חבר כולל מנחם שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר
ב'המלך במסיבו' ח"ב ע' שיח מסופר: באחת השנים בליל הסדר כשנטלו ידיים לפני "כרפס" בירך אחד הנוכחים "אקב"ו על נטילת ידים".
זקני אנ"ש גם אלה שהוסמכו להוראה החלו להתלבט בשאלה, וכ"ק אדמו"ר פסק שעליו לאכל מצה (אחר הברכות) וכו' עיי"ש, (הי' זה בשנת תשי"ט).
ובהמשך לזה בשיחת אחש"פ תשי"ט, דן כ"ק אדמו"ר בשאלה זו, כששכח ובירך ענט"י בנטילה הראשונה, עיי"ש דמושלל לגמרי להמשיך עם הסדר הרגיל, והמסקנא, מוציא מצה, כרפס מגיד, מרור כורך.
והנה בהשיחה שם פשוט דמאחר שבירך ענט"י צריך הוא לברך מוציא מצה ולאכול כזית מצה, כדי להנצל מברכה לבטלה. (וכל השקו"ט שם הוא רק האם יחזור לכרפס מגיד, או שצריך להמשיך מרור כורך, כשדי לא להפסיק וכו', עיי"ש).
ולכאו' צ"ע מהמפורש בשו"ע סיק קנ, ובשו"ע אדה"ז שם סי"ג: "נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ואח"כ נמלך לאכול לחם, שצריך לחזור וליטול, כי נט"י צריכה כוונה לשם נטילה המכשרת לאכילה", (ועי' סי' קנט ס"כ). וכ"ה בסי' תעה ס"ב: "וכל הנוטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה אין נטילה זו עולה לו לאכל לחם, אם לא הי' דעתו לכך בשעת נטילה".
והרי כאן בודאי לא היתה כוונתו בנטילה זו לאכול מצה, ורק לאכול הכרפס מטובל במשקה, וא"כ איך אהני' ליה נטילה זו לאכילת מצה.
ואפי' אי נימא (כהנך שיטות) שיכול לסמוך על נטילה זו גם לסעודה, הרי בדיעבד אינו צריך לברך מוציא מצה עכשיו, ויכול להמשיך עם הסדר כרגיל, ורק יזהר שלא יסיח דעתו משמירת ידיו (שלא יגע במקומות המטונפים) דבדיעבד "נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם לכל היום כולו" (סי' קסד), וכמבואר בדברי אדה"ז תעב ס"ב שרק לכתחילה לא יעשה כן, וא"כ ממנ"פ אינו צריך לברך מוציא מצה עכשיו.
ובפרט בעניננו שיש לסמוך (עכ"פ בדיעבד) על דעת הרמב"ם (הל' ברכות פ"ו ה"ב, חו"מ פ"ח ה"א, הובא בהשיחה שם, וכ"ד הגאונים הובא בטור סי' תעג, ועוד), שגם על טיבולו במשקה מברך ענט"י, ועי' בלבוש שבליל הסדר לכו"ע המנהג לברך על נטילה זו, "משום חובת הרגל ושהוא טיבול של מצוה" (-הובא בלקוטי מהרי"ח), וא"כ למה יצטרך לאכול מצה כדי להנצל מברכה לבטלה.
ועוד, הרי דעת הריטב"א (חולין קו) ד"הנוטל ידיו לאכילה וברך ענט"י, ואח"כ נמלך ולא אכל עכשיו אין בכך כלום, ואין מחייבין אותו לאכול כדי שלא תבא ברכתו לבטלה, דהא מכיון שנטל ידיו גמרה לה ברכת הנטילה שעליה הוא מברך, וההיא שעתא דעתו הי' לאכול".
והגם שכתבו הפוסקים דלכתחילה אין נכון לעשות כן וידחוק עצמו לאכול, מ"מ בדיעבד, או לצורך גדול לא הוה ברכתו לבטלה ונתיר לו לעשות כן. (עי' שד"ח אסיפת דינים מערכת ברכות סי"א אות כט, ועי' שו"ת עמודי אור, ועוד מצויין בריטב"א החדשות).
והנה בדברי הריטב"א אואפ"ל, שכל יסודו דלא הוה ברכה לבטלה הוא רק כש"ההיא שעתא דעתו הי' לאכול", וא"כ אולי אינו שייך לענינינו כשדעתו לא הי' לאכול פת, אלא דבר המטובל במשקה, ועצ"ע.
