בלקו"ש חל"ח חה"ש מבאר (דאחד מהענינים) דתמימות בספה"ע, שיהי' בשלימות בזמן שביהמ"ק קיים, שמקריבים העומר ושתי הלחם, משא"כ בזמן שאין ביהמ"ק קיים ואין הקרבת העומר, אין קיום מצות ספה"ע בשלימות, ויתירה מזו לכו"כ דעות קיומה בזה"ז אינו אלא תקנת חכמים זכר למקדש. (עי"ש הנפק"מ כשיבוא משיח וכו', וכ"ה בספה"ש תנש"א).

וילה"ע מהמבואר בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רפד, דאף בזמן הבאת העומר לא בעוד העומר מונח בפניהם (כגון שנאבדה או כיו"ב) היו מברכים על ספירתו, שמצות הספירה על כל יחיד ויחיד וכו' ולא ספירה על גופו של עומר אמר רחמנא כעל הלולב ועל הציצית ועל התפילין ועל מקרא מגילה, אלא שקבע זמן הספירה מיום הבאת העומר ומהחל חרמש בקמה וכו'.

ומבואר בזה דגם בזמן הבית לא היתה הספירה לגופו של עומר, ואין העומר גורם הספירה, ורק סימן היא על קביעות זמן הספירה, שיתחילו לספור מיום הבאת העומר, ולכאו' כן הוא הביאור בדעת הרמב"ם שס"ל דגם בזה"ז הוה הספירה מה"ת, הגם שאין לנו עומר, משום שהעומר הוא רק סימן לזמן הספירה, מיום הביאכם את עומר וכו'.

אך למאי דקמ"ל שבזה"ז ספה"ע מדרבנן, היינו משום שהעומר אכן מחייב גוף הספירה, וכשחסר בעומר חסר בגוף מצות הספירה, וכמבו' בדברי אדה"ז תפט סי"א, "לפי שעכשיו אין אנו סופרין אלא זכר למקדש ואין בספירה זו עשיית מצוה כלל, שהמצוה היא לספור לעומר ועכשיו אין לנו עומר לספור לו", וכמבו' בסוף השיחה שם (ובאחד הגליונות הארכתי).