רוח ה' נוססה בכתיבת הרמב"ם

בכמה הזדמנויות דיבר הרבי בשיחותיו בנוגע להרמב"ם שדבריו ברוה"ק נאמרו, והסתמך על דברים הידועים של רבי יהונתן אייבשיץ ב'קיצור תקפו כהן' חו"מ סי' כה (ע' מו טור ד) באורים ותומים.

ואצטט דברי הרבי (בהתוועדויות תשמ"ג ע' 1572 בסוף העמוד) בענין: "והרי מובן ופשוט עד כמה מדוייקים דברי הרמב"ם בספרו "יד החזקה", ועד שלמדים כמה ענינים מדיוקי הלשונות כו', שבדברי הרמב"ם, וכידוע מ"ש התומים בנוגע לדיוק לשון הב"י בשו"ע ש"הכל בכתב מיד ה' השכיל ... רוח ה' נוסס בקרבם להיות לשונם מכוון להלכה בלי כוונת הכותב כו'", ועאכו"כ שכן הוא בנוגע לדברי הרמב"ם, שהוא א' מג' העמודים שעליהם מיוסדים פסקי הב"י בשו"ע- שכל דבריו הם בתכלית הדיוק".

ובהתוועדיות תשד"מ (ח"ב ע' 614) מאריך הרבי: "[וכמו כן] חלים על דברי הרמב"ם דבריו של ר' יונתן אייבשיץ בספרו "אורים ותומים" לגבי פסקי השו"ע והרמ"א וכל הספרים שנתפשטו בכל תפוצות ישראל" ש"רוח ה' נוססה בהם"".

ועפ"ז מבאר שם מה מה שמצינו שיש גדולי ישראל האומרים פירושים רבים בדברי הספרים שנתפשטו בכל תפוצות ישראל. דלכאורה, אין זה מציאותי לומר שהכותבים התכוונו בדבריהם לכל הפירושים וכו' - שדבר כזה לא יתכן במציאות, אם מחמת שהכותב הי' עסוק בדברים אחרים או מחמת איזו סיבה שתהי'. אלא התירוץ לכך הוא - ש"רוח ה' נוססה בהם", ולכן כתבו דבריהם בלשון המתאימה לאמיתה של תורה, כך שהם מקבלים את התוקף והמעלה של כל דברי התורה, בזה שהם כוללים בתוכם את כל הפירושים שאפשר ללמוד בהם".

והרבי מוסיף שם: "וכידוע גם מ"ש אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (בהמשך תער"ב ח"ג ע' א' שפה): "שמעתי בשם רבינו נ"ע שכל המחברים עד הט"ז והש"ך והם בכלל עשו חיבוריהם ברוח הקודש".

"ויש להוסיף בזה - שספרים אלו שנתפשטו ונתקבלו בכל תפוצות ישראל, חלים עליהם דברי הרמב"ם בריש הל' ממרים לגבי המנהגות והגזירות שפשטו בכל ישראל שחלה עליהם המ"ע דעל פי התורה, אשר יוריך, והמל"ת דלא תסור.

"וענין זה נוגע גם להלכה למעשה - לענין טעה בדבר משנה חוזר, שהרי בזמן הזה פסקי הגאונים ... הטור והשו"ע והגהותיו בכלל שמנה יחשבו (הל' ת"ת לאדה"ז רפ"ב)".

ייחודו של השו"ע שהלכה כמותם

ולא זכיתי להבין, דז"ל האו"ת (ואצטט כאן קטע ארוך, כי בדרך כלל מביאים רק קטע קטן ללא ההקשר הכולל): "ואם הדין כן [שיכולים לטעון קים ליה כמיעוט] בואו נצווח על רבינו הגדול הבית יוסף שפסק בשו"ע חשן משפט הלכה פסוקה כרוב ונשען כמו שכתב בהקדמת ספרו על רבו בנין ומנין ואיך לא חש כי המוחזק יכול לומר קים ליה ... וא"כ לשוא עמלו בונים הפוסקים ומחברים בראיות שונות ופלפול עמוק בתורה כי לעולם המוחזק יטעון קים ליה וח"ו תורתינו הפקר ולכן צריך ישוב רב ובפרט דין שנזכר בש"ע, והמחבר והרמ"א השמיטו דעת החולק קבלה בידי וכן ראיתי מדייני' מומחים וכן דן אני ובא מבלי לטעון קים ליה כדעת החולק כיון שהרב ב"י והרמ"א שמו זכרונו ארחי הדלת אין לחוש לו וקיימו וקבלו חכמי הדור לשמור ולעשות ככל האומר במטבע קצר הש"ע והגהת הרמ"א.

