בלקו"ש חי"א (ע' 82 ואילך) כותב כ"ק אדמו"ר זי"ע, וז"ל: "בג' כחות הנפש מחשבה דיבור ומעשה שונה כח המעשה מב' הכחות מחשבה ודיבור: ענינו של כח המעשה הוא פעולה בדבר שחוץ ממנו, והיינו שכח המעשה נפרד מהאדם ומתלבש ופועל בדבר שחוץ ממנו; משא"כ מחשבה ודיבור ענינים בהאדם עצמו להביא שכלו ומדותיו לידי התגלות - המחשבה היא גילו שכלו ומדותיו לעצמו. והדיבור הוא לגלות שכלו ומדותיו לזולתו.

אמנם בפרטיות - חילוק גדול בין מחשבה ודיבור (בשייכותם להמעשה): אותיות המחשבה הן רוחניות ודקות ואין להן שייכות למעשה, ולכן ענינה של מחשבה הוא רק בהאדם עצמו ואין באפשרותה לפעול בהזולת: משא"כ אותיות הדיבור הן אותיות גשמיות (הבל גשמי ש"נצטייר" לאותיות א,ב ע"י ה' מוצאות הפה, עקימת שפתים וכו') ונפרדות מהאדם, ויש להן שייכות וקירוב למעשה, ולכן ביכולת הדיבור להכריח פעולה, וכמחז"ל בלאו דמחמר - וע"י דיבורו של מלך מתנהגים כל עניני המדינה, כמ"ש "דבר מלך שלטון".

אולם המחשבה אין לה שייכות לפעולה, כי אף שהחלטת האדם במחשבתו מביאה לפעולותיו אין להמחשבה - שהיא רוחנית, שייכות ו"קירוב" לפעולותיו.

וחילוק זה שבין מחשבה לדיבור מצינו גם בהלכה:

אי' בגמ' (ב"מ צ,ב; סנהדרין סה,ב): אתמר חסמה בקול ("כשהיתה שוחה לאכול הי' גוער בה" - פרש"י ב"מ שם) כו' ר' יוחנן אמר חייב (משום "לא תחסום שור בדישו" - פרש"י שם) עקימת פיו הויא מעשה (והויא לי' לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו" - פרש"י שם), ר"ל אמר פטור קלא לא הויא מעשה.

ובתוס' הקשו (שם ד"ה 'ר"י אמר'): תימא דבפ"ג דשבועות אמר ר' יוחנן אומר הי' ר"י משום ר"י הגלילי כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממיר ומקלל חברו בשם, והלא ר"י גופי' קאמר הכא דעקימת שפתיו הוי מעשה וא"כ נשבע וכו' אמאי מחשיב אותן לאו שאין בו מעשה. וי"ל דלא קאמר ר"י דעקימת פיו הוי מעשה אלא הכא משום דבדיבורי' קעביד מעשה שהולכת ודשה בלא אכילה וכו'.

ולכאורה: הרי מפורש בגמרא טעמו של ר"י ד"עקימת פיו הוי מעשה", ולפי פי' התוס' החיוב הוא לא מחמת עקימת השפתים שנחשבת מעשה, כ"א משום דבדיבורו - הבהמה עושה מעשה?

להלן הביאו בתוס' קושיית הגמ' (במס' סנהדרין שם) על דברי ר"י דעקימת שפתיו הוי מעשה - איך קאמר דמגדף ועדים זוממים "אין בהם מעשה": "והא חסמה בקול לר"י חייב, (ומשני) שאני עדים זוממים דישנם בראי'". ומבואר בתוס', דקושיית הגמרא אינה על הדין דמגדף - כי מגדף דלא קעביד מעשה בדיבורי', אין מקום לדמותו ל"חסמה בקול" שע"י דיבורו קעביד מעשה; אלא הקושיא קאי על דין עדים זוממים "דבדבורייהו מתעביד מעשה שמתחייב הנדון".

אבל לכאורה לפי סברת התוס' הנ"ל - שהטעם שחסמה בקול נחשב מעשה (אינו בשביל הדיבור עצמו, אלא) שע"י דיבורו קעביד מעשה (ועד"ז בעדים זוממים "מתחייב הנדון") - מה מתרץ בגמ' "שאני עדים זוממים דישנם בראי'" (ופרש"י: "עיקר חיובא בא ע"י ראי' שמעידין שראו וראי' לית בה מעשה"):הן אמת ש"ראי' לית בה מעשה", אבל סו"ס עי"ז מתעביד מעשה - שמתחייב הנדון, ומאי שנא מחסמה בקול דחשיבה מעשה לפי שע"י דיבורו נעשה מעשה?

