בגליון דחג השבועות [תשעה] כתב הת' ממ"ר בנוגע לשיחת כ"ק אדמו"ר בלקו"ש ח"ז בחוקותי (א) על מה שמבאר הרבי בשיחה שם סעיפים ב' וג' שר' יהודה ור' שמעון חלוקים ביניהם במשמעות המילה "שביתה": לשיטת ר"י "שביתה" ענינה ביטול מכל וכל, ביטול עצם המציאות, ולכן ס"ל לענין שבת שגם מלאכה שאינה כצורתה הרגילה, בכ"ז יש להשביתה לגמרי, וכן לענין חמץ ס"ל שיש לבער החמץ ע"י שריפה, כי רק כך מתבטלת מציאותו מכל וכל.

משא"כ לשיטת ר"ש "שביתה" ענינה ביטול תכונות הדבר וגדריו (ואפי' אם עצם מציאותה נשארת בקיומה). ולכן ס"ל שמלאכה שאינה צריכה לגופה ודבר שאינו מתכוון בשבת פטור, כי חסר כאן הצורה הרגילה של המלאכה, וכן לענין ביעור חמץ ס"ל שא"צ בביעור דווקא, ומספיק שמתבטלת אפשרות ההנאה שבחמץ - ע"י פירורו וזרייתו לרוח. ועפ"ז מבאר שם גם שיטות ר"י ור"ש בענין החיות רעות לעת"ל, עיי"ש.

והק' הת' הנ"ל וז"ל: והנה, עפ"ז יש לתמוה לכאו' בשיטת הרמב"ם שפסקיו בענין זה סותרים:

בהל' שבת (פ"א ה"ז) פסק הרמב"ם כר"י, שמלאכה שאצל"ג חייב עלי', והיינו ששביתה זו ענינה ביטול המלאכה לגמרי, אבל בהל' חמץ ומצה (פ"ג הי"א) פסק הרמב"ם כרבנן (ובכללם ר' שמעון), שא"צ לבער החמץ ע"י שריפתו דוקא, והיינו - שהשבתת החמץ נעשית גם ע"י ביטול תכונות וגדרי החמץ וא"צ לבער עצם מציאותו!

ומסיים דבריו "ועכצ"ל שלשיטת הרמב"ם מחלוקת ר"י ורבנן לענין ביעור חמץ היא מטעם אחר, ולא מצד פלוגתתם בענין "השבתה". ודו"ק." עכ"ל בהערה שם.

ולכאו' לא מובן מדוע הוצרך הת' הנ"ל להכריח שלהרמב"ם הם חולקים בטעם אחר, ובהקדים: התמיהה שהביא הנ"ל בסתירת דברי הרמב"ם מהל' שבת להל' חמץ ומצה, אפשר לתמוה בהל' שבת גופא, דבפ"א ה"ז פסק הרמב"ם כרב יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה - היינו ש"שביתה" ענינה ביטול המלאכה לגמרי, ובהל' ה פסק כרבי שמעון דדבר שאינו מתכוון מותר והיינו ש"שביתה" ענינה ביטול תכונות הדבר וגדריו.

והנה, כן הקשה הרבי (לקו"ש שם הערה 19) על מסקנת הש"ס, וז"ל: "ומה שלפי מסקנת הש"ס "בדבר שאינו מתכוון סבר לה כר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כר"י" - אף שב' הפלוגתות דר"י ור"ש תלויים הם בפי' "תשבות" - י"ל בב' אופנים: ... ב) שפי' "תשבות" אליבא דשמואל הוא ביטול התואר. אלא שס"ל שבמלאכה שאצל"ג, מכיון שהוא מכוון (אף שכוונתו היא למלאכה אחרת), יש בה ג"כ צורת מלאכה".

ובפשטות אפ' לתרץ כן גם בדברי הרמב"ם הנ"ל, דאפ"ל שס"ל להרמב"ם ש"תשבות" הוא ביטול התואר ולכן דבר שאינו מתכוון מותר, משא"כ מלאכה שאינה צריכה לגופה - כיון שיש צורת המלאכה - חייב עליה.

וע"פ הנ"ל - דס"ל להרמב"ם דהשבתה ענינה ביטול התואר - אפ"ל שבהל' חמץ ומצה אזיל לשיטתי' ולכן פסק כרבנן (ר"ש) שהשבתה וביטול החמץ לא צריכה להיעשות ע"י ביטול המציאות לגמרי אלא ע"י ביטול גדרי ותכונות החמץ.

וממשיך הת' הנ"ל וכותב: איברא, שלענין ביעור חמץ פירש הרמב"ם ענין השבתת החמץ באופן שלישי וכמו שכתב בפירוש (פ"ב ה"ב מהל' חמץ ומצה) "ומה היא השבתה זו האמורה בתורה, היא שיבטלו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל".

ולא הבנתי דבריו מנין לקח שפירוש הרמב"ם הוי פירוש שלישי, דהנה, בלקו"ש חט"ז בא - יו"ד שבט הערה 41 כתב כ"ק אדמו"ר, וז"ל שם: "לכאורה י"ל שזהו גם המחלוקת אם ביטול ענינו השבתה בלב שיחשוב אותו כעפר כו' (ראה פרש"י פסחים ד,ב. רמב"ם פ"ב מהל' חמץ ומצה ה"ב. וראה רמב"ן פסחים שם) או שהוא מחמת הפקר (תוס' שם. ר"ן ריש פסחים); ביטל הדבר בלבו ומחשבתו כו' - מתאים בהתואר (ראה רמב"ם שם: שהביטול מועיל להוציא מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה.) משא"כ כשמפקירו הרי עצם הדבר יצא מרשותו"...

הרי מבואר להדיא דגם אם ס"ל דהוי ביטול צורת וגדר המלאכה (דעת הרמב"ם) שפיר אפ"ל דס"ל שמחשיבים אותו כעפר, דביטול זה מועיל להוציאו מתורת חמץ. ופשוט.

(ולהעיר דבשיחה הנ"ל מביא הרבי בנוגע למחלוקת ר"י ורבנן בענין "והשבתי חיה רעה מן הארץ" האם מעבירן מן העולם או משביתן שלא יזיקו שהרגצ'ובר מבאר דר"י אזיל לשיטתי' בדין דביעור חמץ, עיי"ש, ולכאו' קצת פלא שלא מובא בהשיחה או בההערות את גליוני הש"ס (לר' יוסף ענגל) על מס' פסחים כא,ב, שמבאר כהביאור הנ"ל, ובפרט דהוי קודם.)