ולדעתי אין ספק כי הכל בכתב מיד ה' השכיל על ידם כי קושי' רבות שהקשו עליהם אחרונים ותי' בדרך חריף ועמוק וכמו כן כללו במתק וקוצר לשונם דינים הרבה, ולאין ספק שלא כוונו להכל כי איך הי' אפשר לרב המלאכה מלאכת שמים שהי' עליהם ומי הוא הגבר שיעשה חיבור על כל התורה לקוח מכל דברי הראשונים ואחרונים ולא יכבד עליהם מלאכה מלאכת שמים, רק רוח ה' נוססה בקרבם להיות לשונם מכוון להלכה בלי כוונת הכותב וחפץ ה' בידם הצליח. ולכן ח"ו לומר קים ליה נגד הכרעת המחבר והרמ"א".

כלומר, דבריו נסובים על המבואר בסי' כה בחו"מ ובספר תקפו כהן להש"ך שיכול אדם המוחזק לטעון "קים ליה אפילו במיעוט הפוסקים במקום דרוב חולקים". ועל כך טוען האורים שאין זה נכון כעת, שכן עם מה שקיבלנו עלינו לפסוק כמטבע הקצר של השו"ע הרי כל פוסק, יהא אשר יהא, שאינו מובא בשו"ע - אין אנו פוסקים כמותו. וממשיך לבאר, שהסיבה שהשו"ע התקבלה להלכה, שכן אנו רואים במוחש שרוח ה' נוססה בקרבם ביצירה הענקית והמפליאה של השו"ע והמפה.

ולפי"ז דברי רבי יונתן שם באים לקבוע בעליל את יחודיותו של השו"ע דוקא בתור הפוסקים הסופיים בכל דת ודין אפילו ביחס להראשונים, כגון הרי"ף הרמב"ם והראב"ד וכיו"ב, שאם דבריהם לא הובאו ביתה יוסף ובמפת הרמ"א (וכידוע הביטוי שטבע החת"ס "ובני ישראל יוצאים ביד רמ"א") הרי רוח ה' הדריכה פסק זה לפסוק שלא כמותם. ובכן אי אפשר להחיל ענין זה גם על הרמב"ם בשעה שמטרת רעיון זה בא להסביר עדיפות השו"ע על כל ספר אחר!? וא"כ לא זכיתי להבין דברי רבינו בזה.

רבינו הזקן משמיט הרמב"ם

בהל' ת"ת פ"ב ה"א כותב רבינו הזקן: "חייב לשלש זמן למידתו שליש במשנה ... בזמן הזה גם הלכות פסוקות פסקי הגאונים הפוסקים כמו הטור והשלחן ערוך והגהותיו - בכלל משנה יחשבו". ומציין רבינו כמקור הדברים ל"עיין חו"מ סי' כה ובאורים שם ס"ק כ"ב ודף מח ע"ב".

יש לשים לב להעובדה, שרבינו משמיט כאן באופן בולט את הרמב"ם מאלו שהם בכלל משנה יחשבו, וצ"ע מדוע? אולם ההסבר לכך פשוט עפ"י מקורו בה'אורים', שהבאנו דבריו לעיל. שכן מבואר שם, שרק השו"ע והגהותיו דוקא, מהווים הפוסקים הסופיים ורוח ה' נוססה בקרבם, ולכן אין הרמב"ם בגדר הלכות פסוקות שהם בכלל משנה.

כלומר, שדין 'משנה' שבשליש משנה, חל על מה שמחייב מבחינת ההלכה דוקא ולא על כל שאר התורה, ומכיון שרק מה שנכנס בהשו"ע והגהת הרמ"א מחייב כהלכה כמבואר באו"ת שברוה"ק נקבע ספר זה כפוסק אחרון, לכן דוקא השו"ע מחויבים ללומדו כחלק משליש משנה. ואילו הרמב"ם למרות גדולתו וגדלות ספרו, אך אין כאן רוה"ק שכך ההלכה.

