ראש הישיבה - ישיבה גדולה, מיאמי רבתי
בכתובות (יח, ב) מובא הכלל הידוע בנוגע להגדת עדות, שלאחר שהגידו עדותן אין להם לשנות מה שאמרו מטעם "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד". וברש"י שם (ד"ה כיון) כ' וז"ל: "דגבי עדות חדא הגדה כתיבא אם לא יגיד וגו'", עכ"ל. וכ"ה בעוד כמה ראשונים כאן, ובשאר המקומות בש"ס המסומנים על הגליון.
אמנם הריטב"א (הובא בשטמ"ק כאן) כ' וז"ל: יש שפירשו בתוס' דהא נפקא מדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו, דאית לן למידרש כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, כדדרשינן גבי יבם אשר לא יבנה את בית אחיו, כיון שלא בנה שוב לא יבנה, וכיון דכן ע"כ הכי בעי למימר כיון שלא הגיד בתחלה בענין זה שבא לומר עכשיו, שוב אינו חוזר ומגיד, ואחרים פירשו וכו', אבל הנכון דנפקא לן האי פירוש דלא יגיד מדכתיב על פי שנים עדים יקום דבר, אלמא על מה שהעידו בב"ד מתקיים הדן לזכות או לחובה לאלתר, ואם יכולין לחזור ולהעיד היאך יקום דבר. עכ"ל.
ולכאורה כוונתו במ"ש "ואם יכולים לחזור ולהעיד היאך יקום דבר" הוא, אשר אם יכולים לחזור ולהעיד לעולם יש לחוש אולי יחזרו ויעידו באופן אחר, ועי"ז יצטרך הדין להשתנות, וא"כ לעולם אין ברור איך יהי' הדין, ואיך שייך לומר ע"ז "יקום דבר".
אבל צ"ע בזה, כי אם זוהי כוונתו, הנה למה לי' לתלות קושייתו בלשון הפסוק "יקום דבר", והרי קושיא זו היא מעצם די עדות, כי באם יש לחשוש לזה, בטלה כל דין עדות, כי לעולם כשבאים להעיד יש לחוש שיחזרו בהם ממה שאמרו, ואין לפסוק שום דין על פי עדים. ומדלא הקשה מעצם דין עדות משמע שפשיטא לי' שכשעדים באים להעיד, אין שום מקום לחשוש שיחזרו בהם, ומקבלים מה שאומרים, ואח"כ פוסקים על פיהם; אבל א"כ מה קשה מלשון הפסוק "ע"פ שנים עדים יקום דבר", ש"ואם יכולין לחזור ולהעיד היאך יקום דבר", והרי כנ"ל אין סיבה לחשוש לזה, ובמילא יש לקיים הדבר ע"י העדים (ובאם אח"כ יחזרו ויעידו באופן אחר, אה"נ שאז ישתנה הדין, אבל עכשיו אין חוששין שיהי' כן, ופסקינן בודאות ע"פ מה שאומרים עכשיו - ע"ד מ"ש תוס' (גיטין לג, א ד"ה ואפקיענהו) למה כשמתרים את הנזיר שלא ישתה יין אי"ז התראת ספק מטעם שאולי ישאל על נזרו - כי עכשיו ה"ה נזיר, ואה"נ אם ישאל אח"כ על נזרו, ייפטר ממלקות, עיי"ש).
וי"ל בזה בהקדים מ"ש בלקו"ש חי"ט (ע' 188) וז"ל:
"בענין עדות - על פי שנים עדים יקום דבר - מצינו ב' סוגים:
א) "עדי בירור" - לדוגמא, עדות על הלואה, שענינם ה"ה רק לברר שההלואה נתקיימה, אבל ההלואה כשלעצמה אינה תלוי' בהעדים - גם כשמתקיימת הלואה בלי עדים, הרי חל על הלוה חיוב לפרוע החוב, ולפי"ז פירוש "(על פי שני עדים גו') יקום דבר" הב' שבדבר (ווערט פעסטגעשטעלט) מתברר ע"י העדים.
ב) "עדי קיום" - לדוגמא, עדי קידושין, שעדותם ה"ה חלק מהקידושין, שהרי הדין הוא שגם אם (האיש והאשה מודים ש)שקידש אותה, אם לא היו שם עדים ההלכה היא ש"אין חוששין לקידושין", ז.א. בלי עדים אין כאן קידושין. ובסוג זה של עדים הפי' של "יקום דבר" הוא - על ידם נפעל (ווערט אויפגעטאן) הדבר". עכ"ל.
הרי שתיבת "יקום (דבר)" ב' פירושים שונים: "מתברר" או "נפעל", ותלוי באיזה סוג עדים המדובר, בעדי בירור פירושו "מתברר", ובעדי קיום פירושו "נפעל".
