בגיליון תתלה (עמ' 28), השיג הרב חיים שפירא על מ"ש בגיליון תתלג (עמ' 15), בביאור הערתו של הרבי (בלקו"ש חכ"ט עמ' 156 הערה 34) האם כל שהוא הוא שיעור ככל שיעורי התורה ולכך אפשר שיוגרע, או שאין לו שיעור מוגדר ובכל מקום שישנו נאסר המאכל. דלפ"ז מתבארת מחלוקתם של הש"ך והט"ז (ביו"ד סי' צב ס"ק טז) האם תרי משהו אמרינן או לאו; דהט"ז ס"ל שמשהו הוא שיעור מוגדר, ולכך כשנפלה טיפת איסור משהו לתבשיל ונאסר התבשיל, ולאחמ"כ יצא משהו מתבשיל זה לתבשיל אחר, אין בכוח טיפה זו לאסור את התבשיל השני; משא"כ הש"ך ס"ל, שבמשהו אין הגבלות של שיעור, ולכך טיפת משהו שיצאה מתערובת ראשונה לשניה, היא אוסרת את כל התערובת השנייה. ועיי"ש בביאור, שלפי זה התיישבו כמה שאלות שהקשו המפרשים. והקשה הרב הנ"ל כמה שאלות על דברי, ובשורות אלו אבהיר את דברי.

א) הרב הנ"ל השיג על מ"ש, שלפי שיטת הט"ז שלמשהו יש גדר ושיעור מסוים - צריך שיורגש בו טעם האיסור - לכן אין בכוחו לאסור את התערובת השניה, שלכאורה גדר איסורו של משהו, הוא לא נמדד אם יש בו טעם של איסור אם לאו, אלא גדרו הוא שאוסר אף כשאין בו טעם, דזהו כל גדרו של משהו. אך תמיהתי עליו, ממה שבהמשך דבריו הוא בעצמו כותב כן, וז"ל: "ועפ"ז אם גדר איסור כל שהוא הוא שיעור, יוצא שכאשר נתערב משהו (לפי ערך התערובת), נעשה אותו המשהו שיעורו, ואם נפחת ממנו, אינו אוסר מדין כל שהוא, אלא כמו שאר איסורין שהם בנותן טעם".

ב). כותב הרב שפירא, שנתחלף לי בין מ"ש הרבי בהשיחה בנוגע לאיסורים ששיעורם בכל שהוא לבין מחלוקת הש"ך והט"ז, שהם מדברים בדברים שאיסורים במשהו, שבאיסור דכל שהוא כמו השותה יין נסך לוקים, משא"כ באיסורים של אכילת משהו אין לוקים.

ולא זכיתי להבין דבריו: א. וכי אני הוא זה שקישרתי בין שני הענינים הנ"ל, והלא הם דברי קדשו של כ"ק אדמו"ר, בשיחה הנ"ל. ב. כתוצאה מגישתו שחייב להיות קשר הלכתי בין איסור כל שהוא לאיסור משהו, בונה הוא קשר דחוק ומופרך לחלוטין בתוך דברי הרבי (כדלקמן אותיות י-יג), בשעה שניתן לבאר זאת באופן פשוט ומתקבל על הדעת, שכשם שיש חקירה באיסור כל שהוא - האם הוא מוגדר בגדר שיעור מסוים, אם לאו, כן מצינו מחלוקת הלכתית, בגדרו של איסור משהו - האם הוא מוגדר בשיעור של משהו כדברי הט"ז, או שמשהו אינו מוגדר בשיעור מסוים, ובכוחו לאסור כמה וכמה תערובות כדברי הש"ך, ואין צורך להגיע לדמיון הלכתי גמור בין איסור משהו לאיסור כל שהוא.

ג) עוד השיג על דברי, שכתבתי דלפי שיטת הפמ"ג לא ברור כ"כ מהי מחלוקת הש"ך והט"ז. וכתב, שאין לומר שמחלוקתם היא האם משהו שנפלט מן התערובת, בכוחו להתערבב יפה בתערובת השניה ולאוסרה או שלאו, שהרי לפי ביאור הפמ"ג בשיטת הט"ז, אין המשהו נפלט כלל מהחתיכה אפילו ע"י רוטב, ואין מחלוקתם האם מתערבב יפה, אלא האם בכלל נפלט מהחתיכה. אך כנראה שהרב הנ"ל אינו מסתפק במה שכתבתי בשאלה "או לאו", אלא צריך שיכתבו במפורש את האופן השני - "או לאו, ולא נפלט מהתערובת הראשונה לשנייה טיפת איסור כלל", שזה בהיפוך משיטת הש"ך שנפלט מהתערובת הראשונה לשנייה איסור משהו, ומתערבב בתוך התערובת השנייה ואוסרה.

