ב'לקוטי שיחות' כרך ג' עמ' 984-985 (כאן ב'תרגום חפשי'): איסור הינו רק כזה שהאדם מסוגל לקולטו באמצעות השכל, זאת אומרת האדם מסוגל להבין, לחוש ברע שמהאיסור (כלדוגמא מאכלות אסורות) המטמטם מוח ולב; ואף כשהתורה התירה לאדם האוכל את האיסור – כהדין ב"עוברה שהריחה" המותרת לאכול גם באיסור – מוליד הוא גם מזג רע באדם האוכל את האיסור.

ומוסיף בהערות 14-16 שם: "ואפילו כשהאיסור אינו מצד המאכל עצמו, כי אם מצד מחשבת האדם או דיבורו.

"...וע"פ הנ"ל, מובן פסק דין הט"ז והש"ך (יורה דעה סוף סימן פא) דמינקת שאכלה דבר אסור לא תניק את התינוק אף אם אכלה בהיתר משום פקוח נפש. ומובן שאין לחלק בזה בין איסור .. החמור.

"אלא שאף על פי כן, במקום שיש פקוח נפש מצוה עליו לאכול את המאכל ואף שיגרום לעצמו מזג רע על ידי זה.. טבע המאכל לא נשתנה .. וצריך עיון קצת בלשון אדמו"ר הזקן (אגרת הקדש סימן כו) שכותב "שאכל לפקוח נפש שהתירו רז"ל ונעשה היתר גמור". ואולי מטעם הנ"ל תיבת "גמור" מוקפת ובכמה דפוסים אינה". עד כאן מהשיחה.

ולכאורה דבר זה תלוי במחלוקת האברבנאל (הספק החמישי) והר"ן (דרשות הר"ן, דרוש האחד עשר) לגבי "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל":

האברבנאל כתב: "למה נקבל מביה"ד הגדול אע"פ שיאמרו על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל? כי הנה זה יצדק לדעת האומר שאין טעם למצוות, אלא שהן כולן מפני הרצון האלקי, ולכן בהיות שהוא יתברך רצה שנימשך אחרי חכמי הדור, כבר עשינו רצונו. אבל לדעת האומר, שכל מה שמנע התורה ממנו הוא בעצמו מזיק לנפשותינו ומוליד בנו רושם רע, אע"פ שלא נודע סיבתו, כמו שהוא האמת עצמו, הנה כשיסכימו חכמי הדור בדבר שהוא טמא והוא טהור, האם נאמר שלא תזיק לנפשותינו אכילתן ושלא יפעל כפי טבעו בעבור מה שהסכימו החכמים? ..כן הדבר שאסרה התורה לא יוסר הזיקו בהיות שחכמי הדור הסכימו שהוא מועיל – בהיותו הפך האמת.

אבל הר"ן חלק עליו וכתב:

"ואני סובר, שאי אפשר שיימשך ממה שיכריעו הסנהדרין הפסד בנפש כלל, גם כשיאכילו דבר האסור ויאמר בו שהוא מותר. לפי שהתיקון אשר יימשך בנפש מצד ההכנעה למצוות החכמים מורי התורה הוא הדבר היותר אהוב אצלו, והתיקון ההוא יסיר הרע אשר הוא מעותד להתיילד בנפש מצד אכילת הדבר האסור ההוא. וכיוצא בדבר זה עצמו יקרה בגוף, כי המאכל המזיק כשיאכלהו האוכל על דעת שמועיל אליו, הנה מחשבתו תפעל באוכל ההוא ויסור ממנו הזיקו – אם לא שיהי' (=בעל היזק) מופלג – כן הענין כשיימשך האדם אחר מצוות הסנהדרין, גם כי יכירו בדבר האסור שהוא מותר, הימשכו אחר עצתם והיותו נמשך אחריהם יסיר מנפשו כל אותו רוע שהיה ראוי שיתיילד מצד אכילת הדבר האסור".

נמצא שלדעת האברבנאל אין – מתאים להשיחה – בכוח היתר רז"ל להפוך את הדבר להיתר ממש, משא"כ לדעת הר"ן שקיום דברי החכמים מבטיח שלא יוולד שום מזג רע וכו'.

ויתירה מזו מצינו דעת המהר"ל מפראג לגבי איסורי חפצא (תפארת ישראל פ"ח): "כי מצד העבירה שעובר על המצוה הראויה לאדם מצד שנפשו נפש אלקית, לכן העבירה מטמטם לבו של אדם, אבל אין זה מצד הטבע של השרצים, ואם כי האמת שכל האיסורים מולידים מזג רע, אין זה טעם איסור, רק מה שאסרה אותה התורה כו' .. והכל לפי הסדר שסידר השי"ת, לכן לפעמים לא הרחיקם התורה וכו'".

ומאידך, בשיחת אחרון של פסח תשל"ו דייק כ"ק אדמו"ר מתניא "עי"ז נעשה היין והבשר שבקרבו" – שגם דבר היתר מצד עצמו הנה פעולת האדם ואכילתו לתאווה מורידתם לגקה"ט וכו'.

ויש לתווך ולסדר כל השיטות זה עם זה, ועוד חזון למועד.