בפ' שופטים מצווה התורה על מינוי מלך (יז, יד ואילך): "כי תבוא אל הארץ .. ואמרת אשימה עלי מלך .. שום תשים עליך מלך וגו'".

ובלקו"ש חכ"ג שיחה ב לפ' פינחס מבאר בארוכה (וש"נ), שגם משה ויהושע היו כבר בגדר "מלך", אך אצלם המלכות בהנהגת העם היתה טפלה לנשיאותם בתורה, ולכן לא הוצרכו למשיחה אלא לסמיכה; וענין המשיחה למלך התחיל לראשונה אצל שאול המלך, שהוא היה מלך ראשון במובן של "מלך" בהנהגת העם בתור שררה בפני עצמה.

ובהערה 55 שם מבאר, שזהו החילוק בין התואר "נשיא" בשלימותו לבין התואר "מלך". ש"נשיא" מתייחס למלכות כמו של משה ויהושע, שהיו נשיאים בתורה ומלכותם הגשמית היתה המשך וטפל לנשיאות בתורה, ואילו "מלך" מתייחס למלכות כמו של שאול ודוד, שהיא שררה בפני עצמה של הנהגת המלוכה בלי נשיאות בתורה.

ולפי זה מבאר הטעם לשינוי הל' במקרא, שבפ' ויקרא (ד, כב) נאמר "נשיא" - כי שם מדובר על מדרגת המלך כפי שהיתה באופן היותר נעלה, אצל משה ויהושע, ואילו בפ' שופטים נאמר "שום תשים עליך מלך" - ולא "נשיא" - כי שם מדובר על מדרגת המלכות כמו שהיא באופן שהיה אצל שאול ודוד, בתור שררה בפ"ע. (תוכן הערה זו הובא בביאורי החומש לס' ויקרא, ע' לו-לז).

אמנם מיד לאחר מכן, בגוף השיחה, מבאר וז"ל: "לכאורה תמוה - וויבאלד מינוי מלך איז א מצוה מפורשת ובכמה פרטים בה, האט געדארפט שטיין אין תורה אז זין מינוי קומט דורך שמן המשחה?

"ועפהנ"ל איז דאס מובן: דער ענין המלוכה ווי דאס איז אויסגעשטעלט מלכתחילה ע"פ תורה - וואס אזוי איז דאס געווען ביי משה און באם ממלא מקומו יהושע - איז אין אן אופן אז דער מלך איז אויך א נשיא בתורה, ובמילא דארף מען ניט אנקומען צו שמן המשחה;

"און דאס וואס מינוי מלך דארף זיין דוקא דורך שמן המשחה האט זיך אויפגעטאן שפעטער, ווען שאול האט געדארפט ווערן דער מלך". עכ"ל.

ולכאורה ביאור זה - לפיו בתורה שבכתב אין התייחסות מפורשת למצב שבו המלכות היא שררה נפרדת מהנשיאות בתורה - סותר להביאור שבהערה הנ"ל, כי לפי המבואר בהערה הנ"ל נמצא שאכן בפ' שופטים לא מדובר על המצב הנעלה של מלכות ביחד עם נשיאות בתורה, שזהו הטעם שנאמר "מלך" ולא "נשיא";

ואם כן, לפי המבואר בהערה שוב הדרא קושיא לדוכתא, אם התורה בפ' שופטים מדברת על "מלך" דוקא - ולא על "נשיא" - למה היא אינה מפרשת שהוא צריך להיות משוח בשמן המשחה?

ויש ליישב בדוחק. ועצ"ע.

בלקו"ש (חלק ח"י חוקת עמ' 258) מביא קושיית הרא"ם, דהרי הסוכה הוא בדוגמא לעננים, והם היו מד' רוחות וא' מלמעלה וא' מלמטה, א"כ גם הסוכה היתה צריכה להעשות כן, ולמה נפסק בהלכה שמספיק ב' דפנות ושלישית אפי' טפח? ומתרץ שהזכר שאנו עושים הוא רק ל"ענני כבוד" אותם עננים שכל ענינם היה רק לשם כבוד, אבל כמה משאר העננים שימשו גם לצרכים של ישראל, ועל אותם עננים לא עושים הזכר, וכמבואר שם בשיחה באריכות.

ובהערה 53 כותב עפ"ז מתורץ ג"כ מה שהקשה בב"ח "למה ציוה יותר במצות סוכה .. יותר משאר חסדים" (כמו מן ובאר כו')- כי סוכה הוא זכר (לא לענין הספקת צרכים, כ"א) לענין של כבוד, ומציין ללקו"ש אמור תשמ"ט בסופו.

