כתובות טו, א: "ומדאורייתא מנא לן (שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי) אמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו ורבנן אמרי דברי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגו. היכי דמי אילימא דאיכא תשעה כנענים ואחד ישראל ביניהם תיפוק לי דרובא כנענים נינהו, א"נ פלגא ופלגא ספק נפשות להקל, ל"צ דאיכא תשעה ישראל וכנעני אחד ביניהם דהוי לי כנעני קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי".

ובביאור הציור של תשעה ישראלים וכנעני אחד ביניהם ביאר ביד רמה (הובא בשיטה כאן) - דאיירי שנתכוין להרוג ישראל, אבל אין ידוע מי הרג, או ישראל או כנעני, וא"א לפסוק מדין רוב דישראל הרג דכל קבוע כמע"מ דמי [ועפי"ז נמצא לכאורה שאין הלימוד מפשטות הקרא, דאי"ז חסרון על "וארב", אלא הפטור הוא שאין אנו יודעים מי הרג והלימוד הוא לכאורה בדרך "אם אינו ענין"].

אבל ברש"י (ב"ק מד, ב. וסנהדרין עט, א) מבואר דאיירי דהרג הישראל ולולא הדין דכל קבוע כמע"מ דמי היינו אומרים שהרוב אומר דעל ישראל נתכוין, וע"ז בא הלימוד ד"ארב לו" - דאפילו אם יש תשעה ישראלים וכנעני אחד, כיון דהו"ל הכנעני קבוע א"א לומר דלישראל מכוין, וכמפורש ברש"י שם ד"ה "לא צריכא" - "דאיכא תשעה ישראלים דאי לאו קרא הו"א זיל בתר רובא ולישראל מכוין ואע"ג דדילמא לא להאי אכוין [היינו לזה שנהרג בפועל ואולי לישראל אחר מכוין] נתכוין להרוג את זה והרג א"ז חייב, קמ"ל קרא דהואיל והוה לי כנעני קבוע ביניהן כמע"מ דמי וספק נפשות להקל כו'".

וביד רמ"ה הקשה על שיטת רש"י דאין שייך לומר שרוב יפסוק למי מכוין [ולכאורה זהו ע"ד סברת רע"א דהא דאשה מזנה ובודקת ומזנה מבטל הרוב פסולין, או אפילו בל"ז כיון דלאו כל אנפין שוין א"א לדון ע"ז דין רוב, וא"כ ה"נ הא דנתכוין להרוג מישהו מסתמא יש לו סיבה לזה וא"כ איך שייכי שרוב אנשים שעומדים שם יגלה את מי הוא רוצה להרוג].

והנה בביאור שיטת רש"י כבר ביארו הראשונים (הובא בשיטה שם) דאין הפי' דבזרק אבן לגו התכוין למישהו מיוחד, ואנחנו רוצים לברר ע"י רוב למי התכוין אלא דלשיטת רש"י הא דזורק אבן לגו איירי באופן שלא התכוין לאחד במיוחד והיינו שזרק באופן כזה שא"א לכוין על מי יפול (וכגון שזרק למעלה באופן שיפול ממילא למטה במקום הגו - אבל א"א לכוין באיזה מקום מיוחד מהגו שזה יפול), והשאלה הוא האם 'מונח' במעשיו שמכוין להרוג ישראל כיון שאפשר שיהרוג ישראל, או כיון שאפשר שיהרוג כנעני לא מונח במעשיו שלישראל אכוין.

וע"ז ממשיך בגמ' דאם יש תשעה כנענים וישראל אחד ביניהם פשוט כיון דרובא כנענים אינו מונח במעשיו שהולך להרוג ישראל, וא"כ אפילו אם בפועל הרג ישראל ה"ז כאילו התכוין להרוג כנעני והרג ישראל.

וממשיך בגמ' שם - א"נ פלגא ופלגא ספק נפשות להקל, והיינו דאם יש פלגא ופלגא יש לדון האם זה מעשה שהולך להרוג ישראל כיון שיש פלגא ישראלים, או כיון שיש פלגא כנענים אין זה מעשה להרוג ישראל אלא להרוג כנעני, וכיון דיש לדון זה בב' אופנים ע"ז משמיענו דספק נפשות להקל, ולמדים כפירש"י מ"והצילו העדה" דנוטים להקל דלא אמרינן דלא מונח במעשה זה "כונה" להרוג ישראל.