ד) בהערתי כתבתי שהפמ"ג נשאר בקושיא על שיטת הט"ז - מדוע צריך לסלק חתיכת האיסור מתוך התערובת השניה, הרי לפי ביאורו בדברי הט"ז שכלל לא יוצא משהו מחתיכת האיסור מהתערובת הראשונה לשניה, מדוע צריך לסלקה? וכתב הרב הנ"ל, שהפמ"ג כן מתרץ על קושיא זו, בכותבו "ומ"ש הט"ז אם סילקוה, היינו דבלא סילקוה ולא ניכר הוי יבש ביבש שאסור בפסח, וסילקוה לאו דווקא, אלא כלומר ניכר".

אך ברור הוא לכל מעיין, שאף שהפמ"ג תירץ על קושיא זו, עדיין נשאר קושי מסוים להכניס זאת בתוך דברי הט"ז: א. דלפי ביאורו יוצא שכוונת הט"ז שצריך לסלק את החתיכה שנאסרה ע"י המשהו, הוא דווקא כשהחתיכה ניכרת, בדוגמת איסור יבש ביבש בפסח, שחתיכת האיסור ניכרת בתוך התערובת, ולא בכל מצב. ולדוגמא במקרה שנתערבבה בחתיכות אחרות ונתבשלה עימהם ואינה ניכרת, לא יצטרכו להוציאה, והרי הט"ז לא חילק בדבריו בין כשחתיכה ניכרת אם לאו, אלא תמיד צריך להוציאה. ב. עוד זאת, (דייק מורי ורבי הר' שנ"ז ירוסלבסקי שיחי', ראש מכון הסמיכה דקרית גת, שסייע בכל הכתוב כאן) שאף מסדר לשונו של הט"ז לא מסתבר כן, כי לפי דברי הפמ"ג, יוצא שהט"ז בתחילת דבריו כשמדבר שצריך לסלק את חתיכת האיסור הוא בחתיכת איסור יבש, ולאחרי זה ממשיך לדון בלח בלח, ובהמשך דבריו חוזר לדין יבש ביבש, שבזה ישנה פלוגתא בש"ע, וה"ז היפך הסדר, יבש ביבש, לח בלח, יבש ביבש.

ולכך הוכחתי, שדעתו של כ"ק אדמו"ר הרבה יותר מובנת מאשר ביאורו של הפמ"ג, מפני שלפי דברי הרבי יוצא, שאם היות שאותו משהו אין בכוחו לאסור את התערובת השנייה, מ"מ יש פה משהו שאסרה אותו תורה, ולכך צריך להוציאו, וכל זמן שאינו מוציאו, אותו משהו ראשון, הוא עצמו נמצא כאן ולא הווי תרי משהו. ולא משנה באיזה מצב המשהו נמצא, יבש ביבש, לח בלח, (ע"ד דברי ה'יד יהודה' בד"ה "אך"). ולכך כתב תחילה הט"ז, דין סילוק החתיכה שנבלע בה משהו האיסור, שבזה כוונתו להגדיר הגדרה כללית את סיבת האיסור לאותה חתיכה, שהוא שיעור של משהו שאסרה אותו תורה, ולאח"ז כתב בפרטיות סוגי המאכלים לח בלח, יבש ביבש.

ה) בביאורי מהו גדר של איסור חנ"נ - שישנו בבשר וחלב לכו"ע - כתבתי: "שרק בבשר וחלב, אם נפלה טיפת בשר לתוך תבשיל של חלב, ואין ששים כנגד הטיפה, אוסרים אנו את כל התבשיל החלבי להיחשב כנבילה, לענין שאם יפול ממנו טיפת איסור לתוך קדרה אחרת, היא תאסור את כולו, משא"כ אם נפלה טיפת איסור אחר".

והקשה הרב הנ"ל, מדוע סיימתי את המאמר המוסגר הנ"ל בסתימת לשון - "משא"כ אם נפלה טיפת איסור אחר", ולא פירטתי שאף בזה יש מחלוקת, כשנפל איסור מתערובת הראשונה לתערובת השנייה; האם צריך שיהיה שישים נגד האיסור הראשון שנפל לתערובת הראשונה, כרבנו אפרים; או שצריך לשער בכל מה שנפל מהתערובת הראשונה לשנייה, כר"ת?

