בהבנת שיטת רבה דס"ל דהא דצ"ל בפ"נ ובפ"נ הוא משום דאין בקיאין לשמה, וא"כ מתעוררת השאלה איך ידעינן מזה שאמר בפ"נ שהי' לשמה, יש חילוק בין פירש"י בתחילת הסוגיא לרש"י בדף ג. וכמו שעורר רע"א . . דברש"י ד"ה "לפי" (ב,ב) מבואר דאחרי שאומר השליח בפ"נ "ממילא שיילינן לי' אם נכתב לשמה והוא אומר אין כו'", וברש"י ד"ה לא (ג, א) מביא רש"י ב' אופנים או ששיילינן לי' "א"נ סתמא לשמה קא מסהיד".

ובביאור הדברים ביאר רע"א דהנה בתחילת הסוגיא דאמר רבה דהטעם דצ"ל בפ"נ הוא משום דאין בקיאין לשמה, מתעוררת השאלה כמו שהקשו בתוס' מ"ש לשמה משאר הלכות גיטין. והנה תוס' בתחילה רצה לתרץ "דה"ה שאר הלכות גיטין" ושלל את זה מכמה ראיות. ומשו"ז פירש התוס' דדיוקא דלשמה לא נראה להם עיקר דרשא (ואולי י"ל דכיון דב"לשמה" אין נראה שום שינוי בהגט" ורק שאם חסר ה"לשמה" חסר ה"חלות גיטין" א"כ קשה לעמי הארץ לקבלם כ"עיקר דרשא") ובהמשך לזה כתב התוס' דהא דפרש"י ד"ממילא שיילינן לי' אם נכתב לשמה כו' אין נראה כו' ואומר ר"י דסתמא לשמה קא מסהיד כו'".

ופירש במהרש"א דסיפא דהתוס' הוא המשך להרישא, והיינו דאי נקטינן דהא דאמר רבה לשמה ה"ה לשאר הל' גיטין, א"כ ע"כ א"א לומר דסתמא קאי אכולהו דמהיכי תיתי', אולי מתכוין רק אאחד מהם, וא"כ ע"כ צ"ל דשיילינן לי'. אבל אחרי שהתוס' כבר ביאר דדוקא לשמה נקט, א"כ כבר אין מוכרחין לומר דממילא שיילינן לי' אלא אפשר לומר דהכוונה דסתמא לשמה קא מסהיד.

וביאר רע"א בשיטת רש"י דיש הבדל בין ההו"א בדעת רבה והמסקנא והיינו דבההו"א בדעת רבה שיש חשש באמת דלשמה והיינו שאין בקיאין בלשמה, וא"כ ה"ה שאר הלכות גיטין, וא"כ ע"כ צ"ל דהשליח גם בא לסלק שאר החששות על גט זה, וא"כ ע"כ צ"ל דשיילינן לי' וכפרש"י בתחילת הסוגיא.

אבל למסקנא דרוב בקיאין הן, וסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי והחשש הוא רק כמו שפרש"י דלמא אשכח גט גמור ועומד, והיינו דהסופר כתב הגט למישהו אחר ונמלך מלגרש וא"כ כיון דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי כתב כל הגט כהלכה וגם הי' לשמה לזה שרצה לגרש ורק משום דנמלך מלגרש ומצאו האחר יש חשש על לשמה.

ועפי"ז מסביר רע"א ההבדל בפירוש רש"י. דבתחילת הסוגיא ס"ל להגמ' דאין בקיאין לשמה וה"ה לשאר הלכות גיטין ומשו"ה ע"כ דשיילינן לי'. אבל למסקנא דהחשש הוא רק דילמא אשכח גט ששמו כשמו ושמה כשמה אין החשש אלא אלשמה א"כ י"ל דסתמא לשמה קא מסהיד.

והנה לכאורה צ"ב בפירוש הנ"ל, דלרש"י בתחילת הסוגיא הפירוש בדברי רבה דאין בקיאין לשמה כוונתו שה"ה לשאר הלכות גיטין דלכאורה אין רמז לזה בפרש"י.

