בלקוטי שיחות ח"י שיחה לחנוכה (עמ' 142) מבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע את שיטת הרמב"ם שימי חנוכה הם גם ימי שמחה.דבגמ' בשבת שם (כא, ב) מאי חנוכה וכו' אריכות בנוגע להנס דפך השמן, ומסיימת לשנה אחרת קבעום ועשאום יו"ט בהלל והודאה. ע"כ. ואינו מוזכר לשון שמחה כלל. והוא קשיא דמנין לי' להרמב"ם שהם גם ימי שמחה. ומבאר בהשיעה שם דהי' קשה לי' להרמב"ם למה לא מביאה הגמ' כלל שם שום זכר להנס דנצחון המלחמה. וממשיך וזלה"ק: ומצד חומר קושיא זו ס״ל להרמב״ם, שכוונת הגמרא ב״מאי חנוכה״ היא לא ״על איזה נס קבעוה״ כי אם, לתת טעם על מה שקבעוה ״בהלל והודאה״. והיינו, שגם לולי הנס דפך השמן היו קובעים את יום נצחון המלחמה ליו״ט - יום שמחה - ושאלת הגמ' ״מאי חנוכה .. מצאו פך אחד של שמן כו'״, הוא בנוגע להפרט ד״הלל והודאה״ - דזה מה ש״קבעום ועשאום יו״ט בהלל והודאה״, הוא מצד הנס שהי׳ בשמן. ע"כ.

ובהמשך מבאר שם הטעם לחלוקה זו - בין יום שמחה , להלל והודאה.- שמפני ישועת ישראל והצלתם וכו׳ התקינו ״ימי שמחה״, ואילו מצד הנס דפך השמן באה התקנה ד״ימי הלל״, הוא מפני דשמחה ענינה בדברים השייכים להגוף [אין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין.. וכדו'] משא״כ ענין ההלל הוא שייך לעבודה שבלב - להנשמה, ולכן, ישועת ישראל והצלתם מידי היונים, ש״פשטו ידם בממונם כו' ולחצום לחץ גדול״, ועד״ז מה ״שחזרה מלכות לישראל״- ישועה והצלה הנוגעות (גם) לגוף, משו״ז גם התקנה היא בענין הנוגע לגוף ״ימי שמחה״, משא״כ הנס דפך השמן ש״הדליקו ממנו נרות המערכה״ כו'״ - מכיון שהיא ישועה רוחנית, התקינו ״בגללה ימי הלל" עכלה"ק.

ונמצא שהנס דנצחון המלחמה - ישועה גשמית - אינו טעם מספיק לאמירת הלל, שבא על ישועה רוחנית. ולכן שאלה הגמ' מאי חנוכה? פי' - מפני מה קבעום בהלל והודאה, אע"פ שוודאי כבר ידעה אודות הנס דנצחון המלחמה.

וקשה לי, דלכאו' אנו מוצאים מקורות מפורשים, שגם על ישועה גשמית יש לתקן אמירת הלל, ומהם:

בפסחים (דף קיז ע"א) והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל, שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן. (וברש"י שם ד"ה ועל כל צרה שלא תבוא אליהם, מביא לדוגמא חנוכה).

אבל מכאן עדיין אין ראי' שאומרים הלל על ישועה גשמית דאפשר לומר, ששם מדבר רק אודות צרה רוחנית.

אבל בערכין (דף י' ע"ב): והא חנוכה דלא הכי ולא הכי וקאמר! משום ניסא. פורים דאיכא ניסא לימא!

הרי שבאמת על הישועה דפורים היו צריכים לומר הלל אף שזה ישועה גשמית[1] (ורק מפני שזה קרה בחו"ל או כשאר התירוצים שם אין אנו אומרים) וא"כ לאחר שאנו יודעים הנס דנצחון המלחמה הלא זו סיבה מספקת לאמירת הלל. וא"מ שאלת הגמ'.[2]

ואולי י"ל בד"א שיש ב' אופנים באמירת ההלל, א) אמירת הלל, ב) ימי הלל, דהיינו שההלל יקבע יום זה ליו"ט, וזהו פי' ימי הלל. ובחנוכה אופן אמירת ההלל, הוא באופן שנעשה חלק מהיו"ט. וכן ברמב"ם שם קוראו ימי הלל וכו'. ולפ"ז י"ל שבגמ' הנ"ל המדובר הוא שאמירת הלל היא על ישועה גשמית. אבל בחנוכה ישנו עוד עניין דלא רק שאומרים הלל, אלא ההלל נעשה חלק מהיו"ט. והם ימי הלל. ושיקבעו ימי הלל זהו רק על ישועה רוחנית כבשיחה שם. ולכן אע"פ שיודעים אודות הנס דנצחון המלחמה מ"מ צריכים לתת טעם למה קבעו ימי הלל. כנלע"ד לומר בד"א ועצ"ע.