והביאור בזה: אין כוונת התוס' שהאדם נענש על מעשה שנעשה ע"י אחרים (אלא שהוא הי' סיבה וגרם לזה)

[והטעם: אין עונשים מלקות אלא אם כן האדם עובר הל"ת ע"י מעשה שלו, ולכן בנדו"ד שהוא לא עשה מעשה (רק גרם שהבהמה תזקוף את ראשה ותדוש בלי אכילה) אין להלקות את האדם עבור המעשה דאתעבידא ע"י הבהמה בסיבת דיבורו]

אלא כוונתם היא: כשהאדם פועל מעשה בדיבורו, הרי מכיון שהמעשה בא רק ע"י דיבורו של האדם, הרי זה המשך הדיבור, חלק ממנו - שהרי בא מכח הדיבור גרידא - ולכן אי"ז דיבור לבד, אלא "יש בו (-בהדיבור עצמו) מעשה" - מעין דוגמא לזה מעשה שלוחו של אדם (ובפרט לפי ההסברה שרק המעשה היא דהמשלח).

וזהו גם תוכן דברי ר"י "עקימת פיו הויא מעשה: זה שהבהמה נחסמת ע"י קול האדם הרי"ז עשיית האדם, כי מכיון שקולו בא ע"י "עקימת פיו" - פעולה גשמית הקרובה ושייכת למעשה, הרי הפעולה (דהבהמה) שבאה עי"ז ה"ז המשך העקימה.

ולכן שייך זה רק בדיבור, אבל מעשה שנגרם ע"י מחשבה שהיא רוחנית אין המעשה המשך דהמחשבה ושייך אלי' כי הוא נפרד לגמרי ממנה, כנ"ל - דוגמא לדבר בשליחות שצ"ל השליח בדומה להמשלח "מה אתם בני ברית אף שלוחכם" (קידושין מ,א).

ולכן בעדים זוממים "שישנם בראי'" - אף שעי"ז אתעבידא מעשה, א"א לה להצטרף להראי' שתחשב יש בה מעשה". עכ"ל בלקו"ש.

והנה בהמשך לזה יש לבאר מחלוקת התוס' והריטב"א דהנה יש לבאר אי' בב"ק (ה,א) שר' חייא אף שמונה כ"ד אבות נזיקין, מ"מ אינו מונה מוסר ומפגל. ומבאר בגמ' הטעם ע"ז כי "בקדשים לא מיירי...ובדיבורא לא קמיירי". ומקשה בגמ': "והא מוציא שם רע דדיבורא הוא, וקתני". ומתרץ "דיבורא דאית בי' מעשה הוא". ומקשה: "עדים זוממים דיבורא דלית בי' מעשה הוא וקתני". ומתרץ: "התם אע"ג דלית בי' מעשה, רחמנא קרי' מעשה, דכתיב (תצא יט,יט) ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו".

ובנוגע מ"ש בגמ' שמוציא ש"ר "דיבורא דאית בי' מעשה הוא", פרש"י שהמעשה הוא הבעילה. ובתוס' (ד"ה דיבורא) כתבו וז"ל: דבכתובות בפ' נערה (מו,א) א"ר אליעזר בן יעקב לא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל. ור' יהודה אית לי' התם עד שישכור עדים. עכ"ל.

וכתבו התוס' (שבועות כא,א ד"ה חוץ (הב')) שאע"ג דר"י ס"ל דאינו חייב עד שישכור עדים, "מ"מ הוי לדידי' לאו שאין בו מעשה", דהיא בפ"ק דמכות (צ,ב) יליף מיני' ר' יהודה בעלמא דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, היינו דבמוציא ש"ר לוקין במכות מפורש שר"י ס"ל שמוציא ש"ר הוה לאו שאין בו מעשה, וממנו לומד הר"י שבכל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, הרי שאף שבגמ' דידן אמרו "דיבורא דאית בי' מעשה הוא". אעפ"כ ה"ז לאו שאין בו מעשה.

והקשה המהרש"א (בכתובות מה,ב) דמדוע באמת הוה לאו שאין בו מעשה. פי' ר"י שאינו חייב עד שישכור עדים.