ולהעיר שעד"ז כותב בדרשות החתם סופר (ח"א נה, א) וז"ל: "בברכי יוסף הקשה מ"ש שעשו זכר לענני כבוד ולא למן ובאר, ולכאורה י"ל, מן ובאר היו צריכים לחיי נפשם שלא ימותו ברעב וצמא, משא"כ ענני כבוד שהיה רק לכבודם של ישראל, עושין לו זכר, ושלא תאמר גם ענני כבוד הי' צריך לחיי נפשם שלא יכם שרב ושמש ונחש שרף ועקרב, לזה נאמר הלא במלחמת סיחון יצאו מענני כבוד וישבו בסוכת עצמם ולא נזוקו, אם כן כל ארבעים שנה הי' אפשר בכך, ולא נצרכו ענני כבוד אלא לגדולה וכבוד לישראל", עכ"ל.

ועיין ג"כ בספר ראש דוד להחיד"א פר' אמור שהביא כמה תירוצים על קושית הב"ח הנ"ל, וא' התירוצים הוא דמן ובאר גם הערב רב נהנו מהם משא"כ הענן פלט את הערב רב, וזהו כבודם של ישראל דוקא, ומבואר הוא בספר נפש החיים (להרב חיים פלאג'י) מערכת סוכה ס"ד עיי"ש עוד.

בלקו"ש חכ"ח חוקת (ב) מבאר ג' אופנים במחילה, ומחלק בדברי הרמב"ם בין הל' דעות, הל' תשובה והל' חובל ומזיק. ומבאר דבהל' חובל ומזיק המחילה קשורה עם זה שיתכפר העבירה של החובל, שע"י המחילה הוא ניצל מהעונש, משא"כ בהל' תשובה המחילה נוגעת לתשובה של האדם החוטא, בכדי שהתשובה של הנמחל תהיה כדבעי, ועיי"ש המבואר באריכות וביאור דיוקי הלשונות ברמב"ם. והנה אף שעיקר מהלך השיחה הוא לבאר את גדרי המחילה מצד המוחל, הרי מבואר בזה גם אופן בקשת המחילה של הנמחל.

ואולי יש לבאר לפי"ז גם דיוק לשון המשנה, דבמס' יומא פ"ח מ"ט הלשון הוא "עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו", ואילו במס' בבא קמא פ"ח מ"ז הלשון "אף על פי שהוא נותן לו, אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו" - דבדיני החובל נאמר רק שצריך לבקש ממנו למחול, ואילו גבי תשובה ויום הכיפורים נדרשת ריצוי, שהוא עוד יותר מבקשה סתם. וכן הוא ברמב"ם, דבהל' תשובה פ"ב ה"ט כותב: "אבל עברות שבין אדם לחבירו .. אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו, אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחל לו". ואילו בהל' חובל ומזיק פ"ה ה"ט כותב: "אבל חבל בחבירו אע"פ שנתן לו חמשה דברים .. אינו מתכפר לו ולא נמחל עונו עד שיבקש מן הנחבל וימחל לו".

וגם בלשון אדמור הזקן בשו"ע, הרי בהל' יום הכיפורים (סי' תרו ס"א) כותב: "אבל מה שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שיפייסנו, לפיכך יתן כל אדם אל לבו בערב יום הכיפורים לפייס לכל מי שפשע כנגדו". ואילו בהל' נזקי גוף ונפש (ס"ו) כותב: "החובל בחבירו אפילו שלא בכוונה אע"פ שנתן לו הממון שנתחייב לו בעד חבלתו, אין מתכפר לו עד שיבקש ממנו וימחול לו על צערו".

ולביאור הרבי הנ"ל בלקו"ש מבואר החילוק, דמצד דיני תשובה היות שהמטרה שהמוחל ימחול לו מחילה גמורה ובאופן שע"י התשובה שלו יהי' מרוצה וחביב כקודם החטא, נקי ורצוי לגמרי, לכן לא מספיקה רק בקשת מחילה אלא מרצהו ומפייסהו בכדי להביאו למחול בלב שלם ובנפש חפיצה, משא"כ מדיני חבלה והיזק שהמטרה להגיע למחילה על פעולת החבלה בכדי לסלק העונש, ע"ז מספיק בקשת מחילה סתם ובלי הרציוי והפיוס, ובפרט שהרי בחבלה יודע המוחל שהמזיק שב מחטאו וניחם על רעתו כמבואר ברמב"ם שם, הרי מספיק בקשה לבד. ואין הזמ"ג להאריך.

