב שבו קיימת התנגדות עצומה מצד העולם לעבודה זו (שלכן זקוק האדם למסור נפשו), ולא קיים שום מקום, מצב או דרגא המונע ומעכב גילוי' והתפשטותה. ונמצא, שהעבודה והבל"ג דמס"נ היא לא רק בעולם הקדושה, אלא נמשכת וחודרת גם בעולם כפשוטו, עד להמקום הכי תחתון בעולם, ע"ד ובדוגמת אור שלנ"ב הצמצום, שמתפשט בכל תוקפו בכל מקום, גם במציאות הגבול, לפי שמצד בחינה זו, תכלית ושלימות גילוי אלקות יכולה להיות גם בתוך מציאות העולם.

ו. וממשיך רבינו לבאר, שבפרטיות יותר, יש במס"נ גופא כמה אופנים, אשר החילוק ביניהם הוא לא בעצם ענין המס"נ, אם הוא בהגבלה או לאו, כי, לפי כל האופנים דלקמן, המס"נ היא בלי הגבלות, אלא, החילוק ביניהם הוא אך ורק בנוגע להתפשטות וגילוי ענין המס"נ (בל"ג) במקום אחר שחוץ ממנו, היינו במציאות הגבול, דוגמת החילוק בין אור שנגע בו ולנ"ב הצמצום:

א) המס"נ דאברהם אבינו ממשיכה מבחי' שלנ"ב הצמצום, והמס"נ דרע"ק ממשיכה מבחי' שנ"ב הצמצום, כי, רע"ק אמר "מתי יבוא לידי ואקיימנו", היינו, שבמשך כל ימי חייו הי' חפץ במס"נ, ואילו אברהם לא הי' חפץ במס"נ בתור מטרה בפ"ע, אלא ענינו הי' לפרסם אלקות בעולם, ורק שכשהי' צורך במס"נ הי' מוכן גם למסור את נפשו:

אף שעבודתו של ר"ע - שהיתה בקו המס"נ - לא הוגבלה לתחום הקדושה, אלא נמשכה גם בתחום העולם (וכנ"ל ס"ה תוכן הענין דמס"נ), מ"מ, סוף-סוף הי' יחס עבודתו לעולם באופן דהעדר ושלילה, שהרי רע"ק הי' חפץ במס"נ דוקא, כלומר, לבוא למצב שבו יהוה העולם ניגוד וסתירה אל עבודתו, שאז תבוא לידי ביטוי מסירת נפשו להקב"ה; ונמצא, דאף שעבודת ר"ע הגיעה וחדרה בכל מקום ומצב שבעולם, בלי שום מונע ומעכב בידה, מ"מ, הגעתה וחדירתה בכל מקום בעולם הי' באופן ששולל מבטל אותו, ועפ"ז נמצא, שאפילו בדרגא זו, הנה תכלית ושלימות העבודה בעולם נעשית דוקא ע"י שלילת וביטול העולם, ע"ד ובדוגמת אור שנגע בו הצמצום.

[מעין דוגמא לדבר - המבואר בלקו"ש (ח"ה ע' 67 הערה 79. ועוד) שהגילוי ד"אין עוד מלבדו" הוא גם בקליפות (כביכול), אלא שהגילוי בהם הוא בזה שאינם תופסים מקום ואין "מתחשבים" עמהם.]

משא"כ עבודתו של אברהם - שהי' חפץ לפרסם אלקות בעולם, בכל מצב ומצב כולל גם במצב שיש בו צורך למס"נ - הגיעה וחדרה בכל מקום ומצב שבעולם באופן שמציאות העולם עצמה "הסכימה" לכך, שהרי מחד גיסא הי' אברהם מוכן למס"נ, שבזה מודגש שעבודתו הגיעה וחדרה בכל מצב (כמשנת"ל), אבל לאידך גיסא, הרי לא חיפש מס"נ דוקא, אלא תכליתו היתה לפרסם אלקות בכל העולם כולו באופן שמציאות העולם גופא "תסכים" לזה (אלא שבלית ברירה הי' מוכן גם למס"נ), שזהו ע"ד ובדוגמת אור שלנ"ב הצמצום.

[מעין דוגמא לדבר - המבואר בלקו"ש (ח"ה שם. ועוד) אופן גילוי הענין ד"אין עוד מלבדו" במציאות העולמות דקדושה, שמציאותם עצמם הו"ע דאלקות.]

ולהעיר, שע"פ דרך זו תובן תמיהה נוספת: לפי מ"ש המו"ל שהחילוק בין תומ"צ ומס"נ וכמו"כ החילוק בין ב' האופנים במס"נ גופא הוא חילוק בין הגבלה (מציאות האדם) ואי-הגבלה (ביטול מציאות האדם), הסברא הפשוטה נותנת, אשר מבחינה זו גדלה מעלתה דמס"נ ר"ע על מס"נ דאברהם, שכן, רע"ק הי' נמצא תמיד בתנועה דמס"נ, אי-הגבלה, ואילו אברהם הי' בדרך כלל בתנועה דהגבלה ו"תמידים כסדרם", אלא שהי' מוכן למס"נ?