ולא זכיתי להבין את דבריו, וכי יש חנ"נ בשאר איסורים לדעת ר"א?! הא ודאי שאינו, ומדוע שאציין שצריך ששים כנגד טיפת האיסור הראשון שנפלה לתערובת הראשונה, הרי אין אנו עוסקים בכמה צריך לשער את ביטול האיסור; האם בשישים כנגד האיסור הראשון; או כנגד מה שנפל ממנו מתערובת הראשונה לשניה, אלא בגדרו של האיסור, האם נעשה חנ"נ אם לאו, והרי הכא ודאי אותה תערובת לא נעשית חנ"נ, כי אם שלדעת ר"א היות וסוף סוף יש כאן טיפת איסור שנפלה על תערובת היתר, אמרינן עלי' שהוי ככל איסורי התורה שצריך לבטלם בששים, אבל החתיכה עצמה לא יקרא עליה שם של חנ"נ (וכי לדעת הרב הנ"ל, כל מקום צריך לבטל איסור בששים, זה אומר שהחתיכה עצמה נעשית חנ"נ). ומשום כך לא התייחסתי לפרט זה. ואם לרב הנ"ל, יש הוכחה שר"א ס"ל דעתו של ר"א שכן סובר שהוי חנ"נ, שאלתי היא מהיכן מקורו לזה.

ו) כשהבאתי הוכחה לקושיית ה'יד יהודה' - שמקשה לשיטת הט"ז שאין משהו יוצא כלל מתערובת הא' לב' - מדוע שלא נאמר חנ"נ בשאר איסורים לר"א, ואעפ"כ לא תאסר שאר התערובת, מפני שאין חשש שמשהו מהאיסור יתפרד מהתערובת הראשונה לאסור את התערובת השנייה. וציינתי לדברי הראב"ד שס"ל גם כן הכי, באם חתיכה נאסרה חוץ לרוטב הבשר ע"י טיפת חלב, אינה אוסרת את שאר החתיכות שסמוכות אליה, מפני שאין טיפת החלב עצמה יוצאת מאותו מקום שנאסרה, לאסור אותם. והוכחתי, שאע"פ שאותה חתיכה נעשית חנ"נ, מ"מ אין היא אוסרת את כל החתיכות. והקשה ע"ז הרב הנ"ל, הרי אין זה דומה בדומה כלל, דהכא איירי באיסור משהו שנפלט מהתערובת הראשונה לשניה, והראב"ד איירי באיסור בשר וחלב?

אך גם כאן טעה הרב הנ"ל בפירוש דברי, שהרי לא כתבתי שצריך שאיסור משהו יצא מתוך החלב שנבלע לשאר החתיכות, אלא שמצינו מצב כזה שטיפת האיסור שאסרה חתיכת בשר ונעשתה חנ"נ, מ"מ אינה אוסרת עוד חתיכות, משום שהחלב שנבלע בה אינו יוצא ממנה לאסור עוד חתיכות, דה"ה הכי נמי אותה חתיכה שנפלה עליה איסור משהו - מין במינו - אפשר לומר שנעשית נבילה, ואעפ"כ אינה אוסרת את החתיכות שסמוכות לה (כקושיית ה'יד יהודה' שם).

ז) בהמשך הבאתי את קושייתו של ה'יד יהודה', שכתב, שאם אכן אותה חתיכה נעשית איסור, רק שאינה אוסרת את שאר החתיכות, מדוע ר"א לא כתב כן במפורש, והיה מביא לעצמו ראיה מחתיכת בשר שנאסרה כדי קליפה (כגון שלא נמלחה כדין), שאינה אוסרת את כולה, ע"י שקליפה הראשונה תאסור את שתחתיה וכן הלאה.

והקשה הרב הנ"ל, והרי רע"א כותב ההיפך מכן (בסימן צ' סק"ב בד"ה "ואמנם"); שלדעת הש"ך שבשר וחלב לאחרי שנאסרו, גם הבשר אוסר אף בלא החלב, היה צריך להיות שהקליפה תאסור עכ"פ קליפה נוספת. ולדעת הב"י שבבשר וחלב דינינן ליה כמעיקרא, תאסור כולו, והניחו בצ"ע. וא"כ, כיצד ה'יד יהודה' כותב שיהיה מצב שהבשר יאסר (כגון שלא נמלך כדין), ואין נאסרת הקליפה שתחתיו, והרי מצינו שישנה שיטה שרוצה כן לאסור את הקליפה שתחתיה?

