בלקו"ש חל"ב פ' אחרי (ב') מביא ב' טעמים בהא שהכהן גדול הי' עושה יו"ט בצאתו מן הקודש ביוהכ"פ: א) בתור הודאה על שיצא ממקום סכנה ע"ד ארבעה צריכים להודות וכו' שהרי אם הכה"ג אינו ראוי לא הי' יוצא מן הקודש בחיים. ב) לפי שנתרצו מעשיו לפני ה', ובסעי' ב' ר"ל שלפי טעם הא' שהיו"ט הי' הודאה פרטית של הכה"ג על שיצא בשלום, לכאורה הי' צריך להביא קרבן תודה על הצלה זו, אבל אח"כ מסיק דכיון שלא נמצא חיוב זה דקרבן תודה בשום מקום עכצ"ל שאינו, כי אין מקום כלל לומר שכפרת בנ"י מעמידה את המכפר בסכנת מות ודאית עד שצריך להביא קרבן תודה, ובהערה 20 שם מביא שקרבן תודה הוא חיוב כשניצל מסכנה ממ"ש הרא"ש (ברכות פ"ט ה"ג) דברכת הגומל במקום קרבן תודה נתקנה, (ומשמע מזה דכשם שברכת הגומל בזה"ז הוא חיוב, הנה בזה"ב הי' חיוב להביא קרבן תודה), ובפרט כמו שמשמע לשון אדה"ז (שו"ע או"ח מהד"ת ס"א ס"ט, וראה שם מהדו"ק סט"ו): "ואם יודע שנתחייב באיזה קרבן כגון .. תודה לארבעה הצריכים להודות שהבאת תודה הוה חובה ולא רשות וכו' עיי"ש, (וציין לשד"ח אסיפת דינים מערכת ברכות כרך ד' תשעה,ב, ופאת השדה כרך ח').

ויש להעיר במ"ש בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' פ"ח) שהביא מ"ש החת"ס בשו"ת או"ח נ"א, שחידש שם דיורדי הים שהכניס א"ע למקום סכנה אינו חייב בקרבן, ודייק מזה המהר"ם שיק דסב"ל להחת"ס דשאר הג' הנפרטים שם בתהילים יש עליהם חיוב להביא קרבן תודה ורק על יורדי הים ליכא חיוב, ומקשה ע"ז דהרי קרבן תודה הוא רשות ולא חובה כדאיתא בתו"כ פ' צו (פרשתא ו' עה"פ אם על תודה יקריבנו): "מה שלמים באים מן המעשר אף תודה באה מן המעשר", ואי נימא דהוה חובה הלא דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין, ורק אם אמר "הרי עלי תודה" לא יביא אלא מן החולין דעי"ז התחייב א"ע, (וכ"כ רש"י (כת"י) מנחות פב,א, בד"ה אף כל) וכן הוכיח בשו"ת מחזה אברהם סי' ל"ג, וכ"כ בהגהות רד"ל בפרקי דר"א פכ"ג אות כ"ד דאינה חובה דאם הוה חובה איך באה מן המעשר עיי"ש.

ועי' גם בס' פתח הדביר (מובא בשד"ח שם) או"ח סי' רי"ט ס"ק י"ב דשקו"ט בזה בארוכה ומוכיח גם דקרבן תודה הוא רשות, ומ"ש ויזבחו זבחי תודה דיבר הכתוב בהווה שכן דרך בני אדם לעשות, והוכיח כן ממ"ש רש"י פ' צו (ז,יב) עה"פ אם על תודה יקריבנו: "אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים וכו' אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו שלמי תודה הן וכו'", משמע דרק אם נדר ה"ז חובה ולולי זה לא, עיי"ש.

וראי' זו יש לדחות כמ"ש בלקו"ש חי"ב פ' צו (ע' 22 הערה 10) דבאמת יש חיוב מצ"ע להביא קרבן תודה, ומ"ש רש"י "נדר שלמים הללו" כוונתו שכבר נדר בעת צרתו, היינו שהחיוב חל עליו רק לאחרי שניצל מצרתו, אבל מ"מ מצינו ביעקב אבינו שנדר להביא קרבן בתור הודאה עוד בהיותו בעת צרה, ומכיון דע"ד הרגיל כך הוא, כותב רש"י "נדר" כי בודאי נדר הקרבן עוד לפני זה עיי"ש. (וראה ברבינו גרשום מנחות עט,ב, שכ"כ וז"ל: כגון שהי' מפרש בים ונסתכן ונדר אם ינצל שיביא תודה כדאמרינן ארבעה צריכים להודות וכו' עכ"ל).

