בלקו"ש חלק ה (ע' 187) הקשה לדעת ר' נחמיה שהשבטים קיימו את כל התורה עד שלא ניתנה, איך יהודה עבר איסור בשוגג במעשה תמר (ובהערה 23 שם): וה"ז היפך ממש"נ (וירא כ, ו) "ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי". ונאמר "לא יאונה לצדיק כל און" (משלי יב, כא) ובפרש"י שם: "לא תזדמן לו עבירה בלי דעת".

ואף שלפי שיטת התוספות (גיטין ז, א. וש"נ) הוא דוקא במידי דאכילה

[ויש להטעים זה עפ"י המבואר בתניא פ"ח אשר "מכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו". וע"פ המבואר בתניא (פ"ז וח') שמאכלות אסורות הן בגקה"ט - יומתק מ"ש בתוס' שם שיש הפרש אם האיסור הוא בהמאכל עצמו או שהוא רק בשעת האיסור]

הרי (א) מלשון רש"י (משלי שם) "עבירה" סתם (וגם מפשטות לשון הכתוב "כל און") משמע שכ"ה גם בכל האיסורים. ולהעיר מפי' רש"י בש"ס (יבמות צט, ב. כתובות כח, ב) שגורס "השתא בהמתן כו'" דלא כבהתוס', ולהעיר גם מלקו"ד (ח"א) לט, ריש ע"ב.

(ב) גם לשיטת התוספות - הרי בנדו"ד מלמעלה גרמו לזה - "ממני ומאתי יצאו הדברים כו". עכ"ל. וע"ש שתירץ שמעיקרא לא עקרו על שום איסור.

וקשה לכאו' מלקו"ש חלק כב (ע' 308) דמבואר שם שגם לדעת התוס' "בעילת ארמית הוא בסוג הנ"ל" דמידי דאכילה, וא"כ בנדו"ד דאיירי בענין זה, א"כ אין בזה מחלוקת בין רש"י לתוס', וא"כ קשה למה לא אמר בפשטות דנדו"ד נכלל במידי דאכילה, דמבאר שם מ"ש רש"י בקידושין (מ,א) עמ"ש בגמ' שם: "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו (תהלים קג,כ), כגון רבי צדוק וחביריו ["שלבש כח לכוף יצרו, להתגבר בחפצי קונו" - רש"י שם]. רבי צדוק תבעתיה ההיא מטרוניתא, אמר לה חלש לי ליבאי ולא מצינא, איכא מידי למיכל? אמרה ליה איכא דבר טמא. אמר לה מאי נפקא מינה? דעביד הא אכיל הא.

ומבאר רש"י: אמר מאי נפק"מ "דהא מילתא דלא נזדמן לי אלא מאכל טמא יש לי ללמוד מכאן, דעביד האי הבועל ארמית ראוי למאכל טמא" עכ"ל.

לבסוף "שגרת תנורא ["אותה ארמית הסיקה את התנור לצלות דבר הטמא שם. ואשה גדולה היתה שלא יכול להיפטר ממנה ומסור בידה להורגו" - רש"י שם], קא מנחא ליה ["לאותו צלי בתוכו" - רש"י]. סליק ויתיב בגויה [עלה וישב בתוך התנור], אמרה ליה מאי האי? אמר לה, דעביד הא נפיל בהא ["באור של גיהנום" - רש"י], אמרה ליה, אי ידעי כולי האי לא צערתיך". ע"כ.

וע"ז כותב כ"ק אדמו"ר: ומה דשאילנא מהי כוונת פירש"י קדושין (מ,א ד"ה אמר) - לפענ"ד הוא, דלפי פשוטו אינו מובן כלל הא דאמר ר"צ דעביד הא אכיל הא (ועיין רי"ף על הע"י). ובפרט דמאכל טמא הוא לאו מפורש מה"ת ובמלקות, וזנות דארמית אינו אלא במכות מרדות דרבנן. ולגירסת רש"י דאמר זה ר"צ לעצמו ולא להארמית, מהו התוכן ב"דעביד הא אכיל הא". ולכן פירש"י דלמד מזה ר"צ דהבועל ארמית ראוי למאכל טמא. ולמוד גדול הוא, דהנה בנדו"ד הי' כ"ז באונס. וידוע דאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, אבל דוקא במידי דאכילה (תוס' גיטין ז, רע"א ובכ"מ). וכשנזדמן האונס הא', ה"ז לכאורה, שייך גם בצדיקים. אבל כשראה ר"צ שזה קשור באכילת דבר טמא למד מזה שגם בעילת ארמית הוא בסוג הנ"ל. ובמילא יכול ללמוד ג"כ מדריגתו מה היא. וכיו"ב. ולהעיר מאדר"נ (פט"ז ב) במאורע עד"ז בר"צ הכהן תנא. אבל בקידושין לכאורה מדבר באמורא מדהובא בין שני אמוראים". עכ"ל. וכ"ה באגרות קדש ח"ג (ע' קפ).

