בגליון יז [תשעה] כתבתי לתרץ קושית רעק"א על מ"ש התוס' (ד"ה התם גיטין לב,ב) דאין להביא ראיה שכ"ז שלא הגיע הגט ליד האשה לא נק' גמר מעשה - ובמילא יכול עדיין הבעל לבטלו - מהא דאמרו (גיטין יח,א) דלא הכשיר ר"ש מיכן עד עשרה ימים חיישינן שמא פייס, פי' שמא ביטל הגט, הרי שיכול לבטל הגט - כי "שמא התם לא נחתם לא חשיב גמר מעשה".

וע"ז הק' רעק"א, דהרי ר"ש ס"ל כר"א דע"מ כרתי (כדאמרי' לעיל ט,ב), ולדידי' אין ע"ח כלום, ומה החילוק בין נחתם הגט ללא נחתם.

וע"ז כתבתי שגם לר"א, אף שמוכרחים הע"מ בשביל הגירושין, מ"מ גם לר"א כשישנם ע"ח, הרי הם פועלים את הגט להיות גט (אף שמעיקרא א"צ הע"ח, כי הע"מ יכולים ג"כ לפעול שהגט יהי' גט, מ"מ אם ישנם ע"ח הם הם הפועלים את זה) עיי"ש בהגליון בארוכה. [ועייג"כ בהגליון שם מ"ש הרב ש. זייאנץ לבאר ע"פ מ"ש הצ"צ דבר נאה ומתקבל].

אמנם שמעתי מקשים על מה שכתבתי, שאיך זה מתאים עם שיטת התוס' (לעיל ד,א ד"ה מודה) בענין מזויף מתוכו וכו'. ולכן עלי להאריך קצת במקום שקצרתי.

אמת נכון הדבר שאין כן שיטת התוס'. ואדרבה, בלמדנו הסוגיא לעיל עלה הביאור שבזה נחלקו הרשב"א והתוס' שם, כי התוס' כתבו שם שהפסול דמזויף מתוכו - כשחתמו העדים שלא לשמה לר"א - הוא "דאיכא למיגזר חתימה אטו כתיבה". משא"כ הרשב"א כותב וז"ל: ונראה דמשו"ה קרי לי' מזויף מתוכו משום דלדידי' כתיבה לשמה בעי, וחתימתן של עדים מכלל כתיבת הגט היא וכו' וכיון דעדי חתימה משוו לה גט כשר, בודאי מכלל כתיבת הגט הן, והילכך כאן דחתימי עלי' אי לא חתומי לשמה מזויף מתוכו קרי לי' וכו'. עכ"ל.

ולכאו' א"מ שיטת הרשב"א, וכמו שהקשה המהר"ם שיף (שם) וז"ל: דמה ענינו לעיקר הגט להיות לשמה, כיון דאינן מועילין אלא לראי' בעלמא, כאילו אתו ב' מעלמא ומעידין שראו הגירושין וכו'. ואין מועלין ולא מזיקין בעיקר הגט, עכ"ל.

אלא הביאור בזה, שהרשב"א ס"ל שגם לר"א הס"ל שע"מ כרתי, מ"מ אם ישנם ע"ח, הם הם הפועלים את תוקף שטר הגט, (וכפי שכתבתי בגליון הנ"ל) ולכן ה"ה בכלל "וכתב", אף לר"א. משא"כ התוס' ס"ל שלר"א אין הע"ח פועלים כלום לר"א, [ז.א. שגם כשיש ע"ח, הנה הע"מ עושים את הגט לשטר, ואין מחלקים בין גט לגט לומר שאם אין ע"ח אז הע"מ פועלים תוקף הגט, ואם ישנם ע"ח, הם הפועלים]. ולכן לא ס"ל שאם לא חתמו העדים לשמה ה"ז פסול מעיקר הדין (מטעם חסרון ב"וכתב לה - לשמה") כ"א מטעם גזירה חתימה אטו כתיבה.

הרי שהתוס' ס"ל שלר"א אין הע"ח פועלים כלום בתוקף שטר הגט.

אבל אין זה סותר מה שכתבתי שזהו הביאור בדברי התוס' שכתבו "שמא התם לא נחתם לא חשיב גמר מעשה", כדלהלן.

התוס' עצמם ס"ל שכתיבת הגט לא חשיב גמר מעשה כל זמן שלא הגיע ליד האשה, ולכן ס"ל שאם ביטל הבעל בפירוש את הגט ה"ז מבוטל. ולשיטתם מובן בפשטות מה שאמרו "דלא הכשיר ר"ש מיכן עד עשרה ימים דחיישינן שמא פייס, פי' שמא ביטל את הגט", כי לשיטתם יכול הבעל לבטל את הגט, ואיצ"ל שלא חשיב גמר מעשה מטעם שלא נחתם, כ"א שלא חשיב גמר מעשה גם אם נחתם, כ"ז שלא הגיע ליד האשה.

וכל כוונתם היא שאין להביא ראי' משם לשיטתם, כי אין בכחם להכריח שזהו הפי' בגמ' שם, כי אפ"ל ששם שאני לפי שלא נחתם, ולכן לא חשיב גמר מעשה, וא"כ אין ראיה משם לשיטתם.

