הסיפור בחז"ל על הנהגת דב"נ בכיבוד אביו ואמו, מופיע בשינויים רבים בין הבבלי (קידושין לא, א. וש"נ) והירושלמי (פאה פ"א ה"א. קידושין פ"א ה"ז). ונעמוד עתה בתמציתיות על כמה שינויים קלים, לכאורה, וננסה לבארם על יסוד כמה כללים שמצינו בשיחות כ"ק אדמו"ר:

א. בגירסת הירושלמי (על אי הערת אביו) קיבל הגוי שכרו "בו בלילה ילדה פרתו", לעומת הבבלי ש"לשנה אחרת" נולדה הפרה. ב. בבבלי מפורש שמפתח תיבת האבנים הטובות היה "מונח תחת מראשותיו של אביו", ואילו בירושלמי "רגלו של אביו היתה פשוטה על התיבה", או (לדיעה אחרת) "מפתח התיבה היה מונח בתוך אצבעותיו (רגלו) של אביו".

והנה לענין השכר - מצינו כיו"ב בלקו"ש חכ"ד (ואתחנן א' - עמ' 33) לענין תפילת שוא - בפלוגתת הבבלי והירושלמי: שהירושלמי גורס שישנן מתנות חנם מלמעלה שאין להן הגבלות (כ"אור ישר"), ולהבבלי ישנן ריבוי קושיות והפרעות (כ"אור חוזר"), וממילא התפילה מועילה רק בשלבים הראשונים.

ולענין המדות - מבואר בשיחת ערב חגה"ש תשמ"ב (התוועדויות תשמ"ב, כרך ג' עמ' 1543) - דדרגת הענוה בזמן הירושלמי היתה נעלית יותר, משא"כ בזמן הבבלי שהיתה ירידה בהתנהגות בנ"א.

ועפי"ז י"ל, שכשם שבבבלי ישנה מחלוקת במציאות מה היה המחיר שהוצע לדב"נ תמורת האבן ("ששים רבוא שכר" או "שמונים ריבוא שכר"), ובירושלמי המחלוקת היא מה היתה המניעה למכירה (מפתח בין אצבעות אביו או רגל מונחת על התיבה), - כך יש לומר שגם בזמן חתימת הירושלמי (והבבלי), נחלקו בפרטי התרחשות העובדה, האם כפי גירסת הבבלי, או כפי שהיא מופיעה בירושלמי.

הירושלמי מעדיף גירסא הנדירה יותר, שלפיה "בו בלילה ילדה פרתו", משום שענינים פלאיים הם דבר שבשיגרה יותר בתקופתו (מאה שנים לפני המשך הגלות) יותר מאשר בתקופת הבבלי.

ועד"ז להירושלמי שהמפתחות היו תחת רגלי אביו, זה מצביע על התנהגות נאצלת יותר של הגוי, שכן אז (ראה 'עץ יוסף' ל'עין יעקב' - קידושין שם. 'עצמות יוסף' לקידושין שם) קיים פחות חשש שהאבא יתעורר ואעפ"כ נזהר, משא"כ לגירסת הבבלי שהמפתח היה מונח תחת מראשותיו, שאז גדול הסיכוי שהאב ייעור משנתו. וזה קשור בירידת הדורות בענין התנהגות בנ"א, שהתרחשה במאה השנים שבין חתימת הירושלמי להבבלי.

והנה באחרונים (ראה הנסמן ב'מקור חסד' (להר"ר מרגליות) לס"ח סשל"ז ס"ק א) תמהו בשתיים: א) אם חפשו רז"ל להדגים עד היכן כבוד או"א, מדוע בחרו להביא דוגמא מגוי? ב) למה סיבב ה' להוציא ממונם של ישראל כדי לשלם לו שכר - היד ה' תקצר שישולם שכרו באופן אחר?

ותירצו (שם. וראה גם 'בן יהוידע' (קידושין שם) בשם בנו. 'מעינה של תורה' פ' חוקת עמ' 23 בשם חידושי הרי"ם): מלמעלה ביקשו לשלם לגוי את שכרו דוקא באמצעות פרה אדומה, כדי להמתיק את הקיטרוג שהתעורר על כך - שבנ"י צריכים ללמוד מגוי כיצד לכבד את הוריהם. וע"כ בא חלקו השני של הסיפור ופתר את הדבר - הגוי קיים מצוה שכלית ככיבוד או"א, ואילו בנ"י התאמצו לקיים מצוה חוקית על-שכלית לחלוטין כפרה אדומה. עכת"ד [ואולי יש להוסיף שדב"נ קיים מצוה בשוא"ת, ובנ"י בקום ועשה].

ועפי"ז יובן מדוע הירושלמי מדגיש (פרט המושמט בבבלי) שדמא בן נתינא "ראש פטרבלוי היה" - ראש מועצת העיר. היינו, שהירושלמי מדגיש מיד, שלא היתה זו התנהגות רגילה של הגויים, אלא של גוי בעל אישיות נדירה, שנוהג ביתר עדינות וכבוד אולי בשל תפקידו החשוב [בדומה למשנ"ת בלקו"ש ח"ל עמ' 65: "יתכן הענין דגמ"ח (לא מצד רחמנות וביישנות, אלא להיפך) מצד ישות וגאווה, כמו החסד דישמעאל . . שמחשיב עצמו לגדול ומרומם מעם..."].

ומאידך הירושלמי מדגיש "ושקלו לו כל ישראל" זהב בקניית פרה אדומה. עשיית רצון ה' במצוה על-שכלית, לא היתה מנת חלקם של יחידים או מורמים מעם, אלא "כל ישראל" טרחו והתאמצו לקיום מצוה.

[ועפי"ז שייך לבאר בקצרה עכ"פ גם השינוי באיזו אבן מדובר? דבבבלי כותב: אבן מאבני האפוד, ובירושלמי מפורט שאבן זו היתה "ישפה של בנימין". ובאחרונים (הובאו בספר 'אמרי שמחה' (לר"א שיינפלד) כרך א' פרשת יתרו עמ' 82) הסבירו, שזו מדה כנגד מדה: בנימין כיבד אביו ע"י אי-השתתפותו במכירת יוסף, לכן זכה שתתגלגל על-ידו זכות גדולה של מצוה זו. ואולי י"ל, שבנימין עצמו מהווה מעין תזכורת לדב"נ, "כבר קדמך בנימין" בכיבוד או"א (בשוא"ת)].

וידוע שהירושלמי מדגיש במיוחד את כבודם של בנ"י (ראה ירושלמי מגילה פ"ד ה"א. דמאי פ"א ה"ג. ובבבלי - ב"מ נח, והארכתי בכל זה במקום אחר).