שוב ראיתי בכפה"ח (תעג אות קז) שדן בזה, והביא פלוג' הפוסקים "דבחיים לראש כתב בשם הר' יוסף עליכם ז"ל דלא יעשה היסח הדעת ועלתה לו בשביל נטילה שניה לסעודה ואין בסיפור ההגדה הפסק וכו', אבל הרב ויגד יעקב והרב זכרנו לחיים חלקו עליו והעלו דצריך ליטול פ"ב בברכה", עיי"ש. ועי' בסדר הארוך ע' שיד מש"כ בשם הגרש"ז אויערבך.
הרי דכל המחלוקת הוא רק האם צריך ליטול פעם שנית או לא, אבל לכו"ע אינו צריך לברך המוצאי עכשיו.
ועכ"פ הרי לנו לכאו' כו"כ טעמים שלא יצטרך לברך המוצאי (כדי להינצל מברכה לבטלה), וכ"ז לא הוזכר בגוף השיחה, ובכל השקו"ט שם פשוט שעליו לאכול המוציא, וצ"ע.
תלמיד בישיבה
בשיחת ש"פ בלק תשמ"ד (הובא גם ביין מלכות ע' 194) מדבר בענין הקידושין בטבעת דווקא (וראה גם לקו"ש חט"ו ע' 337) ושם מביא דברי הרמ"א וז"ל "וכן נוהגין לקדש בטבעת ויש להם טעם בתקו"ז" ומסביר הפלא שבענין שלמרות שיש טעמים גם ע"פ נגלה (חינוך מצוה תקנב) מ"מ מדגיש הרמ"א שטעם דבר זה בתקו"ז. פנימיות התורה.
וממשיך לבאר למה מנהג זה לקדש בטבעת לא הובא בבית יוסף אף שבוודאי גם הוא עסק בפנימיות התורה (כמובן מספרו מגיד מישרים) ומביא ע"ז דברי הרוגצובי (צפע"נ על הרמב"ם) שמסביר דברי הרמב"ם וז"ל הרמב"ם "בכסף הוא מקדש אין פחות מפרוטה או שווה פרוטה" ומבאר בזה הרוגצובי שטעם המנהג היום שמקדשים בטבעת ולא בכסף יובן ע"פ הירושלמי פ"ה בנדרים שהמקדש בס"ת שלו אינה מקודשת והטעם בזה כתב הר"ן פ"א דקידושין דבדבר שלא יצא מידו לגמרי לא הוה קידושין ומבואר מב"ב מג' שאי אפשר לאדם לסלק ידו מס"ת כי רק הצורה יכול להקנות לאחר.
משא"כ עצם קיום המצוה של ס"ת נשאר אצלו ולגבי קידושין צריך לתת לאשה הכל הצורה והחומר ובמילא לא מקודשת ועפ"ז יובן למה היום מקדשים בטבעת כי בימינו הקידושין והנישואין זה בא ביחד בלא הפסק ביניהם, ובמילא אם יקדש (היום) בכסף לא תהי' מקודשת שהרי יש לבעל זכות בפירות של הכסף כדין של נכסי מלוג שהפירות שייך לבעל ובמילא יוצא שהכסף לא יצא מהבעל לגמרי כי עדיין יש לבעל שייכות לכסף.
ולכן לא מקדשים היום בכסף משא"כ טבעת שבזה אין שייך ענין של פירות ובמילא אין לבעל חלק בזה.
משא"כ בזמן הרמב"ם וב"י שהי' הפסק של י"ב חודש בין האירוסין לקידושין במילא הי' שייך גם לקדש בכסף היות שכל הזמן בין האירוסין לקידושין שייך הכסף לאשה בלבד ואין לבעל שייכות לזה ובמילא מקודשת. ע"כ תוכן השיחה.
ולכאו' יל"ע שהרי אמנם הביא ביאור של הרוגצובי בטעם שהיום מקדשים בטבעת ולא בכסף (כמו בזמן הרמב"ם והב"י) אבל לכאו' עדיין נשאר קשה למה הב"י לא מביא הטעם שמקדשים בטבעת ע"פ פנימיות התורה (שטעם זה שייך גם בימים ההם) כמו הרמ"א.
שהרי הב"י עסק בפנימיות התורה ג"כ (וזו בעצם הייתה שאלת כ"ק אדמו"ר שע"ז הביא דברי הרוגצובי). ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.
Download PDF