ותי' בקרני ראם וז"ל: ואין זה קושיא, דאטו המלקות בא ממה ששכר העדים הרי אינו בא אלא ממה שהוציא ש"ר, וזה אין בו מעשה. עכ"ל. וכ"כ בפרטיות יותר במהר"ם שי"ף (שם מו,א) וז"ל: ואף דלר"י אינו חייב עד שיעשה מעשה לשכור עדים בממון, ומ"מ קרי' לי' [רש"י] לעיל לאו שאין בו מעשה, ולא לקי בלא בעל [אי לאו דס"ל לר"י לאו שאין בו מעשה לוקין עליו] ומהכא קים לי' לר"י בעלמא דלוקין על לאו שאין בו מעשה, כיון דס"ל הלאו שבא המלקות עליו, דהיינו לא תלך רכיל, הלאו בעצמו אין בו מעשה, רק דיבורא בעלמא. ואף דגלי קרא הכא שאינו לוקה אלא כשבעל והשכיר עדים, מ"מ משמעות הלאו אינו רק שלא יוציא ש"ר. וק"ל. עכ"ל.

נמצא למדין שלתוס', אף שבגמ' דילן מפורש שמוציא ש"ר "דיבורא דאית בי' מעשה" הוא", אעפ"כ ה"ז בגדר לאו שאין בו מעשה, מטעם הנ"ל, ואין כאן פלוגתא בין הסוגיא דהכא להסוגיא ??

אמנם הריטב"א (במכות צ,ב) כתב וז"ל: ובכולה סוגיין לא חשבינן לאו שיש בו מעשה, אלא כשיש בו מעשה על ידי עצמו, וכדאמרינן התם (תמורה ג,ב) לא תיתני מימר דלאו שיש בו מעשה הוא, דע"י דיבורו יש בו מעשה ניכר, שתיהן קודש, אבל במוציא ש"ר ועדים זוממין, אע"פ שיש בו מעשה ע"י בי"ד, לא חשיב לאו שיש בו מעשה. ומיהו בב"ק איכא דחשיב מוציא ש"ר לאו שיש בו מעשה, הואיל ואתא לידי מעשה ע"י בי"ד. ופליגא שמעתיו דהכא [במכות] עלי'. עכ"ל.

הרי רואים שהריטב"א חולק על התוס' בשנים: א) לתוס' מ"ש הגמ' שמוציא ש"ר "דיבורא דאית בי' מעשה הוא", הכוונה למעשה הבעילה או למעשה שכירת העדים, ולהריטב"א הכוונה לזה שע"י דיבורו של הבעל אתא לידי מעשה ע"י בי"ד, היינו שהבי"ד יחייבו את האשה. ב) דלתוס' אין סתירה בין סוגיא דידן שמוציא ש"ר "דיבורא דאית בי' מעשה הוא" לגבי הסוגיא במכות שמוציא ש"ר נק' לאו שאין בו מעשה. משא"כ להריטב"א ה"ז סתירה, ולכן מוכרחים לומר שהסוגיא דילן פליג על הסוגיא דמכות.

ובאמת ב' פרטים אלו תלוים זה בזה: לפי שס"ל להתוס' שמעשה כאן פירושו הבעילה או שכירת העדים, מובן שעדיין זה נשאר לאו שאין בו מעשה, מטעם הנ"ל שאי"ז חלק מהלאו, משא"כ הריטב"א שס"ל שהמעשה כאן הוא מה שע"י דיבורו נעשה מעשה ע"י בי"ד, ובמילא ה"ז לאו שיש בו מעשה, כי אין סיבה לחלק ולומר שאף שמוציא ש"ר "דיבורא דאית בי' מעשה הוא", מ"מ יהי' לאו שאין בו מעשה.

אבל הא גופא צריך ביאור למה לא ס"ל להתוס' שהמעשה כאן הוא זה שע"י דיבורו של המוציא ש"ר הבי"ד יחייבו את האשה.

וי"ל בזה ע"פ המבואר לעיל מלקו"ש, ובהקדים דגם להריטב"א צ"ע, דאם סוגיא דידן ס"ל שמוציא ש"ר הוה לאו שיש בו מעשה מטעם שבדיבור נעשה מעשה ע"י בי"ד, מדוע אמרו בנוגע עדים זוממים שזה הוה "דיבורא דלית בי' מעשה", והרי גם בעדים זוממים ע"י דיבורם מחייביםבי"ד את הנדון.