אבל באמת י"ל שכוונת השיחה היא שב' הפירושים באים ביחד, וב' הפירושים ישנם בכל א' מהסוגים (כי בכלל דוחק לומר שדין הפסוק מתחלת לב' פירושים שונים, ולב' דינים שונים), והביאור (בקיצור):
גדר "עדות" הו"ע בירור, שמעידים על מה שראו, או שעומדים הם להעיד כשיצטרכו לזה, וא"כ מה הפי' שבגו"ק ה"ה עדי קיום? דאם הפי' כפשוט שכמו שצריכים איש ואשה וטבעת וכו' כדי שתחול הקידושין, כן צריכים ב' בנ"א שיעמדו שם, א"כ למה נקראים "עדים", הרי היו צריכים ליקרא "ב' אנשים" וכיו"ב.
אלא הפי' שגם בגו"ק ענינם שהם בנ"א שרואים הגו"ק, ובמילא יכולים הם להעיד באם נצטרך לזה, אלא שבגו"ק אין הגו"ק חל, בלי זה שיש בנ"א שם היכולים להעיד אח"כ. ובסגנון אחר: בגו"ק אין הפי' שצריכים ב' אנשים עומדים שם כדי שיתקיימו הגו"ק, כ"א שכדי שתחול הגו"ק צריך להיות בירור, ובזה הוא שונה משאר עדיות - דבשעת עדיות, כהלואה, אין הבירור נוגע לחלות החוב, כי החיוב חל בלעדיהם וכל מציאותם הוא רק לברר אח"כ אמיתית הדבר, ואם חסר בבירור, הרי שלא נדע אח"כ מה נעשה, אבל אי"ז גורע מחלות החיוב, משא"כ בגו"ק צריכים בירור זה גם לחלות הגו"ק, ובלי בירורים זה חסר בעצם הגו"ק.
שמזה נמצא שגם בעדי קיום ישנם ב' הפירושים ב"יקום דבר" - שע"י מתברר הדבר, וגם נפעל הדבר.
ועד"ז בעידי בירור, שע"י שהם מבררים הדבר, נפעל הדבר ע"פ התורה, ז.א. שהעדים גם גורמים שכן יהי' הפסק, אף שכל ענינם הוא לברר איך הי' המציאות, מ"מ בירור זה גם גורם שנקטינן שכן הי' המציאות, ופוסקים עפ"ז.
ובפרט ע"פ מ"ש הרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ז ה"ז, פ"ח ה"ב) וז"ל: "שנצטוינו לחתוך את הדין ע"פ שני עדים כשרים, ואע"פ שאפשר שהעידו בשקר וכו' שצונו לחתוך הדבר ע"פ שנים עדים, ואע"פ שאין אנו יודעים מה העידו אמת אם שקר", עכ"ל, - הרי שהבירור שנעשה ע"י העדים אי"ז בירור שכלי, כ"א לפי שכן גזרה התורה, הרי ודאי שהעדים הם הגורמים לנו לומר שכן הי' המציאות.
[ויש להאריך בכ"ז בגדר עדים אם הוה בירור או דין, ואולי יש להעיר מדין מודה בקנס פטור - האם העדים גורמים הקנס, או שמבררים הקנס, וכן יש להעיר מהשקו"ט באם פסקו בי"ד ע"פ עדים ונתברר ששקרו מה דינו וכו', ואכ"מ].
ומה שכתב בהשיחה לחלק ב' הפירושים ב"יקום דבר" לב' סוגי עדות, הכוונה היא רק מה מודגש בעיקר: בעדי בירור מודגש בעיקר זה שע"י העדים מתברר הדבר, ובעדי קיום מודגש בעיקר זה שע"י העדים נפעל הדבר.
ועפ"ז י"ל שזוהי כוונת הריטב"א במ"ש "מדכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר, אלמא על מה שהעידו בב"ד מתקיים הדין לזכות או לחובה לאלתר, ואם יכולים לחזור ולהעיד היאך יקום דבר" - היינו שהכתוב מגלה לנו שע"י העדים נפעל הדבר, ובמילא פשוט שאח"כ אין לחזור ולהעיד, כי לאחר שנפעל הדבר הרי מה שעשוי עשוי, ואין לשנותם, ואם יכולים לשנותו "היאך יקום דבר" - היינו שזוהי סתירה למה שאומרים שע"י עדים מתקיים הדברים.
ויש להביא קצת דוגמא לזה - אף שאינו דומה ממש - מלקו"ש ח"ד (ע' 1033) שמבאר שם מה דאי' בסוטה (כה, א) שבעל שמחל על קינויו מחול, אבל רק קודם סתירה, אבל לאחר הסתירה אין מחילתו מועלת, ומבאר בזה וז"ל: כל זמן שלא נסתרה אין כאן שום דבר חוץ מהקינוי שלו, ועל הקינוי שלו ה"ה הבעלים, ולכן יכול לבטלו, אבל לאחר הסתירה כבר יש כאן עוד דבר שאין תלוי בו, לכן אין מועלת מחילתו. עכ"ל.
ובפשטות הכוונה שלאחר הסתירה כבר יצא הקינוי מרשותו וכבר נתלבשה בדבר שאין תלוי בו, ולכן כבר איבד בעלותו על הקינוי, ואינו יכול לשנותו.
- עד"ז בנדו"ד: לאחר שהעדים העידו, כבר נתלבשה העדות בדבר שאין תלוי בהם, כי עי"ז נפעל כבר בזה מציאות, ואין ביכולתו לשנותו.
Download PDF