בלקו"ש חל"ב עמ' 106 מביא רבינו גירסת הרמב"ם (הל' יוהכ"פ ספ"ד): "ויו"ט היה עושה על שיצא בשלום, הקודש" (במקום "בשעה שיצא"). ומבאר, דלרמב"ם היו"ט היה בתור הודאה על שיצא ממקום סכנה, ע"ד "ארבעה צריכים להודות וכו'" - שהרי אם הכהן גדול אינו ראוי, לא היה יוצא מן הקודש בחיים.

ומביא בחצאי ריבוע, דלכאו' היה צריך להביא קרבן תודה על הצלה זו, ומכיון שהקרבה מותרת רק למחרת, משו"ז היה עושה את היו"ט (לגי' הרמב"ם) רק למחר בסמיכות להבאת קרבן-תודה. ומסיים וז"ל: "אבל כיון שלא נמצא חיוב תמידי זה בשום מקום, עכצ"ל שאינו. והטעם י"ל, שאין מקום כלל לומר שכפרת בנ"י - מעמידה את המכפר בסכנת מות ודאית עד שצריך להביא קרבן תודה ע"ז! והטעם - שמרגיל א"ע וכו'".

ויל"ע, הא דמוכח בכ"מ, דגם כשהסכנה איננה ודאית, היא מחייבת בקרבן תודה, ועד"ז בברכת הגומל1.

א) בלקו"ש חי"ב עמ' 26, מביא דבנ"י במאורעות שהיו להם במדבר וכו' לא נתחייבו להביא קרבן תודה על ניסים אלו שאירעו להם, מכיון ש"לא היה בהם שום חשש סכנה, דהרי הלכו "ע"פ הוי'" . . ובודאי שא"א שתהי' בזה איזו סכנה"2. הרי מוכח לן דהפטור מקרבן תודה הוא בדוקא, באשר אין "שום חשש סכנה".

ב) בלקו"ש שם עמ' 152, מובא מכתב רבינו בנוגע לנוסע באוירון, אי צריך לברך הגומל. וכותב, דגם "מעין" ד' אלו צריכים להודות, ומוסיף: "ולהערה בעלמא להוסיף, דאפי' לדיעה הראשונה, אוירון הנוסע מעבר לים ה"ה ג"כ בסוג יורדי הים, דמאי נפק"מ . . אף שכמובן יש לחלק קצת בין סכנת הים בהנוגע לאני' הנמצאת בין הגלים, משא"כ באוירון הנמצא באויר", דהיינו שבאוירון אין הסכנה ודאית כמו כאשר נוסע באניה בין גלים שהסכנה קרובה יותר, מ"מ "נהגו לברך", ועיי"ש.

הרי מוכח לן, דכאשר יש חשש סכנה אף שאינה ודאית, מ"מ מחוייבים בקרבן תודה, וכן בברכת הגומל, ודוקא כשבודאי ינצל ויהיה לו נס כמו ביצ"מ אין חיוב בקרבן תודה.

וא"כ צ"ע בהמובא בלקו"ש חל"ב הנ"ל, שאין הכ"ג מקריב קרבן תודה מכיון שאין לו "סכנת מות ודאית", מכיון שהוא מרגיל א"ע לעבודה מבע"י, - ולכאו' אה"נ שודאי סכנה אין לו, מ"מ חשש סכנה יש לו, והראיה לכך, שאם הכ"ג אינו ראוי, לא היה יוצא מן הקודש בחיים (כנ"ל), אף שהוא ג"כ הרגיל את עצמו מבע"י, וא"כ מדוע אין מחוייב בקרבן תודה, וצ"ע.

ולהעיר, מהא דבהתוועדויות ח"ד עמ' 330 (שזהו השיחה המובאת בלקו"ש), מובא (מרשימה בלתי מוגה) שהיו"ט שעשה הוא משום שיצא מסכנת מיתה, ומביא קרבן תודה ע"ד ד' שצריכין להודות (כנ"ל). ומובא: "ואין לתמוה מדוע לא הזכיר הרמב"ם אודות קרבן תודה דכה"ג - מכיון שאין זה שייך להלכות עבודת יוהכ"פ דוקא, כי אם להלכות הקרבנות שנתבארו לפנ"ז". משמע מהשיחה שם (בלתי מוגה) דכה"ג הביא קרבן תודה (עיי"ש).

אלא דמ"מ בלקו"ש חל"ב שם (בשיחה המוגהת), הכריע רבינו, ד"מכיון שלא נמצא חיוב תמידי זה בשום מקום עכצ"ל שאינו", וכנ"ל.

ועוד צ"ב בשיחה שם, במה שמביא דלהרמב"ם א"א לומר דהשמחה שעשה הכה"ג היתה למחרת, בזמן הקרבת הקרבן תודה, - מכיון שלא נמצא "חיוב" זה שכה"ג מחוייב בקרבן תודה, והטעם שאין מחוייב, הוא משום דאין לו סכנת מות "ודאית", כנ"ל.

ולכאורה, אפי' אי נימא דכל שאין סכנה "ודאית" אין "מחויב" בקרבן, מ"מ מובן ופשוט שהכה"ג מעצמו - לא מצד החיוב - יביא קרבן למקדש ע"ז שיצא מסכנה ואפי' חשש סכנה, דהרי מ"מ מצינו (כנ"ל) שהיו כהנים שלא הצליחו בעבודת יו"כ ומתו (על אף שגם הם "הרגילו א"ע מבע"י"), והוא שהצליח, בודאי יביא קרבן כהודאה ע"ז, ובפרט שמדובר על כה"ג.

וכמו שהביא באנציקלופדי' תלמודית (ח"ד עמ' שיז) מש"כ המאירי, דעל שאר הניסים כמו עמד עליו אריה וניצל "אין מברכים . . בתורת חובה, אבל מברכים בתורת רשות"[1]. וה"ה י"ל בעניננו, דהכ"ג מביא קרבן בתורת רשות[2], וקרבן זה יכול להביא רק למחרת ביום, ומשו"ז לרמב"ם עשה היו"ט רק למחרת.

ולהעיר, דלפי"ז יש ליישב קצת, שזה "שלא נמצא חיוב תמידי זה בשום מקום" (כנ"ל מלקו"ש), הוא מכיון דזה רשות לכה"ג להביאו, ולכך לא מובא חיוב זה. ובפרט שברמב"ם מלבד זה שאין דרכו לחדש דינים שלא נזכרו בגמ' וכו', מ"מ מוכח מגירסתו שהכה"ג עשה את היו"ט לא "בשעה שיצא", ועכ"פ מרומז לענין זה שהקריב למחרת. ועוד זאת, דענין קרבן זה הוא הודאה ושייך לספר קרבנות (כנ"ל מהשיחה בלתי מוגה).

אלא דמ"מ אין זה מיישב לגמרי, דהא "בשום מקום" לא נמצא מנהג זה שנהג הכה"ג להקריב מצד הרשות. אלא שאי"ז כ"כ קשה, דהא לא היה לו חיוב בזה, ולכך אין מן ההכרח שמנהג זה יובא (בתור מנהג) בין החיובים של כה"ג וקדושתו ביום זה, ואולי מנהג זה של הכה"ג, הובא במדרש (שהיה לפני הרמב"ם) ולא בא לפנינו.