ואולי י"ל בזה באו"א. דהנה ידוע שיש ראשונים הסוברים דלשמה אין פירושו רק שיהא כוונתו לשמה, אלא גם שצריך להוציא בשפתיו (עי' תוד"ה וכי (ע"ז כז, א) ובשו"ע אבה"ע סקל"א ס"ז). וכן שיטת התוס' דלא מקרי לשמה רק אם נכתב בציווי הבעל, והיינו שאין הציור של גט שנכתב שלא לשמה רק באופן המבואר בריש פ"ג דנכתב הגט לשם אשה אחרת או בסופר שכתבו להתלמד, אלא גם אם נכתב לשם האשה הזאת ע"י בעל זה מ"מ אפשר שלא יהי' לשמה.

והנה כן משמע מפשטות הסוגיא. דהא מבואר בהסוגיא דהטעם דאין חשש מדאורייתא שלא נכתב לשמה הוא משום דרוב בקיאין הן, והא לכאורה יש להקשות דאפילו אי אין בקיאין לשמה הא מ"מ מסתמא רוב גיטין נכתבו באופן שהבעל הזמין את הסופר לכתוב הגט לאשתו וא"כ מסתמא הי' לשמה.

והיינו דהפירוש בלשמה אין כוונתו רק דלא הי' לשם אשה אחרת אלא גם דיש דינים שזה צריך להיות באופן מיוחד ודוקא אז מקרי לשמה.

ואם זהו גם שיטת רש"י א"כ י"ל דיש הבדל בין החשש דאין בקיאין לשמה בההו"א להחשש דאין בקיאין לשמה למסקנא, דרוב בקיאין הן וסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ורבנן הוא דאצרוך.

דבההו"א דאין בקיאין לשמה הוא כפשוטו, א"כ אפ"ל דהחשש הוא דאף דגט זה נכתב ע"י בעל של אשה זו המתגרשת, מ"מ, לא נכתב לשמה, דהי' חסר באמירת הסופר או ציווי הבעל להסופר וכיו"ב.

אבל להמסקנא דרוב בקיאין הן וסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי, וא"כ החשש הוא רק באופן כזה שהגט נכתב שלא לשם אשה זו אלא דאשכח כתוב ועומד גט שנכתב לשם א' מבני עירו ששמו כשמו ושמה כשמה כפרש"י.

והנה בהבנת "סתמא לשמה קמסהיד" מבאר בר"ן בב' אופנים: א) "דמימר אמר האי שליח למה להו לרבנן למשאל אם נכתב ונחתם בפני ש"מ שיש כתיבה וחתימה בגט שהיא פסולה ואילו לא נכתב לשמה הי' אומר כך וכך כו'." ב) שכיון שהוא שלוחו של בעלה של זו והוא אומר שבפניו נכתב ונחתם תולין להקל ואומר שבעלה של זו כתבו וחתמו בפניו ועשהו שליח ואין חוששים שמא אחר כתבו בפניו ואח"כ מצאו זה כו'".

והנה פשוט דלפי אופן הב' של הר"ן דסתמא לשמה פירושו דהוא הי' בשעת כתיבת הגט, א"כ ע"כ צ"ל שבעלה של אשה של זה כתבה הגט הנה זהו דוקא אם החשש דלשמה הוא רק דנכתב בשביל בעל אחר, אבל אם החשש דלשמה הוא דאף דנכתב בשביל בעל זה, מ"מ, לא נכתב לשמה א"כ הרי דהי' שליח זה בשעת כתיבת הגט אינו מוכיח דנכתב לשמה.

ואפילו לפי פירוש הא' של הר"ן ג"כ מבואר בר"ן "הי' אומר כך וכך אירע מעשה דלאחר נכתב", אבל אם לא נכתב לאחר ורק שלא נכתב בההלכה דלשמה איני יודע שיש איזה חסרון פה וא"א לומר דסתמא לשמה קמסהיד.

ועפי"ז יובן בפשטות החילוק בפרש"י בתחילת הסוגיא דהחשש דלשמה הוא חשש גם על הסופר והיינו שאינו יודע ההלכות דלשמה א"כ מובן דלא שייך לומר דסתמא לשמה קמסהיד דאף שכתב הגט בשביל בעל זה מ"מ אולי לא נכתב לשמה.

אבל למסקנת הגמ' דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי, א"כ החשש היחידי הוא שמא אשכח גט שנכתב לשם אחר ששמו כשמו ושמה כשמה, וא"כ כבר אפשר לומר דסתמא לשמה קמסהיד ומשו"ה מוסיפו רש"י בפירושו במסקנת הגמ'.