בלקו"ש חלק ח"י שיחה ג לפ' חוקת, מבואר דיוק נפלא בדברי רש"י בפשש"מ לחלק בין המקומות שהעננים מתוארים בתור 'ענני הכבוד' לבין המקומות שכתוב בהם 'ענן' סתם. דהנה תועלת הענן היה בד' דברים; א. לבל יכה בהם שרב ושמש. ב. שהיו שפים בכסותם ומגהצים אותם. ג. לנחותם הדרך. ד. להנמיך את הגבוה ולהגביה הנמוך ולהרוג נחשים ועקרבים.

ומבאר שם (ס"ד) ש'עננים' סתם תכליתם היה להגן עליהם מדברים המזיקים ושאר ענינים המוכרחים, שהגם שעי"ז נראה כבודם של ישראל מ"מ אין זה עיקר ענינם, ואילו "ענני כבוד" פירושו שהיו עננים שכל תכליתם הוא להראות כבודם של ישראל.

ועפ"ז לא כל העננים היו ענני כבוד שהרי אם תכליתם היה לדברים הכרחיים הרי הם עננים סתם. יעו"ש באורך.

וממשיך לבאר שם מדוע כתב רש"י ש"ענני הכבוד היו שפים בכסותם ומגהצים אותם", והרי אלו הם דברים הנוגעים לצורך בני אדם ולא ענין של כבוד? ומבאר שם דמכיון שאין זה ענין הכרחי אלא למנוע מהם טרחא, הנה זהו הענין האמיתי של כבוד, ולכן זה שייך לענני הכבוד.

והנה, צל, ביחס לשאר הדברים, גם כן אינו כ"כ הכרחי וחיוני[1], שהרי היה אפשר להם לבנות סוכות וכו', ובפרט בשעת יציאת מצרים שלא היה צורך בצל.

[וכמו שמבאר בהשיחה שם שלכן מספר הדפנות אינו כמו מספר ענני הכבוד, שי"ל שהיו בזה שינויים, שכשלא היו צריכים להגנה מצד מסוים – נהפך ענן זה לענן הכבוד. הנה כמו"כ בנדו"ד כשלא הי' צורך לצל ועכ"ז הוציאם בצל הוא ענן הכבוד].

והנה, לפי דיוק זה יש לתרץ קושיית החכמת שלמה, שהקשה (סי' תרכה סק"א) וז"ל: "הנה ראיתי דבר תמוה בפירוש רש"י במסכת סוכה דף יא ע"ב ד"ה ואד יעלה מן הארץ וז"ל "וסוכה מענני יליף שהרי זכר לענני כבוד הוא, כדכתיב כי בסוכות הושבתי, ומתרגמינן ארי במטלית עננא וכו'". והוא תמוה למה הוצרך רש"י להביא התרגום הרי זה מפורש אח"כ בברייתא שהביא הש"ס תוך כדי דיבור שרבי עקיבא [אליעזר] אומר כי בסוכות הושבתי היינו ענני כבוד, ולמה ליה לרש"י לסמוך דבריו מן התרגום ולהביא ממרחק לחמו וצ"ע טובא בזה". עכ"ל.

ולפי הנ"ל בלקו"ש מובן שפיר כוונת רש"י, שהרי הדבר היחיד שמוסיף התרגום על דברי ר' אליעזר הוא "במטליתא" שפירושו לצל, וא"כ כוונת רש"י שהגם שלמ"ד "ענני כבוד היו" למדים מעננים מ"מ אין הכוונה על כל העננים - עננים סתם - (דלפי זה יוקשה מדוע אין עושים זכר לכל שבעת העננים ומדוע אין להדפנות אותם דינים של הסכך) אלא רק "ענני כבוד" וכמוכח מהתרגום שפירש לצל שהוא דבר שאינו הכרחי כ"כ.

וההכרח בהבנת רש"י בדברי התרגום, הוא, כי מכיון ש"הושבתי את בני ישראל בצאתם מארץ מצרים" ואז לא היה צורך בצל שהרי "מוציא אסירים בכושרות" בחודש כשר, אלא ודאי הוא רק מפני לכבד את ישראל[2].

ויש להוסיף, דגם רש"י בפירושו על התורה בפרשת אמור כתב "כי בסוכות הושבתי: הם ענני כבודו". וראייתו בפשטות הכתובים היא כי מיד לאחר "בסוכות הושבתי" כתוב "בהוציאי אותם מארץ מצרים", ואז לא היה צורך בסוכות ממש כנ"ל אלא מוכרח לפרש שהם ענני הכבוד[3].