(וכבר העיר על זה הגרמש"א שיחי' בהערותיו הנפלאות על הת"ת ח"ג ע' 84 הערה 28/א. אך דא עקא שדבריו כתובים ברמז ובקיצור מעוטר בשפע ציונים, ולא הבנתי את כל הנאמר שם על בוריו. וכנראה מרמז קצת לזה, אך אינו מפתח את הרעיון עם כל ההשלכות).

[והנה ברור מדברי אדה"ז שגדר דבר משנה הוא, אם זה מחייב להלכה באופן שלא ניתן לטעון קים לי כפוסק אחר, ואי אפשר להקל כנגדם*, ולפי"ז צ"ע מה שמסתפק הגרמש"א בע' 85 שם אם בכלל שו"ע והגהותיו נכללים גם הנו"כ כגון הש"ך והסמ"ע, דמכיון שאינם מחייבים להלכה, שהרי אנו רואים שרבינו בעצמו חולק עליהם בהל' חו"מ בכמה וכמה מקומות. וכן חולק נגד המג"א והט"ז כידוע באו"ח במהד"ת, והרי מכאן שאינם מחוייבים להלכה, וא"כ בודאי אינם משנה.

עוד העיר שם הגרמש"א, "דצ"ב התינח בהלכות הנהוגות בזמה"ז, אבל בהלכות שאינן נוהגות בזמה"ז הרי מוכרח להגיע להרמב"ם"? אך באמת לענ"ד שאלתו אינה, כי הלא לפי רבינו גדר של משנה אינה הלכות פסוקות גרידא, אלא שכך היא ההלכה בפועל ואי אפשר לחלוק על כך. ואעפ"י שהרמב"ם הוא אכן היחיד שהקיף בספרו את כל ההלכות, אך אין הדבר פשוט שהלכה כמותו בטהרות וקדשים בכל מקום, כי הלא יש בהרבה נושאים מחלוקת הראשונים, כגון רש"י בפירושו והראב"ד בהשגותיו, הרמב"ן בפירושו עה"ת, הר"ש משאנץ על המשניות והתו"כ, והראב"ד שם, והסמ"ג והיראים. ומי יאמר שבכל המחלוקות הללו הלכה כרמב"ם].

ולפי כל מה שנתבאר כאן - דברי הרבי צ"ע, כי מרבינו הזקן משמע בעליל שאין דברי האורים חלים על הרמב"ם כלל?

רוח הקודש בספרי הלכה

והנה הרבי מביא דברי אדמו"ר הרש"ב בשם אדה"ז שכל הספרים עד הט"ז והש"ך ברוה"ק הם. וראה כמו"כ בספר שארית ישראל לאדמו"ר מווילעדניק (מהד אור ישראל ע' קי"ז) "בשם הבעש"ט, שכל החיבורים שהיו עד המהרש"א ועד בכלל היו ברוה"ק ... [עוד אמר בשם הבעל שם טוב ז"ל שהט"ז והש"ך הם פוסקים האחרונים ועל כן לראות שלא לעבור על דעתם כי אם להחמיר אבל לא להקל נגדם, כי אם בצירוף איזה טעם באופן שגם הם היו מסכימים להקל, כגון בהפסד מרובה]". (ולפי"ז יוצא שלפי דברי הבעש"ט דברי הט"ז והש"ך הם דברי משנה! אך מזה שאדה"ז פוסק בשלחנו כהמג"א נגד הט"ז, משמע שלא שמיע ליה שהבעש"ט להלכה קאמר וכדלהלן). וצ"ע איפוא - במה מיוחד השו"ע?

ואולי יש לחלק לכאורה, שגדר רוה"ק המבואר באו"ת, ה"מתנוססת" בהשו"ע והגהותיו, היינו גדר שה' עמו והלכה כמותו, ואילו בספרים אחרים של ראשונים ואחרונים שכולם בוודאי התחברו ברוה"ק, אך הם בגדר אלו ואלו דברי אלוקים חיים, כמבואר בסוגיא בעירובין יג, ב (וראה בגיטין ו, ב) שנפסקה ההלכה כבית הלל "יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן והלכה כבית הלל". וא"כ מה שמבואר באורים ותומים הריהו בבחינת בת קול שהלכה כהשו"ע והרמ"א.