והגרי"פ בסהמ"צ על הרס"ג (עשה נ"ט, רנט,א) הוכיח מדברי רש"י שאח"כ דהוה חובה, מדכתב רש"י אח"כ עה"פ ואם נדר או נדבה (ז,טז): שלא הביאה על הודאה של נס אינה טעונה לחם ונאכלת לשני ימים עכ"ל, משמע דקרבן תודה שנזכר לעיל לא באה בנדר או נדבה אלא קרבן חובה היא.

אבל ראה ברא"ם שם שכתב על דברי רש"י וז"ל: פי' הא דכתיב ואם נדר או נדבה לאו למימרא דהא דכתיב לעיל אם על תודה לאו נדר או נדבה הוא, דתודה נמי באה בנדר ובנדבה שאם אמר הרי עלי תודה הרי הוא נדר, ואם אמר הרי זו תודה הרי הוא נדבה, אלא הכי קאמר ואם נדר או נדבה לבד זבח קרבנו בלתי שום הודאה של נס ביום הקריבו את זבחו יאכל וכו' עכ"ל. דלפי"ז ליכא שום ראי' דהוה חובה, וראה בלקוטי הערות על החת"ס שם.

וברש"י (כת"י) מנחות שם עט,ב, (בד"ה לאחר) כתב וז"ל: ל"א, תודת חובה כגון מפרש בים והיוצא בשיירא וחולה שניצל מחליו כו' דאמרינן בברכות ארבעה צריכים להודות דכתיב בהו ויזבחו זבחי תודה בספר תהלים עכ"ל, (מובא גם בתוס' רי"ד ר"ה ה,ב) דמבואר בזה דסב"ל דהוה חובה, ובשטמ"ק שם הקשה ע"ז דלא אשכחן דליחייב אם לא אמר הרי עלי תודה עיי"ש, ועי' גם שטמ"ק ערכין יא,ב, (בד"ה או אינה) כתב דאין תודה חובה, ובההערות שם (בשטמ"ק הנדפס מחדש) ציין שבאור זרוע הל' פסחים סי' רנ"ב כתב דתודה הוה חובה עיי"ש. ועי' בס' קול צופיך ע' קס"ד שהביא זוהר בפ' וישלח דהוה חובה. ועי' גם בס' עינים למשפט (ברכות נד,ב אות ב') שהאריך בכל זה, וכתב שם שפלא על הרמב"ם שלא הביא בהל' מעשה"ק כלל דהני ארבעה מביאים קרבן תודה?

שמחת חגה"ס לשיטת הרמב"ם לביאור הרבי

ולכאורה יש לומר בזה, ע"ד מה שנתבאר בשיחת קודש שמח"ת תשמ"ב בביאור שיטת הרמב"ם שכתב (הל' לולב פ"ח ה"ב) שהיתה שם שמחה יתירה בחג הסוכות כמ"ש ושמחתם לפני ה' שבעת ימים וגו', ולא הזכיר כלל שהשמחה היתה קשורה עם ניסוך המים כפי שמשמע בהסוגיא דר"פ החליל (סוכה נ,ב) וכמ"ש רש"י שם: "כל שמחה זו אינו אלא בשביל ניסוך המים כדמפרש ושאבתם מים בששון"?

וביאר בזה הרבי דהרמב"ם לשיטתו קאי, דכיון דפסק בהל' תמידין ומוספין פ"י ה"י דאם נשפך המים של ניסוך היו ממלאין מן הכיור, ובהל' ביאת המקדש פ"ה הי"ב פסק שמי מקוה כשרים לכיור, נמצא דמצד עצם ההלכה דניסוך המים לא בעינן למעין דוקא, והמצוה מתקיימת גם במי מקוה, אלא שיש הידור במעין, ולפי"ז נמצא דמ"ש ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, אין זה חיוב בעיקר המצוה דניסוך המים, כיון דמצוה זו מתקיימת גם במי כיור כנ"ל, ולכן לא כתב הרמב"ם ביסוד החיוב שמחה דחגה"ס משום ניסוך המים כיון דמצד הניסוך עצמו ליכא חיוב שמחה, אלא דלפועל ברוב השנים שאבו מן המעין, והיתה השמחה קשורה גם עם ניסוך המים כדכתיב ושאבתם מים בששון וגו', וזהו כהסוגיא בריש החליל, אבל כיון דאין זה מעיקר החיוב דהחג, כיון דמצוות ניסוך המים יכול להתקיים בלי זה לכן לא הזכיר הרמב"ם שמחה זו בחגה"ס אלא משום דכתיב ושמחתם וגו' דזהו מעיקר הדין דחגה"ס, (וראה הביאור בלקו"ש חי"ז פ' אמור ד'), אבל התוס' דסב"ל דבעינן ניסוך ממעין דוקא לעיכובא (סוכה מח,ב, בד"ה מנה"מ, מעילה יב,ב, בד"ה כל הראוי, ב"ב ס,ב, בד"ה מים) ומים מכונסים פסולים לניסוך נמצא דמ"ש ושאבתם מים בששון וגו' הוא לעיכובא והוא דין בגוף מצות הניסוך שבחגה"ס, עכתו"ד. (וראה גם בקובץ מסורה ניסן תשנ"ג מהגריד"ס ז"ל כעין זה, וראה חי' הגרי"ז סוף סוכה).