הרי שמה שכתבו שלפי שלא נחתם לכן לא חשיב גמר מעשה, אין זה לשיטת עצמם (כי לשיטתם לא חשיב גמר מעשה אפי' אם נחתם), כ"א שמישהו שחולק עליהם אפשר לו לומר שזה הפי' בגמ'. וא"כ כבר לא קשה שהביאור שכתבתי בגליון הנ"ל אין מתאים לשיטת התוס' עצמם, כי כל כוונתם הוא לא לשיטתם, כ"א שאין להם להכריח לאחרים החולקים עליהם שזהו הפי', מטעם הנ"ל.

ונמצא שהתוס' לשיטתם - הן מצד שיטתם כאן, שאין הגט חשיב גמר מעשה כ"ז שלא הגיע ליד האשה, והן מצד שיטתם בכלל שאין הע"ח פועלים כלום בהגט אליבא דר"ש (ור"א) - לא ס"ל שהסיבה לזה שלא חשיב גמר מעשה ה"ז מטעם שלא נחתם (כ"א לפי שאין הגט גמר מעשה בכלל); אבל מי שחולק על התוס' - הן בזה שס"ל שגט הוה גמר מעשה, והן בזה שס"ל שע"ח אכן פועלים תוקף הגט לר"ש (ור"א) - יכול לומר שהטעם שלא חשיב גמר מעשה שם, ה"ז לפי שלא נחתם, ובמילא אין להתוס' ראי' והוכחה לשיטתם.

והנה יש להוסיף שאולי יש לבאר ע"פ סברות אלו [האם כשישנם ע"ח, הם פועלים את תוקף השטר או לא] מחלוקת אחרת.

דהנה לקמן (לד,ב) בנוגע למי שיש לו שני שמות, א' במקום הכתיבה וא' במקום הנתינה, וצריכים לכתוב שניהם, כתבו התוס' (ד"ה והוא) שבגמ' דילן "עושה שם מקום הנתינה עיקר ושל מקום הכתיבה טפל וכו' אבל בתוספתא עושה מקום כתיבת הגט עיקר". וכתב החת"ס וז"ל: טעם פלוגתא זו נלע"ד דלר"מ ע"ח כרתי וצריכין ע"ח שיחתמו על האמור לעיל בסיפור דברים של כריתות וכו' א"כ שם שבמקום הכתיבה עיקר כתוספתא, ושמעתין אתיא כר"א דע"מ כרתי, וא"כ העיקר במקום הנתינה מידו לידה שיהי' סיפור דברים של כריתות וכו'. עכ"ל.

ולכאו' דוחק לומר דהתוספתא אתיא כר"מ כשהילכתא כוותי' דר"א. וגם צלה"ב: הרי הדין שצריכים לכתוב השמות ילפינן ממ"ש "ספר כריתות", ודרשינן לעיל (כא,ב) "לספירת דברים הוא דאתא", כמ"ש הראשונים, והרי הלשון "ספר כריתות" כתוב אצל תיבת "וכתב" ("וכתב לה ספר כריתות"), ולר"א הפי' ב"וכתב" הוא כפשוטו, [ובלשון רש"י לעיל (ג,א ד"ה ואי) וז"ל: ואי ר"א וכו' אלמא וכתב כתיבה היא דמשמע. עכ"ל], וא"כ גם לר"א צ"ל הספירת דברים - ובנדו"ד השמות - בהכתיבה, וא"כ גם לר"א צ"ל שם מקום הכתיבה עיקר. ומה שע"מ כרתי הפי' הוא שלר"א צ"ל עדים בהגירושין ולא בהשטר, אבל ספירת דברים צ"ל בהכתב.

ולכן י"ל עפהנ"ל קצת באופן אחר: כו"ע, הן הגמ' דילן והן התוספתא, ס"ל כר"א דע"מ כרתי, אלא שנחלקו בסברות דלעיל.

נת"ל שגם לר"א צריכים עדים לעשות את הגט לגט, אלא שבד"כ הע"מ פועלים את זה, וכשישנם ע"ח אפ"ל בב' אופנים: א) שהע"ח פועלים את תוקף השטר. ב) גם אז הע"מ עושים את זה, וזהו מחלוקת הגמ' דילן עם התוספתא:

הגמ' דילן ס"ל כאופן הב', שתמיד הע"מ פועלים תוקף הגט, וא"כ אף ש"ספר כריתות" כתוב אצל תיבת "וכתב" שתוכנו שטר הגט, מ"מ גם לזה שיהי' תוקף לה"וכתב" (להשטר), צריכים הע"מ, וא"כ פשוט ששם מקום הנתינה עיקר. משא"כ התוספתא ס"ל כאופן הא', וא"כ גם לר"א הע"ח (החתומים על השטר) הם הפועלים תוקף ה"וכתב", ולכן, אף שע"מ כרתי, מ"מ היות וחיוב כתיבת השמות ("ספר כריתות") כתוב אצל "וכתב", ותוקף דבר זה נעשה ע"י הע"ח (שעל השטר), לכן שם מקום כתיבת השטר עיקר.