בגליון ג' (תתה - 23) מביא הרב א.ח. מלקו"ש חי"ח ע' 231 הערה 24, וש"נ: "אולי יש ליישב עפ"ז הסתירה במו"נ ח"ג פי"ג לפכ"ה שם", עכ"ל הערה. וממשיך להביא הסתירה במו"נ (לפ"ד), ושואל האיך זה יתורץ עפ"י מ"ש בלקו"ש שגם המצות שיש עליהם טעם צריכים לקיימם מצד ציווי הקב"ה. עכת"ד.

והנה הסתירה במו"נ נ"ל (לפום רהיטא, כי ע"ד הרגיל אין מעיינים כלל במו"נ וכו') שהוא ע"ד שכתב הנ"ל וביתר ביאור קצת. דהנה בפי"ג מבאר הרמב"ם שא"א לשאול מה התכלית (הכוונה, המטרה) בהבריאה - הן בכללה והן בפרטי הנבראים, שהרי לכאורה אין תכלית וכוונה להבריאה הן בכללותה והן בהפרטים שלה. ז.א. שהבריאה היתה יכולה להיות בלי פרט מסויים זה וכדומה והן בכללותה אין אנו יודעים מה הכוונה והמטרה בהבריאה, ולכן מבאר הרמב"ם שאין תכלית (ז.א. כוונה והבנה בהבריאה מדוע נבראה, ובאופן זה דוקא) אלא רצון, ז.א. שכך רצה השם שיהי' הבריאה ויהיה באופן זה דוקא, וזהו.

ובפכ"ה אומר שא"א לומר שפעולות ה' הוא ללא תכלית וללא תועלת, אבל הכל מחכמת ה', ובלשונו "ואין מהם דבר להבל וכו' אבל פעולות חכמות גדולות וכו'" אשר מזה משמע שבכל דבר שבהבריאה יש בזה חכמה ותכלית ומטרה, ולא כמ"ש בפי"ג שזה רק מה שגזרה רצונו וללא תכלית. כן נראה לבאר הסתירה הנ"ל.

והנה בשיחה הנ"ל מסביר שגם המצוות שיש להם טעם צריכים לקיימם בדרך קב"ע, בפני שהם ציווי ה'. ועיי"ש בהערה 20: "כי הרצון גם כשיש עליו טעם נשאר במהותו ובפשיטותו".

וא"כ לכאורה הביאור במו"נ הנ"ל הוא בפשטות. שכמו במצות שהן (פנימיות) רצון ה', שיש עליהם טעם, היינו כוונה ומטרה מובנת ונגלית, כמו המצוות שבין אדם לחבירו שכוונתם לטובת ישוב העולם, והיה אפשר לומר שזהו כל התוכן והעצם של מצות אלה, אבל באמת אינו כן שאין הטעם והמטרה הנגלית של המצוה אמיתית המציאות של המצוה ועצם מהותה. אמיתית מהות המצוה - גם כשיש בזה טעם מובנת - היא רק שהיא רצון ה' (ומצד הרצון הי' יכול להיות שירצה דברים שהם - לעינינו - ללא תועלת כלל, וכהלשון המפורסם "אילו נצטווינו לחטוב עצים"), ורק שרצון זה יכול להתלבש גם בטעם ובחכמה, אבל (כנ"ל הערה 20) הוא נשאר במהותו ובפשיטותו שהוא רצון.

ועד"ז הוא בהבריאה בכללותה (שהיא [חיצונית] רצון ה'), שאף שרואים בהבריאה דברים מובנים שיש להם תכלית ומטרה ואנחנו משיגים התועלת שבזה, עד"מ שיש לאדם עיניים וכו' - אבל בעצם לא זהו מציאותו ומהותו האמיתי (מה שיש לאדם עיניים) רק הטובה שיש לנו מזה, כי הלא היה אפשר להיות באופן אחר וכו', אבל בעצם כל מה שיש בעולם הוא רק מצד הרצון שלמעלה מהחכמה שכך גזרה רצונו ית', אבל לפועל כמו במצות שהרבה מצוות שהם רצונו ית' נתלבשו בחכמה ובטעם, כמו"כ בהבריאה שהרבה דברים נתלבשו בחכמה ובטעם המושגת לנו.

ולכן כמו בקיום המצוות שהוא מורכב מב' בחי'. שמצד א' מקיימים מצוות מצד שזהו רצון ה' - שזה צד השוה שבכל המצוות, אבל מ"מ צריכים להשתדל להבין הכוונה פרטית (והתועלת), שבכל מצוה, כמו"כ הוא גם בהבריאה שמצד א' הבריאה היא בעצם למעלה מחכמה ותכלית (ובלשון החסידות - נתאווה), אבל מ"מ יש בהבריאה חכמה וכו' מצד זה שהרצון נתלבש בהחכמה וד"ל.