שליח כ"ק אדמו"ר - בעלוויו, וואשינגטון
בלקו"ש חכ"ה וירא עמ' 70 מבאר דברי הרמב"ם הל' אבל פי"ד ה"ב "וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה שנאמר וירא והנה שלשה אנשים".
ומבאר רבינו שם מהו המקור מפסוק זה, ומדוע שינה הרמב"ם מהמקור המפורש בגמרא (שבת קכז סע"א) "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו'" עיי"ש אריכות הביאור.
ואוי"ל דמובא בכמה ספרים בשם צדיקים דמהיכן ידע אברהם שגדולה הכנסת אורחים, ולעזוב השכינה ולרוץ לקבל האורחים. רק מזה גופא שהי' במצב "כחום היום" ובכ"ז הקרה לו הקב"ה שלשה אנשים - הבין שצריך לפנות מהשכינה לקבל פניהם שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה.
ואולי מרמז לנו הרמב"ם זה בהעתיקו המקור מהפסוק "וירא והנה שלשה אנשים" כי כנ"ל זה גופא שראה שלשה אנשים וכנ"ל שהקב"ה הביא זה לכך, מזה הבין שגדולה הכנסת אורחים וכו'.
ב) בלקו"ש שם מדייק בדברי הרמב"ם הכותב "מ"ע של דבריהם... וללוות האורחים" ולא בלשון הכולל "הכנסת אורחים" ועי"ש אריכות הביאור.
ואולי יש להעיר, דלהאכיל ולהשקות האורח, אין שייך בזה כ"כ לשון מצוה, כי סוכ"ס זה תלוי בהאורח אם ירצה לאכול ולשתות. [וע"ד הביאור במפרשים דאין מברכין על מצות צדקה. כי אולי העני לא ירצה לקבל - ואינו דומה ממש, כי שם הפי' שיפסיד הברכה לא כ"כ המצוה]. אבל חלק הליווי זה אינו תלוי בהאורח רק בהמארח שהוא מלוהו בגופו. ודעת האורח לכאו' אינו יכול לעכב בעדו. ולכן הרמב"ם בהגדירו המצוה כותב "וללוות האורחים" כי בזה המצוה מתיחסת לגמרי אל הבע"ב המארח.
Download PDF