[דלפי פי' הרמ"ה צ"ב, מהו הפי' דמע"מ אין הורגין אותו דספק נפשות להקל, - הא כיון דאיירי דאין יודעים אם באמת הרג ישראל פשיטא דא"א להרוג אותו, ומה צריך לדין מיוחד ד"ספק נפשות להקל". אבל לפירש"י יש מקום לדון כנ"ל, דהא לכאורה בכל מעשה הריגה דאמרינן דיש בהמעשה כדי להרוג אין הפי' דודאי יהרוג ורק דאם יהרוג אמרינן דהי' בהמעשה כדי להרוג (וע"ד זה שבעשרה טפחים יש בו כדי להמית אין הפי' דכל פעם שנופלים מי"ט מתים, ורק דאם מת אומרים שמת בגלל הנפילה), וא"כ ה"נ כיון דהי' בהמעשה שלו מונח שיש ספק שיהרוג ישראל, אולי צריך להתחייב כשבאמת הרג ישראל או כיון שבמעשה מונח שאולי יהרוג כנעני אולי אי"ז מעשה הריגת ישראל, כנ"ל. וע"ז משמיענו ספק נפשות להקל שהוי כהתכוין להרוג כנעני.

(דא"ג: אולי יש לדון בזורק אבן לגו שכולם ישראלים ויש מקום בין הישראלים, ואפשר שהאבן יפול בין הישראלים ולא יהרוג, וזרק והרג, האם חייב או שג"כ אמרינן שלא הי' מונח בהמעשה להרוג ישראל. דאולי י"ל דכיון שבהמעשה שלו מונח שאולי יהרוג ישראל ה"ז מעשה הריגת ישראל - שהרי כל מכוין להרוג וזרק עליו להרגו אינו בטוח שיזרוק למטרתו, ודוקא כשיש כנעני ביניהם שאפשר לומר שלכנעני נתכוין אזי פטור, וצ"ב)].

וע"ז מסיים בגמ' ל"צ דיש ט' ישראל וכנעני אחד דכיון דהוי הכנעני קבוע דינו כאילו יש כאן מחצה כנעני ואינו מונח בהמעשה שלו שיהרוג ישראל, דאולי יהרוג כנעני.

והנה לפי הפי' נמצא שהלימוד דקבוע במע"מ למדים מפשטות הפשט ד"וארב לו", והיינו דכדי להתחייב צ"ל וארב לו להתכוין לישראל, ולא כשאינו ברור למי הי' המכה מכוונת, וכמו בט' ישראלים וכנעני דמצד קבוע חסר בה "וארב לו".

ולכאורה צ"ב קצת למה לא למד הרמ"ה בהגמ' כפי' הראשונים בשיטת רש"י, ודחיק דאיירי בכה"ג דאין ידוע מי נהרג, ואז מוציא הלימוד דקבוע מפשטות הפשט ד"וארב לו".

ואולי י"ל דיש ב' עניני רוב; א) דין רוב דהתורה אמרה דנקטינן להלכה כצד הרוב. ב) מציאות של רוב, והיינו דבמציאות כיון שהרוב אומר כצד א' מסתבר כצד הזה.

והנה בזורק אבן לגו דהגמ' שואלת "היכי דמי אילימא בתשעה כנענים וישראל א' ביניהם תיפוק לי דרובא כנענים נינהו א"נ כו'" - ילה"ב, האם הפי' דכיון דהתורה גילתה דאחרי רבים להטות משו"ה אמרינן שמונח בהזריקה להרוג כנעני, או אולי הפי' הוא "בעל-ב'טיש" דכיון דרובא כנענים בפשטות לא מונח בזה מעשה הריגה של ישראל.

והנה לכאורה יש מקום לומר דהא דקבוע כמע"מ דמי זה רק שייכי בההילכתא דאזלינן בתר רוב, וע"ז אמרינן דבקבוע לא אזלינן בתר רוב, אבל אם הרוב הוא רוב במציאות לא שייכי ע"ז לומר דכל קבוע כמע"מ, וממילא מונח בהמעשה שלו שאינו עומד להרוג ישראל, דהא סו"ס כיון דיש ט' ישראלים ורק כנעני א' - אומר ה"סטטיסטיקא" שיפגע בהישראל ולא בהכנעני.