[ויעויין בלקו"ש חט"ו ע' 188 ביאור ג' אופנים בעבודת האדם ביחס המס"נ שלו לעבודתו בתומ"צ כו' (בהתאם לג' הביאורים בהאופן דנס חנוכה), והאופן הג' הוא שתנועת המס"נ שלמעלה מהטבע והגבלת העולם נמצאת בגילוי אצלו במשך כל היום כולו, ומביא דוגמא לכך מר"ע. הרי, שנקודה זו דתנועת המס"נ ללא הגבלה מודגשת בהנהגת ר"ע דוקא (יותר מהנהגת אברהם אבינו).]

וע"פ הנ"ל שהחילוק המבואר כאן הוא לא ביחס להגבלה ואי-הגבלה, אלא ביחס להתפשטות וגילוי בעולם, מובן בפשטות, שבנוגע לענין זה, גדלה מעלתה דמס"נ אברהם על מס"נ דר"ע.

[ויש להמתיק כהנ"ל - ע"פ מ"ש רבינו בלקו"ש (ח"ו ע' 124. ועוד), שכללות שיטתו של ר"ע בעבודת השם היא (לא המשכת אלקות בעולם, עבודת הצדיקים, אלא) העלאה וביטול העולם (עבודת התשובה).]

ז. ב) יהרג ואל יעבור בג' עבירות ממשיך מבחי' שנגע בו הצמצום, ואילו מס"נ גם על פסח מצה כו' ממשיכה מבחי' שלנ"ב הצמצום:

ע"ד (ולא ממש) המבואר לעיל ס"ה בהחילוק דתומ"צ ומס"נ ושייכותם לאור שנ"ב ושלנ"ב הצמצום, הוא גם החילוק - במס"נ גופא - בין מס"נ בג' עבירות ומס"נ גם על פסח מצה כו': כיון שהמס"נ על ג' העבירות באה מצד ציווי התורה, היינו, שהתורה מצווה את האדם להזהר מג' עבירות אלו בכל מקום ובכל מצב, עד כדי מס"נ, מובן, דאף שהעבודה בג' עבירות אלו נמשכת וחודרת גם בעולם, בכל מצב ומצב שבו, כאמור, מ"מ, דבר זה גופא הוא מצד ציווי וגדר התורה, ואין זה שייך (כ"כ) לגדר האדם (והעולם) עצמו, ע"ד ובדוגמת אור שנגע בו הצמצום.

משא"כ כשמוסר נפשו גם על פסח ומצה כו', כלומר, על ענינים אלו שהתורה אינה מצווה את האדם למס"נ עליהם, היינו, שמצד גדר התורה, העבודה בענינים אלו אינה צריכה להתגלות בכל מצב בעולם, ואעפ"כ מוסר האדם את נפשו עליהם, אזי המשכת והחדרת עבודת האדם בכל מצב בעולם שייכת למציאות האדם (והעולם) עצמה, ע"ד ובדוגמת אור שלנ"ב הצמצום.

[או יש לבאר באופן אחר: כיון שהמס"נ על ג' העבירות היא על ענינים הכי כלליים ויסודיים בתורה, לא מודגשת במס"נ זו (כ"כ) החדרת עבודתו של האדם בעולם, כיון שיתכן לומר אשר מס"נ זו באה בגלל גודל מעלת מצוות אלו, משא"כ כשהמס"נ היא על ענינים "פשוטים" (לכאורה) דתומ"צ. - אבל יותר מסתבר כאופן הא' הנ"ל, ובפרט, והוא העיקר, שעפ"ז, הסברא בהחילוק דמס"נ בג' עבירות ומס"נ על פסח כו' היא בדוגמת הסברא שנתבארה לעיל בחילוק תומ"צ ומס"נ בכלל.]

ח. אמנם יש להעיר, שגם לפי ביאור הנ"ל עדיין צ"ע בשתים:

א) טעם הדגשת רבינו "כי אינו בגדר צמצום", דלכאורה, למאי נפק"מ טעם זה להתוכן המבואר ברשימה זו. (ב) כשרבינו מחלק עבודת המס"נ גופא בב' דרגות - מקדים תחילה החילוק דמס"נ רע"ק ואברהם, ולאח"ז ממשיך לבאר החילוק דמס"נ בג' עבירות ומס"נ על פסח מצה כו'. וצ"ע: כיון שרבינו קאי כאן בסדר דמלמטה למעלה (שהרי בתחילה מבאר ב' האופנים דנגע בו הצמצום ולנ"ב הצמצום בתומ"צ ומס"נ, ולאח"ז מוסיף ומחלק ב' אופנים אלו באופן דק ונעלה יותר, במס"נ גופא), הו"ל להקדים תחלה החלוקה דמס"נ בג' עבירות ומס"נ על פסח מצה כו', להיותה חלוקה בדרגא נמוכה יותר, במס"נ על תומ"צ גופא, ולאח"ז להוסיף גם החילוק בדרגא נעלית יותר במס"נ, מס"נ בכל התומ"צ, בהחילוק דרע"ק ואברהם. וצ"ע.