אך לא זכיתי להבין דבריו: א. מהו הדמיון בין שני המקרים, הרי רע"א מקשה זאת רק גבי בשר רותח שנחתך ע"י סכין חלבי, שקליפה שנאסרה תאסור את שתחתיה וכן הלאה, ולא לגבי כל מקרה שבשר שנאסר כדי קליפה, יאסור את הקליפה שתחתיו. ואולי רע"א יודה ל"היד יהודה" בבשר רגיל שנאסר כדי קליפה, שלא יאסור את הקליפה שתחתיו. ב. וכי רע"א קבע מסמרות בענין, שבשר שנאסר כדי קליפה יאסור את שתחתיו תמיד, הרי הוא רק מקשה בצ"ע על הב"י והש"ך, אבל אינו מסיק מכאן שכך היא ההלכה. וכיצד הרב הנ"ל רוצה להקשות מרע"א על ה'יד יהודה' (ובפרט שהש"ך בסצ"ו סק"ט, שולל את דעתו של הר"מ מלובלין שלומד שהקליפה אוסרת את הקליפה שתחתיה, דהוי כאיסור דבוק, משום שאין הקליפה אסורה מצד עצמה לאסור באיסור דבוק את שתחתיה. עיי"ש).

ח) בהקשר לקושייתו היכן מצינו שבשר וחלב יאסר במשהו כע"ז, אין הכי נמי שלא מצינו כן, ולא התבטאתי נכון, ומכך נגרמה טעות הנ"ל. אך כוונתי היתה למצוא טעם לזה שאין במינו לשיטת ר"י יאסור לעולם, כגון בטיפת חלב שנפלה על בשר, ומהבשר נפל טיפת איסור לבשר אחר, דהוי מין במינו - שהרי הבשר עצמו נעשה נבילה - דלר"י אינו בטל לעולם, משום שהוי כעין איסור ע"ז שאיסורו נשאר תמיד בדבר, ואינו מתבטל. משא"כ להט"ז שלומד כטעם הב' של ה'בחיי' (בפרשת משפטים), ס"ל שאף לר"י שאוסר במין ומינו, יהיה מצב שטיפת איסור תתבטל כשהיא משהו, ואז אין בה כוח לאסור את התערובת השנייה דהוי תרי משהו שלא אמרינן.

ט) מה שכתב ויישב את שיטת אדה"ז (סי' תמז סעי' טז), שבלח בלח ס"ל כהט"ז שאף הוא מודה שתרי משהו אמרינן, כפי שמצוין בשולי הדף שם, וביבש ביבש ס"ל לאדה"ז כדברי הש"ך. לא השכלתי להבין: א. מדוע אדה"ז צריך להדחק בכ"ז ולהכנס לשיטת הט"ז שהיא רק לענין לח בלח, ולא לכתוב פסק הלכה לגמרי כדברי הש"ך, כפי שכתבו כמה פוסקים, שהלכתא כדעת הש"ך. ב. בפרט שישנה נפק"מ להלכה (לדעת הפמ"ג) בלח בלח, בין הט"ז לש"ך; דלהט"ז שס"ל שבלח בלח טיפת משהו היוצאת מאיסור נעשית החתיכה כחנ"נ (משה"ז ד"ה "ואם"), אם הגיעה הטיפת איסור לשאינו מינו, צריך שישים נגד כל התערובת הראשונה; ואילו לש"ך דס"ל דלעולם לא אמרינן בחתיכה שנאסרה מחמת משהו - חנ"נ, אזי צריך שישים נגד טיפת האיסור, ותו לא. ומדוע נזדקק להכניס באדה"ז נפק"מ זו בין הט"ז לש"ך, בשעה שיכול לציין בפשטות שס"ל כהש"ך.

