בלקו"ש חל"ה פ' ויגש מבאר כ"ק אדמו"ר שבחיוב לימוד התורה בלכתך בדרך י"ל בב' אופנים: א. חיוב מצד הל' ת"ת; ב. חיוב מצד הלכות הליכה בדרך. ומבאר הנפק"מ באופן שיהי' פטור מצד הל' ת"ת ומ"מ עדיין יהא חייב מצד הליכה בדרך - שכל הדרכים בחזקת סכנה, ולכן יש חיוב מצד עצם הליכתו בדרך כי התורה מגנא ומצלא, עיי"ש.

ובלמדנו בישיבה במס' סוטה (מו, ב) בסוגיא דלוי' העירו מהא דקאמר ריב"ל "כל ההולך בדרך בלי לוי' יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן לראשך וגו'", והיינו שבגמ' שם מבואר דההולך בלי לוי' שופך דמים וכו', ולכן מי שאין לו לוי' יעסוק בתורה.

והנה אם נלמד שישנו חיוב ת"ת בדרך רק מצד הל' ת"ת אתי הגמ' שפיר - דאף אם יש לו פטור מלימוד התורה מ"מ קאמר ריב"ל שיעסוק בתורה אם הולך בלי לוי', אמנם אם נלמוד כהצד שיש לו חיוב לעסוק בתורה מצד הל' הליכה בדרך, א"כ מה קאמר ריב"ל - הלא יש לו חיוב ללמוד בלאו הכי ואפילו יש לו לוי'.

ואולי י"ל דמקור ריב"ל הוא מדברי יוסף גופא לפי גירסת המדרש, הובא בתוס', וע"פ הביאור בלקו"ש שם בהמשך השיחה - דמצד החיוב דהל' הליכה בדרך י"ל דדי בלימוד למיגרס, משא"כ שם הוצרך יוסף להזהירם ללמוד גם לעיונא, ועיי"ש שמבאר שאז המגנא ומצלא הוא באו"א שנעשה שינוי בהגברא, עיי"ש. וכמו"כ י"ל לגבי מי שהולך בלא לוי' [דצריך שמירה יותר מעולה] דמזהירו ריב"ל ללמוד לעיונא דוקא, וכהלשון שם "יעסוק בתורה". ועצ"ע שכלל לא הוזכר בהשיחה שם.