וראה דברי השל"ה (שער האותיות באות קדושה) "הנה רבותינו גדולים האחרונים הגאון מהר"ש לוריא ז"ל והגאון מהר"ם איסרלין ז"ל, כל אחד מהם חיבר וסידר איסור והיתר וכמה פעמים הם מחולקים, וכבר יצא טבעו של הגאון מהרמ"א ז"ל לילך אחריו ולפסוק כמותו ובודאי מן השמים זכה לזה כמו שנפסקה הלכתה כב"ה אע"ג דב"ש הוה חריפי". ועיי"ש בהמשך שטוען שהמהרש"ל הוא בתראי [ומספר שם על חיבורי איסור והיתר שתלמידי מהרש"ל הביאו לרמ"א ואח"כ כשראה מהרש"ל את תורת חטאת של הרמ"א - השיג עליו, וממילא הוא בתראי], ולכן יש להחמיר כמהרש"ל.

וראה לשון ה'צדה לדרך' (הקדמון לרבי מנחם הזרחי תלמיד רבינו יהודה בן הרא"ש) בהקדמתו "ושרתה רוח הקדש על רבינו שלמה וגברה ידו בגמ' וחבר פירושים על הבבלי בלשון צח וקצר אשר לפניו לא הי' כמוהו".

דקדוק ופלפול בדברי המחבר מה שלא כיון - הוכחה שהלכה כמותו

ברם דברי האורים ותומים עצמו, שהוכחתו שההלכה כשו"ע היא מכך ש"לדעתי אין ספק כי הכל בכתב מיד ה' השכיל על ידם כי קושי' רבות שהקשו עליהם אחרונים ותי' בדרך חריף ועמוק, וכמו כן כללו במתק וקוצר לשונם דינים הרבה ולאין ספק שלא כוונו להכל", - תמוה לי, דוכי רק בספר זה דייקו ותי' בדרך חריף? והלא באמת גם בספרו של הרמב"ם והרי"ף ושאר הראשונים (במיוחד ברש"י) דייקו בפלפולים חריפים שלא כוונו?

ויש לציין לתשובת אחד מגדולי חכמי אשכנז בזמן המהרי"ל (נדפס בתשו' מהרי"ל החדשות מהד' מ"י ע' רפט) רבי יוחנן מפריז: "וכמו שחשבתי בימי חרפי על דקדוקים יפלפלו פלפולים חריפים על לשון יתור תנאים, גם על מפרשים על פירש"י כל אחד יפרש לדעתו מדלא קאמר הכי ומדלא קאמר הכי, ש"מ דעתו כך, והעליתי על לבי שעל כל פנים אם חשב הכותב בלשונו אם אומר כך יטעו וכך יטעו אבל כך אין לטעות, קודם שחשב כל זה יותר בקל היה מפרש להדיא, אלא וודאי המפרש והלמדנים לשם שמים יבא דבריהם ודעתם בפיהם הפסק אמיתי ברוח הקדש, ואחרי שכן בא להם האמת בדבור היותר שלם בלי חסרון, וכן המעיינין מעמיקים בישור הלשון והיתורים ושינויי הלשון יגיד שהפירוש והדעת כן ... וכן המחברים ספרים הגדולים אשר נתן הש"י בדעתם לחבר ספרים זה במדינה זו ובדור זה, וזה במדינה פלוני וזה במדינה ודור פלוני על פי השם להם באחד ליסר העם ולהורות להם ... ולפיכך לפי צורך השעה הזמן במה שהי' הדור פרוץ שם השם בפיהם ברוח הקודש לקצר או להאריך...".

ולדבריו הרוה"ק היא בשני דברים: א) בדיוק הבעת ההלכה בלשון מיוחד, שהשי"ת מזמין להם. ב) שכל אחד במקומו פוסק באופן אחר בגלל רוה"ק ולכן יש שינויים בין פוסק לפוסק. נמצא שרוה"ק מסביר מדוע קיימת מחלוקת ואין לפסוק ממדינה זו לפוסק של מדינה אחרת, וזהו בניגוד לגדר רוה"ק שבאו"ת המחייב את כולם לפסוק רק כהשו"ע! ועדיין הנושא צריך תלמוד, והרבה יש לי להאריך בזה בע"ה אך אכמ"ל.