בלקו"ש ח"ו שמות ב מבאר מה שעיקר השעבוד התבטא בעבודת לבנים, בהקדים פי' הפסוק ויעבידו מצרים את בנ"י וגו' וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו' שהמצריים ניצלו את חייהם וכחותיהם של בנ"י (שחייהם וכוחותיהם האמיתיים באים מקדושה, (נפש האלקית)) לבנות ערי מסכנות לפרעה, במקום שבנ"י יתעסקו בבניית דירה לו ית' - עיר אלקינו -.

וצלה"ב מהו הפירוש שהמצריים ניצלו חייהם וכחותיהם הרוחניים של בנ"י לבנות ערי מסכנות לפרעה, ואין לומר שבזה גופא שבנו הערים לפרעה ניצלו כחותיהם כו', שהלשון ניצלו חייהם וכחותיהם הרוחניים אינו שייך על בניית ערים גשמיות. ולכאורה היה אפשר לומר שבניית הערים הפריע אותם להתעסק בבניית ה'עיר אלקינו', אבל באות זה משמע שניצלו כחותיהם לבנות כו' אין הפירוש כפשוטו, אלא כמו שבקדושה ע"י כל דבר טוב, מוסיפים אבן בהעיר אלקינו, כמו"כ ע"י דבר לא טוב בונים ערי מסכנות לפרעה, ז.א. לקליפה, ורק על זה שייך לומר ניצלו באמת.

אמנם בההערות מציין לחלק ג פ' שמות, דשם מקשה על הלשון וימררו את חייהם וגו', איך שייך שע"י בנין ערי מסכנות לפרעה - גשמיים - ימררו את חייהם הרוחניים של בנ"י, שהרי אמיתיות חיותם של בנ"י הוא מקדושה.

ונקודת הביאור שמבאר שם הוא: דהנה הרמב"ם בהלכות עבדים פוסק דהאיסור לעבוד עם עבד עבודת פרך הוא עבודה שאין לה קצבה ואין לה תועלת, והג"מ מבאר שלומדים זה מעבודת פרך שהיתה במצרים, ומזה רואים שעבודת פרך שהיתה במצרים, היא עבודה שאין לה קצבה ואין לה תועלת, ומבאר בהשיחה עבודה זו איך שהיא ברוחניות הענינים ואיך שהיא בגשמיות הענינים, אבל בין בגשמיות בין ברוחניות מוכרחים לומר שעבודה כזו שאין לה קצבה ואין לה תועלת זה בא מהנפש אלקית.

והביאור, שכל מה שברא הקב"ה בעולמו (בעולם הזה) הוא מוגבל, וכשרואים עבודה כזו שאין לה קצבה ואין לה תועלת, מוכרחים לומר שזה בא מהנפש האלקית.

ולפי"ז אואפ"ל שאפי' אם היו מנצלים חייהם וכחותיהם של בנ"י לבנות את הערי מסכנות לפרעה כפשוטו היו ג"כ מנצלים עי"ז כחותיהם הרוחניים, כי עבודה זו (שאין לה קצבה כו') באה מהנפש האלקית, אבל מהשיחה נראה שניצלו כחותיהם בעבודה זו - שאין לה קצבה ואין לה תועלת - בין בגשמיות ובין ברוחניות.

אבל שם הפי' שבבניית הערים גשמיים לפרעה, בזה גופא היו ב' האופנים, העבודה שאין לה קצבה בגשמיות וברוחניות, ועיי"ש.