א. בגליון חגה"ש יז ]תשעה[ מביא הר' אברהם יצחק ברוך שי' גערליצקי דברי כ"ק אדמו"ר בחלק ל"ח ע' 48 בביאור ב' הטעמים למה יהושע וכלב לא נשאו כלום )או משום דחשיבי או משום שלא היו באותה עצה( דלהטעם דחשיבי היו בעצם מוכרחים להביא הפירות אלא מצד חשיבותם נפטרו מזה. ולטעם דלא היו באותה עצה הביאור הוא דכיון שהמרגלים הלכו בעצה רעה נתבטלה כל השליחות. ומבאר החילוק בין ב' האופנים ע"ד ההלכה: ה"אם י"ב האנשים ששלח משה הם מציאות אחת, ושלחותו של משה היה ציווי לכולם (ע"ד חיוב על הציבור), וכאשר בטלה מקצת מהשליחות בטלה כולה, או שהוא ציווי לכל או"א בפרט".

ומבאר הרב הנ"ל עפ"ז כוונת הגמ' גיטין ל"ג בביאור מחלוקת ר' ורשב"ג בענין ביטול זלב"ז, שמבואר בגמ' באופן א' דהמחלוקת תלויה אם אומרים "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה" או לא.

ומביא פי' כמה מהראשונים שכוונת הגמ' קאי על כוונת המבטל: האם דעתו על כל העדים והשליחות או דילמא ביטל רק העד או השליח ההוא (דהרי אחרת קשה: דר' עצמו סובר במכות "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה"). (וכן הוא בפנ"י כאן).

ולאח"ז מביא שהרעק"א אינו לומד כן בכוונת הגמ', אלא שכשבטלה מקצתו ממילא בטלה כולו מצד הדין[1], וכ' גם שנראה כן מהתוס' עצמו דנקטו דהכא דמבטל בפני א' לא שייך תקנת עגונות, דזה מובן רק אם "בטלה כולה" הוא ממילא, דלכן אין כאן תק"ע, שהתקנה הוא רק לטרוח עבור אלו שמבטל בפי', אבל אם הפי' שבטל בידים הול"ל ששייך תק"ע, דצריך לטרוח להשיג מי שמבטל בפניו.[2]

ומבאר הגמ' ע"פ השיחה שכוונת הדברים הם: דר' סובר דמינוי כמה עדים או שלוחים בבת אחת הוא מינוי לכל א' וא' בפרט ולכן כשבטל א' לא בטלה כולה ולרשב"ג הוא מינוי כללי ולכן כשבטל א' נתבטל כל השליחות ועדותם.

ב. ומבאר שם דגם לפי"ז אינו קשה הא דר' עצמו סובר במכות דנמצא א' מהם קא"פ דעדות כולן בטילה "כיון דהם ב' ענינים שונים, דכאן איירי אודות מינוי של הבעל אם הם מציאות אחת או לא".

ואפשר לומר לדברי רעק"א לביאור זו ד"בטלה כולה" הוא משום דהוי מינוי כללי וכשנתבטל חלק המינוי נתבטל כולה, (דאע"פ דלגבי מינוי הבעל אפשר דכל עד הוא ענין בפ"ע, שלכן ביטול א' מהם אינו כולם לדיעה זו, מ"מ לענין פסול התורה בעד א' פוסל בכולם): דאע"פ דמינוי הבעל הוא על כ"א בנפרד ולכן ביטולו חל בנפרד, מ"מ יש דין וגזה"כ מיוחד דכשנתבטל א' מן הדין דהפסול שלו מתפשט אהשאר או דפוסל שאר העדים. או באו"א: דבציווי ומינוי הבעל יש להסתפק אם נעשים שלוחים או עדים במציאות אחת אבל במשנה מכות מדובר בכת עדות שבא ביחד להעיד (או לראות) שבזה בוודאי מצטרפים כמציאות אחת[3].

ולפי כ"ז יוצא, דכשהבעל מינה כמה אנשים לעדות ולשליחות וא' מהם פסול דלר' אין כאן הפסול דקא"פ. ולדוגמא אם הבעל מינה כמה אנשים לשליחות כתיבה וא' מהם פסול לשליחות דלר' לא מתבטל שליחות בשאר ולרשב"ג מתבטל שליחות בשאר (דכיון דהמינוי הוא מציאות אחת לכן כשבטל מקצתה נתבטל כולה).

ג. אבל לפענ"ד: אף דיכולים לבאר שיש ב' דעות, כשממנה באופן סתם האם המינוי הוא כללי או לכל פרט ופרט, וע"ד דברי הקובץ הערות בנוגע ל"פלגינן דיבורא", וראה בחידושי המסביר אות ת"ג שמביא שכן פי' המסביר, ואפ"ל שזהו כוונת הרעק"א, אין נראה כוונת הרבי לומר שבכל מינוי שליחות ועדות יש יש ב' דעות ואופנים איך להסתכל, דיעה א' שהם מציאות אחת ודיעה אחרת שהם מינויים פרטיים, אלא שגם הרבי מדבר בשליחות הפרטית דמשה להמרגלים, איך היה דעתו דמשה במינוי שליחות זו: "אם י"ב האנשים ששלח משה היתה ציווי כללי לכולם...או שהוא ציווי לכל או"א....", והיינו איך היתה הכוונה בענין זה. וכן משמע מהמשך השיחה שם כשולל פי' הנ"ל כ' "דוחק. לומר...ששליחותו של משה היתה ציווי כללי לכולם, וכאשר בטלה מקצת השליחות בטלה כולה...", שכוונת הרבי הוא על אופי אותה שליחות של משה ואין ללמוד מזה לשאר שליחויות דבכל ענין וענין תלוי לפי עניינו.

וכן נראה שלומד הצ"צ אהע"ז רס"ט אות ו' ומפורש יותר בסי' ע"ר סק"ד שמפרש כמו הראשונים שתלוי בכוונת המבטל[4].