בגליון טו הקשה הרה"ג י.מ.וו. על מה שמבואר בלקו"ש חי"א וארא (א), שיש לחקור בגדר חיוב הסיבה. אם הוא דין כללי שצריך להיות בהסיבה וכדי לצאת י"ח צריך להסב באכילת מצה ויין כו'. או שהוא פרט של מצוות אלו ואם לא הסב לא יצא מצוות אלו ומביא שם נפק"מ כששכח להסב האם צריך לברך עוד פעם על המצה, עיי"ש.

ובהערה 11: "לכאורה אפשר להוכיח מדין זה עצמו (שצריך לחזור ולאכול בהסיבה) שהסיבה היא תנאי באכילת מצה כי באם היתה הסיבה חיוב בפני עצמו וכאשר אכל הכזית מצה שלא בהסיבה כבר קיים מצוה מצה מה מקום לחייב לאכול עוה"פ את הכזית מצה בהסיבה כיון שכבר קיים מצוה מצה.

אבל אינו – כי עפ"ז שהסיבה הוא חיוב בפ"ע אין הפי' שחיובה חל כשמקיים מצות אכילת מצה כ"א שתקנוה באכילת מצה כו', לפי שהם זכר לגאולה וחירות כו' וא"כ י"ל שאף שכבר קיים מצות מצה חייבוהו חכמים לאכול עוה"פ מצה זכר לגאולה וחירות בהסיבה", עכלה"ק.

וע"ז הקשה דלמה צריך לאכול עוד כזית מצה (שהוא זכר לגאולה וחירות) בהסיבה, הרי גם הכורך ואפיקומן צריכים לאכול בהסיבה ואז הוא יוצא מצות הסיבה.

ואולי י"ל הביאור בזה – דהנה בזה שתיקנו חכמים חיוב הסיבה שהוא דין כללי בענינים מסוימים דוקא ולא בכל הסעודה (אף שמצוה מן המובחר), מבואר בהערה הנ"ל ובהערה 9 שמאחר שטעם הסיבה הוא "להראות א"ע כאילו הוא עתה יוצא משעבוד מצרים .. ויצאת לחירות" (שו"ע אדה"ז), לכן חיובה הוא בדברים שהם זכר לחירות (היינו אכילת מצה כו' אף שמצה עצמו אינו מאכל שמורה על חירות, אבל מאחר שהוא זכר ליציאת מצרים לכן כשאוכל מצה זו תקנו חכמים שיאכל בדרך חירות דהיינו הסיבה), וע"י שמיסב בדברים אלו יוצא הדין כללי של הסיבה.

ועפ"ז נמצא שכשלא אכל הכזית מצה בהסיבה לא קיים דין תקנת הסיבה. אף שהיסב בד' כוסות ובאפיקומן וכו', לפי שלא נהג עצמו בדרך חירות בכל מעשה.

וא"כ לכאורה יש להקשות להיפך מהנ"ל – דכששכח לאכול המצה בהסיבה מה יועיל שאוכל עוד כזית מצה (שהוא זכר לחירות) בהסיבה, הרי עדיין לא קיים דין הסיבה כדבעי לנהוג עצמו בדרך חירות בכל הדברים שהם זכר לחירות וא"כ עדיין לא יצא י"ח?

וע"כ צ"ל שכשאוכל עוד כזית אין הפי' שמאחר שסתם מצה הוא זכר לחירות לכן יאכל אותו בהסיבה ויוצא י"ח, אלא הפי' שמאחר שלא הסיב בהכזית הראשון שהוא זכר לגאולה וחירות, ש"מצה זו על שום .. שלא הספיק בצקת כו'", וא"כ חסר לו בדין הסיבה. לכן אוכל עוד פעם כזית מצה "על שום שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ", (דהיינו שהוא כאילו חוזר ואוכל כזית הראשון) לא בכדי לצאת מצות אכילת מצה (שכבר יצא י"ח), אלא לצאת י"ח הסיבה – שינהג עצמו בדרך חירות בכל דבר שהוא זכר לגאולה וחירות גם באכילת המצה שהוא על שום שלא הספיק כו'. ועפ"ז מובן שא"א לאכול הכורך או האפיקומן בהסיבה ועי"ז הוא יוצא י"ח, דכנ"ל אינו יוצא י"ח עד שיאכל כל הדברים שהם זכר לגאולה וחירות בהסיבה.

ויש להביא קצת ראיה לזה (שאין הפי' שהוא אוכל סתם מצה שהוא זכר לחרות – בהסיבה) שהרי א"כ (שסתם מצה זכר לחירות) הרי היו חכמים מתקנים דין של הסיבה על כל אכילת מצה של לילה זו. שהרי תיקנו לנהוג עצמו בדרך חירות – הסיבה – בכל דבר שהוא זכר לחירות, אלא ע"כ שסתם מצה אינו זכר לחירות עד כדי כך לחייב אותו ואינו אלא ממצוה מן המובחר, וא"כ דוחק לומר שיכול לקיים מצות הסיבה בדבר שהוא רק זכר לחירות באופן של מצוה מן המובחר.

והנה בגליון יד כתב הרה"ג א.ה. שע"פ החקירה בדין הסיבה יש לבאר תוס' בפסחים קח. שכתב דצ"ע אם שכח ולא היסב אם יחזור וישתה, שהצ"ע של תוס' הוא אם הסיבה הוא דין כללי או פרט בהמצוה, דאם הוא פרט בהמצוה אז פשוט שצריך לחזור ולשתות, דלא קיים המצוה. אבל אם הוא דין כללי אז י"ל דאינו צריך לחזור ולשתות דאע"פ שבנוגע למצה אפי' אם הוא דין כללי צריך לאכול עוד מצה שהוא זכר לחירות להוציא דין הסיבה, וא"כ גם ביין לכאורה צריך לחזור ולשתות להוציא דין הסיבה,על זה ביאר דאינו, דבמצה שסתם מצה הוא זכר לחירות א"כ יכול להסב ולצאת מצות הסיבה. משא"כ ביין דרק כשהד' כוסות הם כנגד ד' לשונות של גאולה הם זכר לגאולה וחירות (כמבואר בארוכה בהשיחה, ע"ש). משא"כ סתם יין אינו זכר לגאולה וחירות וא"כ אינו יוצא י"ח בזה שהוא ישתה עוד כוס יין, ולכן כתב תוס' שהוא צ"ע אם צריך לחזור ולשתות.

וע"פ משנת"ל מובן שאינו כן, דאין הפי' שצריך לשתות עוד כוס יין לצאת מצות הסיבה דכנ"ל: א) למה צריך לזה הרי הוא יוצא הסיבה בהכוסות האחרים. ב) אינו מועיל שהרי בפועל לא נהג עצמו בדרך חירות בכל מעשה לילה זה שהם זכר לחירות.

אלא הפי' הוא ששותה עוד פעם כוס הראשון (שהוא על לשון גאולה דוהוצאתי והוא זכר לחירות), לא לצאת כוס הראשון, אלא שיהי' נוהג בדרך חירות בכל הד' כוסות של לילה זו.

וכמבואר בשולחן ערוך דזה שבפועל אינו שותה הוא "דנראה כמוסיף על הכוסות", ואם הפי' הוא שהוא שותה עוד כוס הרי אין זה נראה כמוסיף, אלא מוסיף בפועל ממש. אלא הפי' הוא שהוא שותה עוד פעם כוס ראשון אלא שעדיין נראה זה כמוסיף אע"פ שבפועל אינו מוסיף כלל.