ובכל אופן, גם אם ביאור הנ"ל מוטעה מעיקרו, מ"מ נראה לומר בבירור, שיסוד הדברים (שחילוקי הדרגות בעבודה מקבילים לגוף הגדרת החילוק בין אור שנגע בו ולנ"ב הצמצום, כנ"ל בארוכה) נכון הוא. ואבקש מקוראי הגליון להעיר בכ"ז.

א. בגליון ו' [שבע מאות] ע' 10-11, הבאתי מ"ש ברשימות חוברת כ"ח (יו"ל לש"פ בא) בענין פרק הסמוך לכה"י, והקשיתי, דלכאו' יל"ע למה אינו מציין רבינו לשבת צד, ב, דשם פליגי רש"י ותוס' בציצית שפרשו כלפי מעלה, דלרש"י למעלה היינו לצד הצפורן, ולר"ת הוא לצד הגוף, שלפי רש"י מובן מה שאנו כורכים על פרק הסמוך לכה"י - משום דהוא תחתון לגבי הצפורן. ורציתי לומר (באופן הב') דמה שפירש תוס' בדברי רש"י - כנגד ראש אצבעותיו שהן למעלה כשמגביה ידיו . . הוא (כמ"ש ברשימות שם ע' 7 עפ"י שער הכללים פ"ב) - דאפי' כשידיו למטה, בסוד עליות הידים אל הראש כו' נקראים ראשי אצבעותיו למעלה. עיי"ש.

אבל לאחר העיון בזה, לפענ"ד באמת איל"כ, דהנה בסוטה ד', ב' בפרש"י ד"ה שמא כ': . . כלומר מן הפרק ולמטה גזרו עליהן להיות שניות . . הילכך צריך שיגביה ראש אצבעותיו למעלה.

ולכאו' אי"מ דממ"נ, במנחות (שהבאנו בגליון הנ"ל) פרש"י דבקומץ ממטה למעלה - היינו מראשי אצבעותיו משמע דצפורן למטה, וכן בנט"י כ' רש"י שהאצבעות הם למטה לגבי היד, אבל בשבת פרש"י דצפורן למעלה לגבי היד.

אלא, דצ"ל דכ"א מוכח לפי ענינו, ולכן בקומץ (א"א להיות באו"א, וגם) משום דכשקומץ ידיו מושפל למטה, לכן ממטה למעלה היינו מראשית אצבעותיו, כמו שהזכרנו שם. ובנט"י, כ' דגזרו מן הפרק ולמטה (משום מים היוצאין), משום דאם לא הי' מגביה ידיו - משום תקנת חכמים היו האצבעות למטה - וזהו מה שגזרו על הפרק ולמטה - שהטעם משום שהם נוגעים מקומות מכוסים - וזהו בד"כ באופן דמלמעלמ"ט. משא"כ בציצין הדרך הוא שכשקוצצין הצפרנים (עכ"פ) מן חבור האציל להקנה הוא בשיפוע למעלה. ולכן למעלה היינו לצד הצפורן (וכאופן הא' בהסברת התוס' בגליון ו' שם, ולכאו' הוא דחוק).

ועפי"ז יובן היטב למה לא ציין רבינו לשבת. משום לדעת תוס' - לעולם הוא לצד הגוף ולדעת רש"י - תלוי באופן הטיית ידו, וא"כ: אולי באמת לפי רש"י בהנחת תפלין י"ל שהוא הפרק שעליו הצפורן כדרך המניחים תפלין שעכ"פ מחבור האצבע להיד, הוא כלפי מטה.

אך עדיין יש להקשות דכוונת רבינו (בתחילה) הוא (לכאו') להוכיח (עפ"י נגלה) מה נק' פרק התחתון ולא סיוע למנהגנו שהוא סמוך לכה"י וא"כ מ"מ הו"ל לציין לגמ' שם.

ואוי"ל דרבינו מביא מפירוש ע"ד ההלכה ולא מפירוש ע"ד הפשט, ועדיין יל"ע.

ב. בגליון ו' [שבע מאות] ע' 11-12, כתבתי אמ"ש ברשימות חו' כ"ח ע' 7 בשוה"ג ד"ה כשמגביהין אותם: ואז דוקא נקרא הפרק הסמוך לכף היד פרק העליון, אבל, לולי זאת, ה"ה אמנם פרק התחתון.

וכתבתי דהול"ל ולכן כמו שהיד בערך הזרוע הוא עליון כמו"כ הפרק הסמוך לכה"י הוא תחתון לגבי פרק שעליו הצפרנים.

הנה מצאתי סיוע לזה, דהנה המעיין בשער הכללים יראה שתי' "בערך הזרוע" אינם דבריו כ"א הדגשת רבינו וא"כ מוכח כנ"ל וק"ל ואכמ"ל.