וצ"ל איך "בעילת ארמית הוא בסוג" דמידי דאכילה, והרי בתוס' נאמר רק אכילה בלבד?

וי"ל עפמ"ש בשמות רבה (פ"א,לט) עמ"ש יתרו (שמות ב,כ): "למה זה עזבתן את האיש קראו לו ויאכל לחם", "שמא ישא אחת מכן, ואין אכילת לחם האמור כאן אלא אשה ודומה לו [בראשית לט,ו] כי אם הלחם אשר הוא אוכל." עכ"ל (הובא ברש"י שם). ובב"ר פפ"ו על "כי אם הלחם אשר הוא אוכל" נאמר: "לשון נקיה". ועי"ש בתו"ש שם פל"ט אות לט באורך. ולפי"ז א"ש שזה בעצם נכלל במידי דאכילה.

ובהגהות רעק"א (גיטין ז,א) בגליון הש"ס מציין למהריק"ש בהגהותיו ריש טוי"ד, שמפרש מה שכתבו התוס' "דגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור", שאיך יהי' גוף הצדיק באיסורא שהגוף מתהנה ממהות המאכל ע"ש, וא"כ אותו דבר שייך לביאות אסורות.

וגם מה שמטעים בהערה הנ"ל עפמ"ש בתניא (פ"ז ופ"ס) שמאכלות אסורות הן בגקה"ט, הרי שגם ביאות אסורות בכלל זה ע"ש.

ולפי"ז צ"ע למה בהערה שם אינו מסביר שם לדעת התוס' כמו שמבאר לדעת רש"י, והרי ביאות נכללות במידי דאכילה?

בגליון האחרון (תשעה ע' 34) הבאתי קושיא מח"א על הנ"ל, דאיך יתכן לבאר בדעת רש"י היפך שיטתו שחולק על התוס' הנ"ל, דלדידי' לא יאונה לצדיק כל און מיירי בכל האיסורים, וא"כ אין מקום לבאר הך דאמר רבי צדוק כנ"ל, כיון דרש"י לשיטתו אין הבדל מעיקרא בין אכילה לבועל ארמית ולשאר איסורים?

ועוד הקשתי שם, דלכאו' נדו"ד אין לו כל קשר עם הך דאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, דזה מיירי בשוגג בלי ידיעה שאינם עוברים בפועל עבירה, אבל בנדו"ד זה הי' בידיעה ונסיון, ואדרבה "ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה .. כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה", ורק עבירה בלי דעת בשוגג אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים?

[ומה שרציתי לתרץ שם מגומגם מאד].

וכעת נראה לבאר ולתרץ כך, ובקיצור, שיש בזה ג' סוגים:

(א) עבירה בשוגג בלי ידיעה, שלדעת רש"י אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים בכל האיסורים, ולדעת התוס' רק במידי דאכילה וכו'.

(ב) נסיון בידיעה, ושיש לו בחירה לטוב ולרע, וע"ז לא שייך כלל הך דלא יאונה לצדיק כל און, ואדרבה "ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה" וכו'.

(ג) עבירה בידיעה, אבל באונס שאין לו בחירה לטוב ולרע, כהך דרבי צדוק "שלא היה יכול להיפטר ממנה ומסור בידה להורגו", [ראשונים דנו בהשאלה מפני מה מסרו עצמם חכמים למיתה על עבירה שאין בה עונש מיתה, כי בעילת נכרית (שלא בפרהסיא ושלא בדרך נישואין) אינה אסורה מה"ת. (אם כי יש אומרים שיש בכך חיוב כרת, ובנמוק"י כתב שיש בו משום ייהרג ואל יעבור), והריטב"א כתב כי מעשה זה היה בפרהסיא, ומעין זה כתב הריב"ש בתשו', שכיון שהיו אלה גדולי ישראל יש במעשה משום חילול השם, ומשום כך מסרו נפשם. אבל כ"ק אדמו"ר ס"ל ד"זנות דארמית אינו אלא מכות מרדות דרבנן".]