ומוכרח לומר שזהו לפי שמבואר בסנהדרין (סה,ב) "שאני עדים זוממים דישנם בראי'", כפרש"י "עיקר חיובא בא ע"י ראי' שמעידין שראו, וראי' לית בה מעשה", היינו שלא אמרינן דבנוגע לעדים זוממים הגדר הוא שיש בזה מעשה, כי העדות ענינו רק שמעידין שראו, וראי' ודאי לית בה מעשה.

ומובן זה ע"פ דברי התוס' שהובאו בלקו"ש דלעיל שקושיית הגמ' בסנהדרין מדוע הוה עדים זוממין "אין בהוא מעשה" הכוונה בזה שהרי "בדבורייהו מתעביד מעשה שמתחייב הנדון", וע"ז תירצה הגמ' "שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראי'" וכפרש"י ש"עיקר חיובא בא ע"י ראי' שמעידין שראו, וראי' לית בה מעשה". ובפשטות זוהי סברת הריטב"א, מדוע מבואר בסוגיא דידן דעדים זוממים "דבורא דלית בה מעשה הוא", אף שע"י עדותם נתחייב הנדון ע"י בי"ד, כי "שאני עדים זוממים הואיל וישנן בראי'".

אבל לפי"ז צ"ע לאידך גיסא, מדוע לא אמרי' כן גם בנוגע מוציא ש"ר, שהיות וכל מה שעשה המוציא ש"ר הוא ששמע מעדים שאשתו זינתה כשהיתה ארוסה. ולראי' צ"ל גם בזה ש"ששמיעה לית בה מעשה". דכמו שבעדים זוממים אומרים ששמע מעדים, ושמיעה לית בה מעשה. ודוחק גדול לחלק בין ראי' לשמיעה, ולומר ששמיעה אכן הוה מעשה. (ואדרבה: אם יש לחלק, לכאו' יש לחלק להיפך, ואכ"מ).

וי"ל בזה ע"פ מ"ש בלקו"ש שהכוונה בהגדר "דיבור שיש בו מעשה" הוא שהמעשה הוא המשך הדיבור שלו, ולכן (אף שהמעשה נעשית ע"י אחר, מ"מ) אי"ז דיבור לבד אלא "יש בו (בהדיבור עצמו) מעשה", משא"כ במעשה שבא בהמשך למחשבתו, אי"ז נק' שיש במח שמחשבתו מעשה, כי מעשה רחוק ממחשבה, ואינם מצטרפים, ולכן בעדים זוממים שעיקר ענינם הוא ראי', שענינה מחשבה, לא איכפת לן מה שעל ידו נעשית מעשה, כי אין מצרפים המעשה להמחשבה שלו.

ולפי"ז יש לחלק בין מה שאומרים העדים (זוממים) לגבי מה שאומר הבעל המוציא ש"ר, כי הבעל הוא הבעל דין שתובע שיענישו את האשה, הנה דיעה זו נק' דיבור, ולא מחשבה, כי אי"ז שהבעל רק חוזר מה ששמע מן העדים, כ"א הוא בעצמו תובע, ולכן אין לומר שכל מציאות דיבורו הוא רק מה ששמע מן העדים. ואף שמביא עדים לאשר טענתו, ה"ז רק שהם תומכים ומסייעים לטענתו, ואף אם ידיעתו ע"ד הזנות נודע לו ע"י העדים (לפי טענתו), גם בזה הרי סו"ס הוא טוען שרוצה שיענישו אותה, וא"כ יש להביט על התביעה כמציאות בפ"ע (המיוסד אמנם על מציאות העדים), ולא שכל מה שיש כאן הוא רק שחוזר הבעל מה ששמע מן העדים, משא"כ העדים זוממים אינם בעלי דין, ואינם תובעים שהבי"ד יעשה שום דבר, כ"א רק מה שחוזרים מה שראו (לפי טענתם), וא"כ כל מציאות דיבורם הוא רק חזרה ממה שראו, וזה נק' גדר ראי' ומחשבה.

וזהו החילוק בין מוציא ש"ר לעדים זוממים לדעת הריטב"א, שמוציא ש"ר נק' לאו שיש בו מעשה, כי המעשה, מה שבי"ד מחייבים אותה, הוא המשך הדיבור שלו, ולכן ה"ז נקרא שיש בתוך הדיבור גם מעשה. משא"כ עדים זוממים נק' לאו שאין בו מעשה, כי המעשה, מה שמחייב הנדון, הוא המשך להראי' שלהם, שזהו מחשבה, ואין לומר בנוגע מחשבה שהמעשה הוא המשך ממנו.

