בלקוטי שיחות חלק ד (ע' 1048) מבואר אודות המחלוקת החריפה של קורח כנגד משה רבינו, שהייתה (מבחינת סדר הזמנים) לאחר פרשת המרגלים. מסתבר אפוא לומר, שדווקא הדרך שבה נסתיימה פרשת המרגלים, היא שגרמה לקורח לחלוק על משה רבנו...

המרגלים טענו, שכדי להיות קרובים לקב"ה מוטב להישאר בתנאי המדבר ולא להיכנס לארץ-ישראל, שבה עלולים החיים הגשמיים להפריע לדבקות בה'. על כך השיב להם משה רבנו, כי לא הדבקות הרוחנית בה' הי העיקר, אלא "המעשה הוא העיקר" - הדבר החשוב ביותר הוא קיום המצוות בפועל, וזאת אפשר לקיים דווקא בארץ-ישראל.

תשובה זאת של משה רבנו גרמה לקורח לצאת במחלוקת נגדו. אמנם קורח ידע שבלימוד התורה ובגדרה הרוחני עומדים משה ואהרן הכהן למעלה הרבה מכל אדם אחר. הוא ידע שמשה רבנו קיבל את התורה מפי הגבורה, ואהרון הכהן היה הראשון שקיבל אותה ממשה. על כך לא ערער.

אבל פתאום הוא שומע עכשיו ממשה רבנו, שהדרגה הרוחנית ומידת הדבקות בה' אינן העיקר; העיקר הוא המעשה. אם-כן, טען קורח, "מדוע תתנשאו"? אם הדבר החשוב ביותר הוא המעשה, הרי אתם ואני וכל יהודי, אפילו פשוט שבפשוטים, מניחים אותן תפילין ומקיימים אותן מצוות! מהו היתרון שיש לכם עלינו מבחינת קיום המצוות?!

זו הייתה טענתו של קורח, ובכך טעה כפי שטעו המרגלים. הטעות של קורח ושל המרגלים כאחד - נבעה מתפיסה קיצונית וחד-צדדית של דברים, מבלי להבין את המורכבות והשילוב שביניהם. המרגלים הפכו את הדבקות הרוחנית לעיקר, ואילו קורח ראה בקיום המעשי את תכלית הכל. המרגלים זלזלו בקיום המעשי של המצוות, ואילו קורח ביטל את חשיבותה של הכוונה והדבקות בה'. ע"ש.

ובלקוטי שיחות חלק כח (ע' 93) מבואר, שפרשת שלח נפתחת בסיפור המרגלים, ומסתיימת בדינו של אדם שנכשל בעבודה-זרה, ובסיפורו של היהודי שקושש עצים ביום השבת. רש"י מביא את פירושו של רבי משה הדרשן על סיבת הסמיכות בין פרשת עבודה-זרה לפרשת המקושש: "לומר, שהמחלל את השבת כעובד עבודת-אלילים, שאף היא שקולה כנגד כל המצוות".

דבר זה מסביר את הסמיכות בין דיני עבודת-אלילים לבין פרשת המקושש, אך עדיין עלינו למצוא את החוט המחבר את שני העניינים הללו עם הנושא המרכזי של הפרשה - סיפור המרגלים.

בחטא עבודה-זרה אנו מוצאים דבר מעניין: זו אחת העבירות החמורות ביותר, המוגדרת "ייהרג ואל יעבור". יהודים בכל הדורות מסרו את חייהם על קידוש-השם, ובלבד שלא להתכחש לה'. הם בחרו למות גם כאשר נדרש מהם לעשות רק ביטוי חיצוני של עבודה-זרה, כמו להשתחוות לפסל - פעולה חיצונית, שאין מאחוריה שום אמונה וקבלת הדת הזרה.

עובדה זו דורשת הסבר: הלוא עיקר החטא של עבודה-זרה הוא האמונה בלב - שיהודי מאמין, חלילה, במציאות אחרת מלבד הקב"ה. אך מעשה חיצוני, ללא אמונה, אינו קובע לכאורה את היהודי מהקב"ה, ומדוע אפוא צריך למסור על כך את הנפש?

כאן בא לידי ביטוי יסוד מרכזי בעולמה של היהדות - "המעשה הוא העיקר". הכוונות והתחושות שמאחורי המעשה, אכן חשובות, אבל בעולם הזה, החשיבות המרכזית והמכרעת היא של המעשה עצמו.

לכן אדם שעשה פעולה של עבודה-זרה - הוא בפועל חטא בחטא החמור של עבודה-זרה, ויהיו כוונותיו אשר יהיו. הכלל "ייהרג ואל יעבור" חל על עצם העבירה המעשית, מטעם זה מסרו יהודים את נפשם, כדי שלא להתכחש לה' אפילו למראית-עין.