ולולי דמסתפינא, יכלנו לומר (לפי איך שלמדנו את דברי הרבי במחלוקת זו), שבציונו של אדה"ז לדברי הט"ז, רוצה אדה"ז ללמדנו חידוש דין, דהא דלח בלח אוסר אף כשנפל לתערובת ב' וג', אין זה משום שהט"ז מודה לש"ך, שלח בלח אמרינן תרי משהו, שא"כ כנ"ל יכול לציין אדה"ז לכתחילה לדברי הש"ך, שאינו מחלק בין לח בלח לחתיכה שנתבשלה (ותמיד אמרינן תרי משהו). אלא כוונתו לציין כדברי הט"ז שבלח בלח אמרינן "אותו איסור אינו מתבטל לעולם", היינו שכל מקום שאותה טיפת משהו תיפול, תמיד היא תאסור את אותו מקום, מפני שאינה מתבטלת לעולם, אף כשאותו משהו נפחת מגודלו (מכפי שהיה בתערובת הראשונה), מ"מ משהו איסור שאסרה תורה, נשאר ממנו תמיד, ולכך אפי' תיפול מתערובת ג' לד' וכן הלאה, תמיד תיאסר התערובת האחרונה, כי אותו משהו ראשון נמצא גם בה, ואינו תרי משהו (וכן חתיכה שנאסרה ולא סילקוה, זהו אותו משהו ראשון ואינו תרי משהו).

ובזה מדויק גם לשונו הזהב של אדה"ז, שלא כתב בהמשך דבריו "שמשהו מתחלק לאלפי משוהין" וכו', אלא כתב, שבלח בלח "נפל עמו משהו זה בכל חלקי התבשיל", ולא כתב כמו בחתיכה יבשה "שפולטת מעט מטעם החמץ משהו". וזהו מפני שבלח בלח אותו משהו איסור הראשון נשאר כאן, משא"כ בחתיכת איסור שנתערבה בחתיכות אחרות, יבש ביבש, שלא כתב הט"ז שאותו איסור אינו בטל לעולם, אין לאדה"ז אפשרות להמשיך לציין לדברי הט"ז, ולכך ציין לדברי המג"א שפוסק כדברי הש"ך, שסיבת האיסור בחתיכת איסור שנתערבה בחתיכות אחרות, וחתיכה ממנה יצאה לעוד חתיכות וכן הלאה, הוא משום "שמשהו אין לו שיעור ויכול הוא להתפשט ולהתחלק לאלפי אלפים משוהין".

ועפ"ז י"ל שזה שאדה"ז לא ציין לכתחילה את דברי הש"ך (אף שבהשקפה ראשונה הייתה לנו תמונה ברורה יותר מהי שיטתו), הוא מפני שרוצה להשמיע לנו את חידושו של הט"ז בגדר משהו, שעם היות שמשהו הוא איסור מוגבל ואין בכוחו לאסור כמה תערובות, מ"מ היות ואותו משהו הוי איסור שאסרה תורה, לכך "אינו מתבטל לעולם, ואפי' נאבד רוב התערובת מן העולם, הרי השאר (אותו איסור קטנטן של משהו), עומד באיסורו כמו שהיה". משא"כ הש"ך שחולק על כך, וסובר שצריך להגיע להטעם שמשהו אין לו שיעור ומתחלק לאלפי אלפים משוהין, אין נוקט האדה"ז כמוהו אלא רק ב"יבש ביבש".

[אף שמוכח דין זה גם מהש"ך שכתב בנה"כ שישנו חילוק בין לח בלח ליבש ביבש, שבלח בלח התערובת השנייה אסורה בדיוק כמו הראשונה, מפני שהכל הוי בתערובת אחת, כמו הטיפה הראשונה. משא"כ יבש ביבש שהחתיכות אינן מעורבות, הטיפת משהו שאוסרת אותם נקראת אינו מינו לגבי החתיכות האחרות שאינן מעורבבות. מ"מ לא ציין אדה"ז אל דברי הש"ך, מפני שכתב זאת רק בדיני תערובת חמץ בפסח, ולא בכל דיני תערובות, משא"כ הט"ז ס"ל הכי בכל דיני תערובות].

ע"פ הנ"ל יומתק חידושו של הרבי, בציינו בהערה בלקו"ש הנ"ל לדברי אדה"ז אלו (סי' תמז וס"ק טז). שבהשקפה ראשונה, אין מובן כ"כ מה מתחדש ע"י ציון זה לב' השיטות (ט"ז וש"ך), שהרי מלשון אדה"ז מוכח שנוקט רק כשיטה אחת - ש"ך, ולא כהט"ז, ומה נתווסף ביאור בשיטת הט"ז. אך לפי הנ"ל, אתי שפיר גודל הדיוק בציונו של הרבי בדברי אדה"ז, שאדה"ז נוקט בסעיף זה כב' הדעות יחדיו, ומאיר בנו את ההסתכלות על ב' השיטות. "ותן לחכם ויחכם עוד".