אמנם זהו רק לשיטת הריטב"א, משא"כ התוס' כנראה אין מחלקים כן, וס"ל שגם במוציא ש"ר ה"ז נק' מחשבה, כי אין מחלקים החילוק הנ"ל שהבע"ד מביטים על טענתו כמציאות בפ"ע, דלא כהעדים זוממים, ובמילא גם במוציא ש"ר אין לומר שיש בו מעשה, כמו שאומרים בעדים זוממים, ולכן אא"פ להם ללמוד שהפי' בדברי הגמ' שמוציא ש"ר "דיבורא דאית בי' מעשה הוא" (כשיטת הריטב"א), לפי שע"י הדיבור עושה הבי"ד מעשה, כי אין אומרים כן בנוגע מחשבה, ולכן הוכרחו לפרש שהפי' בזה הוא מעשה הבעילה או מה ששכר העדים. ובמילא יוצא מזה ג"כ שאין הסוגיא דידן חולק עם הסוגיא במכות, כי זה פשוט שמעשה הבעילה או שכירת העדים אינם גורמים ליקרא לאו שיש בו מעשה, כי אי"ז חלק מהלאו, וכנ"ל מהקרני ראם והמהר"ם שי"ף.

[ואין להקשות שמדוע לא למדו התוס' שכוונת הגמ' שמוציא ש"ר "דיבורא דאית בי' מעשה הוא" ה"ז אכן המעשה של הבי"ד, אלא שאעפ"כ אי"ז לאו שיש בו מעשה, כי אין מצרפים המעשה ולהראי' (שמיעה) והמחשבה של המוציא ש"ר - כי א"כ מדוע לא אמרי' שעדים זוממים "דיבורא דלית בי' מעשה הוא", והרי גם שם י"ל שאית בי' מעשה, מעשה הבי"ד, אלא שאי"ז מספיק ליקרא לאו שיש בו מעשה, ומדמחלק בגמ' בין מוציא ש"ר לעדים זוממים, מוכרח שהמעשה של המוציא ש"ר הוא דבר שיש רק במוציא ש"ר. ולכן פירשו שהמעשה הוא מעשה הבעלים או שכירת העדים.

ובכלל, אם אין מצרפים המעשה להדיבור (שבאמת ה"ז מחשבה) של המוציא ש"ר, לא רק שאין לומר ע"ז שוה לאו שיש בו מעשה, גם אין לכנותו כ"דיבורא דאית בי' מעשה", כי אין קשר ביניהם, משא"כ אם המעשה הוא מעשה הבעילה או שכירת העדים, אפ"ל שהלשון הזה, כי סו"ס בפועל הוא עצמו עשה המעשה, ובהמשך לזה הוא עצמו דיבר ההוצאת ש"ר, ויש קשר ביניהם, אף שאין לומר ע"ז שהוה לאו שיש בו מעשה, כנ"ל].

ויש להוסיף הריטב"א עצמו שנחלקו הסוגיות, שהסוגיא במכות ס"ל שרק כשיש בו מעשה ע"י עצמו נק' לאו שיש בו מעשה, משא"כ מוציא ש"ר ועדים זוממים הוה לאו שאין בו מעשה, אף שע"י נעשה מעשה בבי"ד, משא"כ הסוגיא בב"ק ס"ל שגם זה נק' לאו שיש בו מעשה - י"ל שג"ז קשור עם מ"ש לעיל מלקו"ש, שנחלקו בהגדר המבואר שם, שהיות ויש קשר בין דיבור למעשה, לכן ה"ז נק' לאו שיש בו מעשה, הנה הסוגיא במכות ס"ל שאפ"ל כן רק אם המעשה נעשה ע"י עצמו, שאז יש לקשר ביניהם, משא"כ כשהמעשה הבא מן הדיבור נעשה ע"י שני, אין לקשר ביניהם, אף שבכלל יש קשר בין דיבור ומעשה.

[ועפ"ז יש לעיין איך הוא כשהמעשה נעשה ע"י בהמה, שאין לה דעת לעצמה, האם יודה לזה הסוגיא דמכות שם שנק' שיש בו מעשה, וכשיטת ר' יוחנן בחסמה בקול, וצ"ע].