בגמ' גיטין לב,א איתא: "ת"ר בטל הוא אי אפשי בו – דבריו קיימין, פסול הוא, אינו גט – לא אמר כלום". וברש"י ד"ה "פסול הוא" כתב וז"ל: "לא משמע דאיהו מבטל ליה אלא מוציא עליו שם פסול והא ליכא". ובע"ב בד"ה אינו מועיל כתב: "משמע דהוא אינו מבטלו אלא מעיד בו שהוא פסול והא לא חזינן ביה פסול ויתקיים בחותמיו".

ולכאורה יש לדייק בדבריו, מדוע בד"ה "פסול הוא" שמבאר הענין דלא אמר כלום לא מזכיר שצריך שיתקיים בחותמיו שמזה משמע שיכולה להנשא לאחר מיד, ובד"ה "אינו מועיל" כן כותב שצריך שיתקיים בחותמיו ורק אז יחול הגט ותוכל להנשא לאחר?

ונראה לומר שרש"י ס"ל כסברת הרשב"א במ"ש בנוגע לפסול הוא, וז"ל: …"דאי להכי נתכוון פירושי הוה מפרש מאי פסולו מיהא דכיון דאנן כשר חזינן ליה אם איתא דאית ביה פסול מימר הוה אמר פסול הוא משום כך ומשום כך". עכ"ל.

ואינו מובן, מדוע כשהבעל טוען שהגט אינו מועיל לא אמרינן שמזה שלא פירש מדוע אינו מועיל לא הוי דבריו כלום – כסברת הרשב"א, אלא מצריכים שיתקיים בחותמיו?

ואפשר לבאר שהבדל זה נובע מעצם טענת הבעל, דהנה, כשטוען 'פסול הוא' כוונתו שיש פגם בהגט ולכן כותב הרשב"א שצריך שיפרט מה הפגם ומזה שלא אמר מה הפגם רואים שאין בדבריו כלום ולכן הדין דלא אמר כלום והיא מגורשת, אך כשהבעל טוען 'אינו מועיל' פי' שכל הגט בכללותו מתחילתו ועד סופו איננו טוב והוא לא יועיל. ולכן לא צריך לפרט בדיוק מה הפגם שיפסול את הגט. ואפ"ל שעפ"ז יובן הדיוק בדברי רש"י, שבד"ה פסול הוא מדבר שמוציא פסול מסויים בגט – "מוציא עליו שם פסול" – ומשום שלא פירט מה הפסול אמרינן "והא ליכא" – דלא חזינן פסול בהגט ולכן מגורשת.

אבל בד"ה 'אינו מועיל' מבאר ד"מעיד בי' שהוא פסול" – בכללותו ואינו נכנס לפרט מה לא טוב בהגט, ולכן רק אם יהי' קיום חתימות רק אז יחול הגט.

ולכאורה אפשר עוד לדקדק הנ"ל (בד"א) בלשון רש"י עצמו שבד"ה "פסול הוא" כתב רש"י "אלא מוציא עליו שם פסול" ומשום שהוציא שם פסול צריך לברר מה הפסול ואם לאו אמרינן שזה כלום ולא אמר כלום.

אבל בד"ה "אינו מועיל" כתב וז"ל: "אלא מעיד בו שהוא פסול" הנה זה לא כמו שהוא הוציא שם פסול וצריך לברר מה הפסול אלא שמצידו הוא מעיד (לא שמוציא) שהוא ("כל הגט") פסול שזה כעין לא היו דברים מעולם – ושומעים לו וצריכים עדים שיבררו בזה. אבל ראה בטושו"ע אבהע"ז סי' קמא סעי' סה שאינו מחלק בין הלשונות, ולעולם צריך קיום בחותמיו.