בנקודה זו מצוי הקשר הפנימי לפרשת המקושש. המדרש מבאר, שהמקושש "לשם שמים נתכוון". הוא הרגיש, שלאחר חטא המרגלים, כאשר נגזרה על העם הגזירה שלא ייכנסו לארץ-ישראל, החלו בני-ישראל לחשוב שמעתה אין הם חייבים עוד במצוות, לכן "עמד וחילל שבת כדי שייהרג ויראו אחרים".

מבחינת הכוונה, לא זו בלבד שהוא לא התכוון לחלל שבת, להיפך - כוונתו הייתה לחזק את שמירת השבת. וגם מבחינה הלכתית טהורה, הוא לא נזקק לעצם מלאכת קישוש העצים, ופעולתו היתה אפוא "מלאכה שאינה צריכה לגופה". אף-על-פי-כן נענש, משום שהמעשה הוא העיקר, ועל-פי התורה, תורת-אמת, זה חילול שבת.

נקודה זו היא המאחדת את כל ענייני הפרשה - ההדגשה של חשיבות העשייה בפועל של ציוויי ה'. גם חטא המרגלים נבע מכך - שהם העדיפו את ההתקשרות הרוחנית שיכולה להיות עם הקב"ה בתנאי המדבר, על קיום התורה והמצוות בפועל בארץ-ישראל. הלקח מפרשת המרגלים הוא, שלא הכוונות העליונות והרגשות הנעלים הם העיקר, אלא קיום המצוות בפועל, בארץ-ישראל - "המעשה הוא העיקר". ע"ש.

והנה לפי"ז יומתק מה שכתוב בס' 'דברי תורה' (להגה"ק בעל 'מנחת אלעזר' זצ"ל ממונקאטש) מהדורא ב' (סי' לח): "ושמעתי בזה בשם הגה"ק רבשכבה"ג מצאנז בעל דברי חיים זי"ע שאמר עה"כ (בפ' קרח) שאמר משרע"ה אם כמות כל האדם ימותון אלו ופקודת כל האדם יפקד עליהם, לא ה' שלחני, ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פי' ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה, וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'. ומקשים העולם, דאם לא ה' שלחני למה יגזרו מיתה (גם שימותו כמות כל האדם) לקרח ועדתו, כיון שלא ה' שלחני, ואין הצדק למנהיג הדור או העיר, ולא עשה כהוגן, א"כ הצדק עם מריביו ובעלי מחלוקתו ולמה ענש יענשו. ואמר הה"ק הנזכר, כי המרא דאתרא (כן הי' המעשה בעיר א' מה שעשו נגד המרא דאתרא מה שהגיד על זה) גם אם אין הצדק אתו בדבר א' (כיון שהוא בכללותו רב ת"ח ויר"א ורוצה להעמיד ולהרים בעירו דגל התורה ויראה, ע"כ) החולק עליו יהי' מי שיהי', ובאיזה אופן שיהי', בע"כ שיהי' לו מפלה ועונש מיתה ר"ל. רק החילוק הוא באם שאין הצדק עם הרב בדבר הזה (כי האדם עלול לשגיאות, גם אם כגובה ארזים גובהו, ובפרט במקום מחלוקת וכו') עכ"ז בעל מחלוקתו החולק עליו ימות ר"ל כנז', רק אז ימות כדרך העולם על מטתו, וז"ש אם כמות כל האדם ימותון אלו ופקודת כל האדם יפקד עליהם (אז הראי' כי) לא ה' שלחני (ואין הצדק אתי בזה. אך מ"מ ימות שונאו, רק אז ימות כדרך כל הארץ כנז'), ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה וגו' (היינו שימות מיתה ומפלה משונה ר"ל, אז) וידעתם כי נאצו האנשים האלו את ה' (שהצדק אתי בזה ג"כ ושתים רעות עשו, הא' ללחום נגד המנהיג מרא דאתרא, וגם ללחום נגד הדבר הזה בעצמותו שהצדק אתי, ע"כ נקרא בזה נאצו את ה') כנז', עכ"ד הה"ק הנ"ל ודפח"ח זי"ע". עכ"ל.

ולכאו' עדיין צ"ב, למה באמת "אם לא ה' שלחני", למה יגזרו מיתה (גם שימותו כמות כל האדם) לקרח ועדתו? כיון שלא ה' שלחני ואין הצדק למנהיג הדור או העיר ולא עשה כהוגן, א"כ הצדק עם מריביו ובעלי מחלוקתו, ולמה ענש יענשו?

ברם לפי הנ"ל א"ש מאד, שהלקח מפרשת המרגלים והמקושש, הוא שלא הכוונות וההרגשות הם העיקר, אלא ש"המעשה הוא העיקר", וכמו שטען לאחר זאת קרח וכו' כנ"ל. ולפי"ז, עצם המעשה של החולק על המנהיג, הוא העיקר, וגם אם אין הצדק אתו בדבר זה, אעפ"כ עצם המחלוקת אליו "יהי' מי שיהיה ובאיזה אופן שיהיה, בע"כ יהי' לו מפלה ועונש ר"ל". כיון שעצם המחלוקת עליו הוא העיקר, ולא משנה הכוונה בזה, כנ"ל.