אבל לכאורה זה אינו פשוט; דהנה בהא דקבוע כמע"מ דמי כבר נתחבטו האחרונים האם הפי' שבעצם יש רוב - ורק דיש גזה"כ דלא אזלינן בכה"ג בתר רובא, וכמו שהביא הקו"ש בשי' הגר"ח, או דלמא דהתורה חידשה דלהקבוע יש דין חצי ומש"ה לא אזלינן בתר רוב, ולא שיש דין מיוחד דלא אזלינן בתר רוב בקבוע.

ולכאורה כן מוכח מפי' הרא"ש בנזיר (יב, א) בהסבר הא דבגמ' מבואר לגבי שלח שליח לקדש לו אשה דאסור בכל הנשים שבעולם, ומקשה בגמ' דמאי שנא מקן סתומה שפרחה גוזל א' ומ"מ מותר לקחת קינים לשאר צרכי קרבנות ולא חיישינן שיפגע בהקן שברחה וע"ז ממשיך הגמ' "וכ"ת ה"נ נייד אימור בשוקא אשכח וקדיש התם הדרא לניחותא".

ומבאר שם ברא"ש דכיון דהאשה שקידש השליח הוי קבוע הו"ל כאילו קידש חצי נשים דעולם, וממילא כל אשה שרוצה לקדש עכשיו, אף שהיא ניידי, א"א לומר עלי' מדין רוב שאינה אחות אשתך, כיון שהוי כאילו חצי נשים שבעולם הם אשתך, עיי"ש.

והיינו דהרא"ש למד שהגדר דקבוע כמע"מ היינו כפשוטו שלהקבוע יש דין של כמחצה במציאות, ומש"ה לא אזלינן בתר רובא.

וכן הביא הגר"ש שקופ ראי' מהא דמקשה רש"י בסנהדרין (עט, א) ד"ה "לא" - "והא ליכא למילף מיני' כרובא דמי דהא מהיכי תיתי לן דילמא הא דפטר לי' להאי משום דספק נפשות להקל כו'", ולכאורה צ"ב מהי הס"ד בכלל לומר על קבוע דהוי כרוב? - וע"ז מבאר הגרש"ש דגדר דקבוע אין הפי' דלא אמרינן בי' אחרי רבים להטות אלא שכיון שהוי קבוע הוי כאילו הוא מחצה, וע"ז מקשה רש"י דאולי הוי קבוע יותר ממחצה והיינו רוב (ופשוט שא"א לדון על הקבוע כרוב אלא במקום שהשאר דברים שבהספק הוא באופן דניידי אבל אם הם ג"כ קבועים מאי אולמי' האי' "רובא" מהאי "רובא").

ואולי י"ל דבזה פליגי הרמ"ה ורש"י - באופן הלימוד דקבוע כמע"מ מ"וארב לו", דלרש"י שהפי' בכמע"מ היינו כפשוטו שלהקבוע יש דין מחצה, א"כ מובן דבזורק אבן לגו ואף דבפשטות יש יותר נטי' שזה יפגע בישראל מבכנעני, מ"מ כיון דגילתה התורה דהקבוע הוא כמחצה, מ"מ אנו דנים כאילו יש במציאות חצי כנענים וממילא פטור דספק נפשות להקל.

אבל הרמ"ה למד דיסוד הדין דקבוע כמע"מ הוא דין דלא אזלינן בקבוע בתר רובא, וא"כ רק בדין רוב שייכי הא דקבוע כמע"מ, כמו אם צריכים לדון אם הרג ישראל וחייב מיתה או כנעני ופטור, ע"ז מגלה כל קבוע דאין דנים בזה דין רוב, אבל אם השאלה היא בכוונת מעשיו לא שייכי בזה דין קבוע כמע"מ.

ואולי י"ל בס"א דהא דס"ל לרש"י דכל קבוע כמע"מ דמי דהיינו כפשוטו דדינו כמחצה, וכדמוכח ברש"י (סנהדרין הנ"ל) היינו משום דלמד כל קבוע כמע"מ מ"וארב לו", והיינו שבקבוע אין אנו יודעים למי התכוין אף דהיו תשעה כנענים כיון דקבוע כמע"מ, וע"כ דכל קבוע כמע"מ היינו בפשטות שיש להקבוע דין מחצה.