כולל 'צמח צדק' ירושלים עיה"ק
הגמרא בנדרים (לא, ב) דורשת עה"פ "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש להמיתו": "תניא ר' יהושע בן קרחה, גדולה מילה שכל זכיות שעשה משה רבנו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה . . אמר רבי: חס ושלום שמשה רבנו נתרשל מן המילה, אלא כך אמר אמול ואצא סכנה היא, שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים וגו', אמול ואשהא שלשה ימים, הקב"ה אמר לי לך שוב מצרים, אלא מפני מה נענש משה מפני שנתעסק במלון תחילה ...".
המהרש"א בחדא"ג (שם) ורבנו אליהו מזרחי עה"פ (שמות ד, כד), הקשו על מה שאמר משה "אמול ואצא - סכנה היא", מי התיר למשה רבנו לעבור על מצוות מילה שנצטוו עליה משום סכנת הוולד, והלא עדיין לא נאמר הצווי "וחי בהם ולא שימות בהם" להתיר מצוה משום סכנה.
ותירצו, שמשה רבנו למד זאת מסברא, שעדיף לבטל מצוה אחת במקום סכנה, ממה שיקיים מצוה אחת ויבטל כל המצוות - ע"פ הכלל "מוטב שיחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", עיי"ש.
ועיין ב'נחלת יעקב' (בעמ"ח שו"ת 'משאת בנימין') עה"פ (שם), שהקשה על תירוצו, שאם כוונת הרא"ם לומר שגם בבני נח שלא נאמר הצווי "וחי בהם", מ"מ למדנו זאת מסברא של "מוטב שיבטל מצוה אחת כדי שיקיים מצוות הרבה, א"כ מדוע בכלל נאמר הצווי "וחי בהם", הרי גם לגבי ישראל יכולנו ללמוד זאת ע"י סברא זו. אלא ודאי דמסברא לא אמרינן, מכיון "שאין ספק מוציא מידי ודאי", שאיך נחלל ודאי שבת, דשמא לא יחיה ויזכה לשמור שבתות הרבה. ועוד דהא אמרינן "דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך", א"כ איך נחלל שבת, כדי שהתינוק ישמור שבתות הרבה, ולכך אמר רשב"ג "שאמרה תורה" חלל עליו שבת אחת, וטעמא דקרא הוא מבאר, אבל אם לא היה הפסוק, לא הייתי אומר את זה מסברא.
ולכן מבאר, דודאי משה ידע שקודם מ"ת אין פיקוח נפש דוחה את מצוה, ומחוייב לקיים את המצוה אפי' במקום סכנה, והא דמשה לא קיים המצוה, היינו משום שהסכנה היא לתינוק והמצווה היא למשה, וע"ז נענש מפני שהתעסק במלון תחילה, עיי"ש בארוכה (ועיי"ג בספר 'פרשת דרכים').
היוצא מכל זה הוא, שחולקים במצוות שנצטוו עליהם לפני מתן תורה, האם חייבים לקיימם אפי' במקום סכנה (כיוון שעדיין לא נתנה תורה "וחי בהם ולא שימות בהם"), או שנאמר שבמקום סכנה לא צריך לקיים את המצווה (שלומדים מסברא דמוטב שיבטל מצוה אחת וגו').
ועל פי זה י"ל, על מה שכתב כ"ק אדמו"ר בליקוטי שיחות חל"ה פ' וישב - חנוכה, דכתב וז"ל: "ויאמר האיש נסעו מזה כי שמעתי אומרים נלכה דתינה גו'" ופרש"י . . "נסעו מזה - הסיעו עצמן מן האחוה": "נלכה דותינה - לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. ולפי פשוטו שם מקום הוא ואין מקרא יוצא מידי פשוטו".
"הרמב"ן העתיק לשון רש"י וכתב "ואין הכוונה לרבותינו שיפרש לו האיש נסעו מזה מן האחוה והלכו לעורר עליך דינין ותרעומות, שאם כן הי' נמנע ללכת ולא הי' מסכן בעצמו. אבל הכוונה להם כי האיש גבריאל אשר הגיד לו הגיד אמת ואמר לשון משמש לשני פנים ושניהם אמת והוא לא הבין הנסתר בו והלך אחר הנגלה ממנו". ועפ"ז לפי רש"י הלך יוסף לבקש את אחיו אע"פ שידע שהם מבקשים להמיתו.
