תות"ל 770
איתא בלקו"ש חט"ז ע' 316 - בתוך כמה מחלוקות בין ב"ש וב"ה בענין ה'כלל' וה'פרט':
"אין סדר קדשים - מס' חולין: "העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל, דברי ב"ש. וב"ה אומרים, לא עולה ולא נאכל": ב"ש האלטן אז מ'זעט די זאך (דאס ארויפבריינגען אויפן טיש) כמו שהוא, ווי דאס איז פאר זיך - און ס'איז דאך ניטא קיין חשש איסור צו ארויפבריינגען אן עוף אויפן טיש צוזאמען מיט גבינה.
בית הלל אבער האלט - לשיטתם, אז מ'דארף זיך מתבונן זיין אין פרטים. ובנדו"ד אלס סיבה פון א מסובב וואס וועט דערפון ארויסקומען; דער ארויפבריינגען אויפן טיש איז א סיבה צו א מסובב, ווארום (וויבאלד אז "יצר לב האדם רע מנעוריו", איז) אויב מ'וועט מתיר זיין ארויפבריינגען ביידע צוזאמען אויפן טיש איז א חשש אז דורך דעם וועט ער סוף סוף אנהויבן זיי עסן צוזאמען". עכ"ל.
ולכאורה חסר ביאור:
ביאור זה מתאים אם ב"ש וב"ה היו חולקים האם מותר להעלות בשר בהמה עם גבינה, שאז היה הביאור שב"ש מסתכלים על עצם הענין - שמותר, משא"כ ב"ה נכנסים לפרטים וחוששים שעי"ז יבוא לאכלם ביחד;
אבל בפועל הרי גם ב"ש מסכימים שאסור להעלות בשר בהמה על השולחן עם גבינה, היינו, שגם הם מסכימים להחשש שעי"ז יבוא לאכלו, ורק שבבשר עוף מקילים יותר - וא"כ הרי זה מחלוקת נפרדת ששייכת למדת החומרא שבבשר עוף דוקא, אבל לא בעצם הענין דחיישינן העלאה אטו אכילה!
ואולי כוונתו שאף שמחלוקת ב"ש וב"ה נשנתה ביחס לעוף, הרי שבעצם - נגד פשטות הלשון והמשמעות דהש"ס- מחלוקתם אמורה גם לענין בשר בהמה. (ונקט עוף להשמיענו חומרא דב"ה, שאפילו בעוף אוסרים). ויל"ע במפרשים וכו'.