באחת משיחות תשל"ו (נעתקה בכפר חב"ד גליון לחג השבועות) סיפר כ"ק אדמו"ר את הסיפור אודות הנודע ביהודה שכשרצו לקבלו לרב בחנו אותו בשאלה שלא היתה נוגעת לדינא, וכשלא השיב כדבעי, הסביר את עצמו אח"כ שבאמת כח הרב להגיע לדין אמת הוא משום שהקב"ה נותן לו כח שלא יכשיל את הרבים, אך זהו רק בדבר הנוגע למעשה, משא"כ בדבר שאינו נוגע למעשה לית לי' סייעתא דשמיא. עכת"ד.

והנה לכאורה לפי יסוד זה צ"ב מהו כל ענין הדינים במס' הוריות בבית דין שטעו וכיו"ב, כיצד יכולים בית דין וסנהדרין וכו' לטעות בהוראה לרבים למעשה, והרי לפי היסוד הנ"ל בדבר שנוגע לדינא יש סייעתא דשמיא שלא לטעות.

ובפשטות הי' אפ"ל, שבאמת דינים אלו דבית דין שטעו מעולם לא היו בפועל, וע"ד בן סורר לא הי' ולא נברא וכיו"ב. אך לכאורה הוא חידוש גדול לומר כן.

ועוד אפשר לומר, דלא כל בית דין יש לו הזכות שהקב"ה מסייע לו שלא יכשל בדבר הלכה, אלא רק אם הוא ראוי לכך. וזהו מה שאמר הנו"ב, דבאמת הוא ראוי להיות פוסק ומורה הוראה, משום שיש בו תכונה זו שתגרום שיהי' כלי לסייעתא דשמיא, אלא שבאותו ענין ששאלוהו לא הי' לו סייעתא דשמיא משום שאינו נוגע לפועל.

ואפשר שההנחה מהשיחה הנ"ל אינה בדיוק, ויש לעיין מהו מקור אותו סיפור שסיפר כ"ק אדמו"ר, ומשם אולי יתברר אם כל הפרטים כמו שנדפסו בהנחה נכונים המה.