א) ברשימת המנורה פרק ב' מסביר הרבי את נימוקו של הרמב"ם בשיטתו על נר המערבי בשונה משאר הראשונים. דהרמב"ם ס"ל שהנר המערבי פירושו מערבי ממש דהיינו הנר האחרון לכיון מערב, ואילו שאר הראשונים ס"ל שהנר המערבי הוא הנר השני ממזרח, משום שאם נאמר דפירושו הנר המערבי ממש יוקשה שהרי אין מעבירין על המצוות.

ומסביר כ"ק אדמו"ר את מעלת שיטת הרמב"ם על שאר השיטות בכמה טעמים, ובטעם הד' כותב וז"ל "לשיטת החולקים על הרמב"ם, צ"ע למה מתחילה נקבע הנס בנר הב', ולא בנר הסמוך לקה"ק, שהוא לפני ה' יותר מכולם. ובראב"ד - הנדפס בשס"ח - כתב טעמא שנעשה נס בנר המזרחי מפני שאין מעבירין על המצוות (והא דלא בראשון כדי שיהיה לפני ה'). ותימה מה שייך בזה אמעהמ"צ, והלא א"ע אלא לכהן הנכנס מאולם להיכל להדה"נ, ולא לקביעות ניסא משמיא ואם רצונך לאמר גם בכגון זה אמעהמ"צ אדרבא בנר הסמוך לקה"ק הו"ל לקבוע, דהשכינה והקדושה מאירה מקה"ק להיכל, ובנר היותר מערבי פגע ברישא, ואולי כוונת הראב"ד, אף דל"מ כן מל', דלא סמכינן אניסא, וכשהנקבע נר להדליק ממנו בה"ע, הוקבע נר ב' מפני דאין מעבירין, ולכן בא הנס ג"כ בו. ולהרמב"ם אין צורך לכ"ז". עכלה"ק.

ומשמע שלפי הראב"ד רק משום שאין סומכין על הנס לכן ישנה סברא שלא יהי' נס ואז אם ידליקו מנר המערבי יהיה אין מעבירין על המצוות ולכן מדליקים מנר שני. ולכאורה יש להקשות: הרי אפי' אם נאמר שאכן סומכין על הנס, הרי גם אז באמת מצינו כאן שיעביר על המצוות, שהרי גם בשעת הנס צ"ל הטבה, ואם מתחיל בנר המערבי ממש - יעביר על הנרות שלפניו, וא"ש טעם הראב"ד שמשום זה (אמעהמ"צ) נעשה נס דוקא בנר השני ממזרח?

ואולי אפשר לומר שאם באמת סמכינן אניסא - הרי יסבור הראב"ד גם הוא דעדיף ה"לפני ה'" ממש שהנס גרם מהא דאין מעבירין על המצוות, והי' מודה גם הוא שנר מערבי - מערב ממש, ועכצ"ל דסברתו משום ד"אין סומכין על הנס".

ב) בהמשך הרשימה שם - בטעם הה' מבאר דמה שהביא לשאה"ר לפרש נר המערבי דלא כפשוטו שהוא הנר דבקצה מערב, הוא ממתני' דתמיד ספ"ג, וכיון שהרמב"ם פי' משנה זו באופן אחר הרי מחוורתא לפרש כפשוטו דנהמ"ע הנר דבקצה מערב, ונק' בפשיטות לפני ה' דהוא הסמוך לקה"ק "וכמו דנק' יסוד מערבי (של מזבח החיצון - המפענחים שם) לפני ה' הנחת מטה שקדים בתוך מטותם שלא יאמרו" ופיענחו המפענחים "וכיון שנר המערבי הוא "לפני ה'" יותר משאר הנרות נעשה בו הנס וכפי שמצינו בהנחת מטה שקדים "בתוך מטותם" "שלא יאמרו מפני שהניחו בצד שכינה פרח" שמזה מוכח שסמיכות המקום לצד שכינה הוא סיבה שיעשה בו נס", ע"כ.

ויש להעיר דלכאו' כוונת רבינו בהביאו המילים "שלא יאמרו" היא - ככל הראיות דלעיל - שהנר דבקצה מערב הוא לפני ה', שהרי בא בהמשך אחד למש"כ "ונק' בפשיטות לפני ה' דהוא הסמוך לקה"ק" ולהראי' מיסוד המזבח, ומוסיף דזה מוכח גם מכך שלא יאמרו מפני שהניחו בצד שכינה פרח, ולכן הכניס את המטה לתוך מטותם ועי"ז לא היה מונח בצד שכינה. וא"כ מוכח שדווקא בקצה מערב נק' לפני ה' (בצד שכינה) כשיטת הרמב"ם, ואילו כשזה באמצע "בתוך מטותם" למרות שמערבי לקצה מזרח לא נק' לפני ה' (לצד שכינה).

[ואין נראה לכאו' מלשונו שבא להוסיף עוד ענין - שמצינו שהקרוב ביותר לצד מערב דוקא בו שייך הנס -, דלכאו' זהו רק מה ש"יאמרו", ולפועל הרי אכן נפעל בו הנס כשהי' "בין מטותם"].

ואולי י"ל באו"א; דצדקו המפענחים, מפני שבמקרה זה דהנחת המטה שלא יאמרו, לא מוזכר שם כלל "לפני ה'", ומקומו בכלל (מזרח או מערב) רק שהמטה לא היה "בצד שכינה" אלא בתוך מטותם, ואין ראיה ש"לפני ה'" הוא צד מערבי דווקא.

אלא עכצ"ל דהטעם שהביא הרבי ראיה זו היא, שמכיון שמצינו במק"א (בהנחת המטה) שאילו היה קרוב לצד שכינה היו הכל מבינים שמצד קירבתו לשכינה נעשה בו נס, ולכן הניחוהו דווקא "בתוך מטותם". ועד"ז בנדו"ד שהנס שאירע (לכו"ע) בנר המערבי, הוא מצד קירבתו למקום השכינה בצד מערב, וא"ש. ועצ"ע.