י) א. בגוף ביאורו של הרב הנ"ל בהערתו של הרבי, לא זכיתי להבין מהו הטעם שמשהו איסור שמתערב בתערובת, אוסר את שאר החתיכות, לא מדינו של משהו איסור, אלא ככל איסורים ששיעורם בכל שהוא. והרי זה שני סוגי שיעור נפרדים, ומה פתאום לקשרם זב"ז. ב. בפרט שלפי דברי הרב הנ"ל יוצא נפק"מ לדינא, שאם מישהוא יאכל תערובת של מין במינו שנאסר במשהו, הוא ילקה כמו באיסור כל שהוא. ולא מצינו כזה חידוש דין.

יא) מדוע צריך להביא טעם משונה אודות הסיבה שצריך ששים כנגד החתיכה, ולא די בשישים נגד המשהו, והוא מפני שהמשהו היוצא, אינו גרוע משאר איסורים שאסורים בנותן טעם. והרי יכל לכתוב את טעמו של ה'יד יהודה' (בד"ה "אך") שמתקבל יותר על הדעת, שצריך להוציא את החתיכה מפני שהוא שיעור של איסור שאסרה אותו התורה באכילה, וכשאינו יכול להוציאו צריך שישים נגד כל החתיכה.

יב) כותב הרב הנ"ל, שלפי שיטת הט"ז צריך לשער ששים כנגד כל חתיכת האיסור, משום שאותה חתיכה נעשית חנ"נ, אך לא זכיתי להבין דבריו: א. האם בכך מתכוון לדחות את כל דברי התוס' (ד"ה "בשקדם"), שהקשו "למה לי שהחתיכה שנאסרה, נאסרה מכוח שהנבילה נתנה בה טעם, הא אפי' במשהו יכול לאסור אותה, מפני שהיא מינה" (ומין בן מינו לר"י אסור לעולם). ותי', "דנהי שהיא גופא מתאסרה בכל שהוא, מ"מ לא אמרינן שתעשה נבילה לאסור כל האחרות, כיון שהיא עצמה לא נאסרה אלא בכל דהו". וע"ז חידש הפמ"ג (בד"ה "ואם"), שלח בלח שנתערב במינו עד"מ יין נסך שנפל ליין כשר, ולאח"ז נפל לשאינו מינו, אמרינן שצריך ששים נגד כל התערובת הראשונה, מפני שנעשית כחנ"נ. היינו שמה שאמרו התוס' שחתיכת האיסור לא תיעשה חנ"נ, הוא ביבש ביבש, אבל בלח בלח אין הכי נמי שהתערובת הראשונה תיעשה חנ"נ וייצטרכו שישים נגדה.

ולפי דברי הרב הנ"ל שאף ביבש ביבש ס"ל להט"ז שצריך לשער שישים כנגד כל חתיכה הראשונה, מפני שנעשתה חנ"נ, לא יתקיימו דברי תוס' האלו כלל, כי תמיד נאמר שאותה חתיכת איסור ראשונה נעשית חנ"נ. וכי דברי כ"ק אדמו"ר נאמרו נגד תוס' מפורש?

ב. בפרט שהרב הנ"ל בעצמו כותב שתוס' בחולין הכריחו שלא אומרים חנ"נ באיסור משהו, וכיצד רוצה לדחוק את הערתו של הרבי שתהיה בלי שום מקור מוסמך.

יג) א. מדוע צריך להעמיד את דברי הט"ז - שלח בלח כל טיפת משהו שבתוכו הוא איסור שלם, ואינו נפחת כשמתערב בעוד משהו - כדבר התלוי בהשערה מתוס' בחולין (קח, ב, ד"ה "שנפל"), והרי אלו דברים מפורשים בט"ז "אבל לח בלח שנתערב בדרך זה אין להקל, כיון שכבר נאסר הלח הראשון בתערובתו, לא מהני ליה אחר כך תערובת השני דאותו איסור אינו מתבטל לעולם". ב. עוד זאת שהתוס' הרי מדברים בסוג לח בלח של יין אסור ביין כשר, ולא בלח בלח שחתיכה יבשה התערבבה בדבר לח, שכתב הט"ז שאף זה נקרא לח בלח.

הארכתי בביאורו של הרבי, בתקווה ש"אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף", שיתקיים בשלמותו בקיום הייעוד "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", בגאולה האמיתית והשלמה.