ונראה דבנדו"ד גבי עבירה בידיעה אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים אפילו לדעת רש"י רק במידי דאכילה בלבד ולא בשאר איסורים, וכדעת התוס', ובהקדם מ"ש בלקוטי שיחות חלק ג (ע' 944 ואילך):

"קרבנות בכלל מכפרים רק על חטאים הנעשים בשוגג, כי גם עבירה בשוגג צריכה כפרה. אף שעצם עשיית החטא היתה שלא ברצון, הוא עשה זאת שלא מדעתו, אבל זה עצמו שהאדם יכול היה לעבור עבירה בשוגג, מוכיח שאין הוא כהוגן, שכן אילו היה כראוי להיות לא היה נכשל אפילו בשוגג, כמו שנאמר: "לא יאונה לצדיק כל און". כלומר שאשמתו של העובר עבירה בשוגג היא בכך שהניח לנפשו הבהמית להתחזק בפעולותיו - הבהמיות הקודמות, (עוד בטרם נעשתה העבירה), שהן הביאוהו לכך שיוכל לעבור עבירה בשוגג.

הדברים הנעשים אצל אדם בדרך ממילא, שלא מדעתו ושלא בכוונה, מורים על מהותו, במה הוא שקוע, ובמה הוא מתענג, מעשי הצדיק, שתענוגו באלקות, הם פעולות של טוב וקדושה; ואילו זה שנכשל בעבירה, מוכיח שהתענוגו מצוי בענינים של לא-טוב.

כשמעשה העבירה היה רק בשוגג, הרי, בפרט מסויים, גדול הפגם יותר ממעשה במזיד: כי כאשר האדם עושה פעולה בכוונה ומדעתו, אין היא מורה כל כך על הקשר העמוק של האדם עם הדבר שעשה; יתכן שכל המגע שלו עם הפעולה בא רק בשעת העשיה ואינו אלא בכח העשיה שלו ובדרגת הכוונה ודעת בה הוא עומד אז. אבל פעולה הנעשית אצלו מאליה, הרי היא מלמדת על מהותו, שבה קשור ה"אני" שלו, שהוא עמוק מכוונה ודעת, ולכן הוא נמשך, אינסטינקטיבית, לעשות פעולות אלו, עד שהוא בא לידי מעשה בפועל.

בזה גם יובן מה שנאמר בכתבי האריז"ל שהנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא במשך כל השנה. ואינו מובן: האדם הרי הוא בעל בחירה, הוא יכול לבחור תמיד בכל דרך שיחפוץ, כיצד אפשר לומר, שעל ידי זה שיזהר ממשהו חמץ שמונה ימים תנטל ממנו הבחירה?

אלא פירוש הדבר הוא, שדברי האריז"ל הם על חטאים בשוגג: במזיד יתכן אמנם שיעבור עבירה ח"ו, מאחר שהוא תמיד בעל בחירה והוא חפשי תמיד לעשות כרצונו, אבל בחטא בשוגג הנעשה שלא מדעתו, לא יכשל (כל כך), כי על ידי זה שנזהר ממשהו חמץ, נעשתה מהותו, במדה מסויימת, מהות של קדושה, ועל ידי כך במילא לא יהא נמשך לעבירות." עכ"ל.

ולפי"ז י"ל, דכיון שבפרט מסיום מעשה העבירה בשוגג חמור יותר מאשר במזיד, א"כ י"ל דלשיטת רש"י דלא יאונה לצדיק כל און מיירי בכל האיסורים מיירי רק בשוגג בלי ידיעה, משא"כ עבירה בידיעה (באונס) כהך דרבי צדוק גם רש"י ס"ל דרק במידי דאכילה בלבד אין הקב"ה מביא תקלה על ידם.

והשתא א"ש מ"ש כ"ק אדמו"ר: "וכשנזדמן האונס הא', הז', לכאו' שייך גם בצדיקים [כי אין זה מידי דאכילה]. אבל כשראה רבי צדוק שזה קשור באכילת דבר טמא למד מזה שגם בעילת ארמית הוא בסוג הנ"ל, ובמילא יכול ללמוד ג"כ מדריגתו מה היא, וכיו"ב" עכ"ל (מלבד החצ"ר).