תלמיד בישיבה
בלקו"ש חלק ל"ה פרשת ויחי (ג) מביא דברי הגמ' (תענית ה, ב): ר"נ ור"י הוו יתבי בסעודתא, א"ל ר"נ לר"י לימא מר מילתא, א"ל וכו' אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה. בתר דסעיד א"ל הכי אמר ר"י יעקב אבינו לא מת. ע"כ. ומדייק, דלכאו' מה הרויח ר"י בזה שאמר "אין מסיחין בסעודה", הא לכאורה גם על זה גופא חל הא דאין מסיחין בסעודה?
ומביא דיש מפרשים שבאמרו "אין מסיחין בסעודה" לא היתה כוונתו לבאר למה אין הוא יכול לומר מילתא, אלא להוכיחו על שדיבר אליו בתוך הסעודה, וע"פ הידוע דלאפרושי מאיסורא יש לו דין קדימה לשאר ד"ת. ובהערה 9 ציין מקורו להרי"ף בעין יעקב. וממשיך, דלפי זה צ"ע דהי' לו רק להשמיעו פסק ההלכה ולא להאריך בהטעם ד"שמא יקדים קנה לושט", ואף ש"חמירא סכנתא מאיסורא" אדרבה מטעם זה גופא אין לו להאריך בדיבורו עתה בתוך הסעודה אלא לקצר ככל האפשר?
ויש להעיר שלהרי"ף שם לכאורה אין זה קשה, שהרי מבאר שכיון שבא להוכיחו סילק עצמו מלסעוד כדי להשיבו, אבל השואל הי' עסוק בסעודה והי' לו לחוש על עצמו שלא יסיח בתוך הסעודה וגם לחוש דאולי לא יפסיק המשיב מלאכול, ואם כוונתו שהמשיב יפסיק - אינו דרך ארץ להפסיקו מלאכול. ורצה ר"י להדגיש חומר האיסור דשיחה בתוך הסעודה, ומכיון שסילק עצמו מהסעודה - לא חשש להאריך.
אמנם יוקשה לכאו' דלפי תי' זה לא הי' צריך להמתין עד לאחר הסעודה לומר "יעקב אבינו לא מת", והי' יכול לאמרו תיכף אחר דין ד"אין מסיחין בסעודה". ואולי הטעם הוא שחשש שר"נ יפסיק סעודתו כדי להקשות מיד "וכי בכדי וכו'", ואין זה דרך ארץ כנ"ל.
וצ"ע שלא מוזכר תי' הרי"ף בההערות בלקו"ש שם.
Download PDF