תיווך בהנ"ל

ולפי דרך זה יש לומר גם בעניננו בנוגע לקרבן תודה, די"ל דבארבעה אלו יש חיוב של הודאה לה' בכלל, וגם בזמן שביהמ"ק הי' קיים מעולם לא הי' חיוב לקיים חיוב זה ע"י קרבן דוקא, אלא שכשהביא קרבן תודה ודאי מקיים חיובו בהידור דמעלי טפי, ואם לא הי' מביא קרבן הי' מקיים חיובו ע"י ברכת הגומל וכיו"ב בפני עשרה, וכיון שהי' אפשר לקיים חיוב ההודאה בכמה אופנים אם ע"י קרבן תודה דמעלי טפי או ע"י ברכת הגומל וכיו"ב לכן לא תיקנו כלל אופן מסויים שהוא חייב בו, אלא שברוב פעמים היו מביאים קרבן תודה כדכתיב ויזבחו זבחי תודה וגו' וכמ"ש בפתח הדביר כנ"ל דדיבר הכתוב בהווה. (וכנ"ל בהשיחה לגבי ניסוך המים כדכתיב ושאבתם מים בששון וגו').

אלא דאחר שחרב ביהמ"ק שלא שייך לצאת יד"ח ע"י קרבן, תיקנו חיוב בברכת הגומל כיון דשוב אי אפשר לקיים חיובו באופן אחר, ולפי"ז יש לפרש כוונת הרא"ש דברכת הגומל כנגד קרבן תודה תיקנוה, די"ל שאין כוונתו דכשם שהי' חיוב קרבן דוקא הנה חיוב זה חל עכשיו בברכת הגומל, אלא דכיון דעכשיו לא שייך הבאת קרבן תודה כמו בזמן שביהמ"ק הי' קיים [כנ"ל שברוב פעמים היו מביאים קרבן], לכן תקנו כנגד זה שצריך להיות אופן מסויים לקיים חיוב ההודאה ע"י ברכת הגומל דוקא, וראה גם בס' דברי מאיר (קאפלאן) ע' רי"ח שכתב דמתוך השמטת הרמב"ם בהל' מעשה"ק הבאת קרבן תודה באלו הד' משמע שסובר, שאין כלל חיוב להביא קרבן תודה אפילו אם הי' ח"ו בסכנה ממש ויוצא בברכת הגומל עיי"ש.

דלפי"ז א"ש בהא דאמרינן שיש שם חובה, דעי"ז הרי הוא פוטר את חיובו בהודאה, גם א"ש דתודה באה מן המעשר כיון דסו"ס ליכא חיוב קרבן דוקא, ואפשר לקיים חיובו באופן אחר, במילא אין הקרבן צריך להיות מן החולין דוקא.

וא"ש ג"כ שהרמב"ם לא הזכיר בהל' מעשה הקרבנות הנך ארבעה לגבי קרבן תודה כיון דאין זה מעיקר החיוב בהודאה, וכפי שנת' בהשיחה לגבי השמחה דניסוך המים שהרמב"ם לא הזכירו אף שכן הי' ברוב הפעמים כיון שאין זה מעיקר החיוב.

ולכאורה לפי"ז אולי אפשר לפרש גם כוונת אדה"ז במ"ש ואם יודע שנתחייב באיזה קרבן .. כגון תודה וכו', דכיון דבזמן שביהמ"ק היו מקיימים חיובם ע"י קרבן דוקא, שייך לומר בזה שנתחייב בקרבן תודה.

וראה גם לקו"ש חכ"ב פ' בהר א' בארוכה דגם בדאורייתא מצינו מצוות שמתקיימים בשלימות יותר ומתקיימים גם בלי השלימות ומביא לזה כמה דוגמאות, וראה הערות וביאורים ש.ז. גליון י"ד ע' 10 במ"ש בנוגע לקרבן תודה לע"ל, וראה בהנ"ל בהערות וביאורים גליון שנ"ד.