ויש לומר שפלוגתת רש"י והרמב"ן תלוי' בפלוגתת הראשונים בדין "יעבור ואל יהרג". דהלכה רווחת היא, שבכל העבירות שבתורה חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכת דמים, אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג, אם הוא בצנעה יעבור עליו ואל יהרג. ואם רוצה להחמיר על עצמו וליהרג נחלקו הראשונים בדבר: לדעת הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ה, ד): "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו". אבל י"א דמ"ש יעבור ואל יהרג היינו שה"רשות בידו לעבור כדי שלא יהרג", ו"שלמים וכן רבים סוברים דאם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו".
ועפ"ז יש לומר שבזה פליגי רש"י והרמב"ן בפירוש כתובים אלו: לשיטת הרמב"ן כל מי שדינו שיעבור ואל יהרג אם נהרג ולא עבר ה"ז מתחייב בנפשו. ורש"י ס"ל שהרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג, אבל אם נהרג ולא עבר "צדקה תחשב לו".
ולכן בנדו"ד, כיון שמצות כיבוד או"א אינה מג' עבירות דיהרג ואל יעבור, פשיטא שלא הי' חיוב על יוסף לסכן את עצמו, ולכן מפרש הרמב"ן שדברי המלאך לא נאמרו מפורש ליוסף, כי אם הי' ידוע לו שיש סכנה בדבר, הי' אסור לו לסכן עצמו. ואילו לדעת רש"י, אף ששמע בפירוש מגבריאל שבקשו לו נכלי דתות להמיתו, הלך וסיכן את עצמו לקיים שליחות אביו, כי אף שמצד הדין יעבור ואל יהרג, ה"ז רק רשות.
וממשיך הרבי ומקשה וצ"ע בכל הליכה זו: לאחרי שיוסף שמע מגבריאל שהסיעו עצמם מן האחוה לבקש לו נכלי דתות שימיתוהו, ברי בזה שהלך, הרי לא רק שהעמיד עצמו בסכנה כדי לקיים שליחות אביו, אלא עוד זאת, שהעמיד בספק כל עצם קיום הציווי, וא"כ מה מקום יש לילך כאשר הציווי "והשיבני" לא יתמלא.
ויש לבאר זה ע"פ מ"ש הפוסקים, שגם לדעת הרמב"ם שכל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג פי' שאסור ליהרג כדי שלא יעבור, הנה "אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ולמדו כו'". ויש לומר, שחיוב המס"נ במצב זה אינו בשביל קיום המצוה הפרטית שבשבילה מוסר נפשו, אלא לקדש שמו ית' לבטל פירצות הדור.
ועפי"ז י"ל (לדעת רש"י), שיוסף ראה בהנהגת אחיו שחסר בהם בכיבוד אב, ולכן סבר יוסף שחל ע"ז הדין דכאשר הדור פרוץ בכך רשאי למסור נפשו ע"ז, שיראו שהוא מוכן למסור נפשו בלי כל חשבון כו' "ולמדו כו'". ולכן לא איכפת לי' שמא לא יתקיים הציווי, כי המס"נ במצב זה הוא בשביל קידוש השם כנ"ל.
ולכאורה עפכ"ז יש לבאר באו"א את מחלוקת רש"י והרמב"ן, שהם חולקים האם במצוות שנצטוו לפני מ"ת חייבים לקיימם אפי' במקום סכנה, או שנאמר שבמקום סכנה לא צריך לקיים את המצוה (כנ"ל בארוכה). די"ל דרש"י ס"ל כאופן הא', ולכן יוסף הלך במסירות נפש לקיים את מצות אביו, מכיון שהוא היה מחויב לזה. משא"כ הרמב"ן ס"ל כאופן הב' שפשיטא ליה שלא חייבים למסור נפש בשביל לקיים מצוה, ולכן לא ס"ל כרש"י. [ולכאורה עדיין יש לעיין בזה, האם מצות כיבוד או"א לפני מ"ת הי' בגדר מצוה או לא, עיין בארוכה לקו"ש ח"ה פ' וישלח] ויש להאריך בכ"ז, ואכ"מ*.
*) לפי ביאור זה אכתי יוקשה הקושיא שבהשיחה, דאיזה מצוה יש כאן אם לא תתקיים "והשיבני וגו'", אבל לפי השיחה א"ש שהוא מצד קידוש ה'. ובענין זה ראה לקו"ש חי"ב ע' 213 (קטע המתחיל עוד י"ל), וזהו שקו"ט ידועה אם בלא הציווי ד'וחי בהם' הי' הדין שצריך למסור נפשו על כל המצוות, או דרק לאחר שיש ג' דברים דיהרג ואל יעבור הוצרך התורה לכתוב "וחי בהם", וראה ברבינו יונה ע"ז כח, ב. המערכת.