בטעם שיטת ר"ג ור"א שגם במעוברת נאמנת האשה לומר שלכשר נבעלתי - אע"פ שבשבויה אינה נאמנת לומר לא נבעלתי (דזהו ראיית ר"י לשיטתו, דאין האשה נאמנת) - כתב הרשב"א (בסוגיין יג, ב ד"ה השיבותנו) "דמימר אמרינן אשה בודקת ומזנה. אי נמי י"ל אפילו תמצא לומר שאינה בודקת, כיון שמספקא לן אי לכשר אי לפסול מפיה אנו חיין משום דאית לה חזקה דגופא (אבל בשבויה משום שבאי אתה בא לפוסלה ולו אנו חוששין והוא פסול אצלה הוא וכו')".

והיינו, דלסברא הראשונה צריכים להסברא דאשה בודקת ומזנה בכדי להכשירה, ולסברא השני' הרי היא נאמנת גם בלי סברא זו. וצ"ב במה תלוי' ב' סברות אלו.

ומשמעות דבריו הוא לכאו', דלסברא השני' הרי יש לה נאמנות בטענתה. והיינו שבצירוף לחזקתה (דגופא) יש גם טענתה; ולכן אע"פ דמצד החזקה בלחוד לא היינו מכשירים אותה, דהרי הורעה חזקתה עי"ז שזינתה, והרי אשה אינה בודקת ומזנה, מ"מ היות והיא (גם) טוענת להכשירה, הרי "מפיה אנו חיין". משא"כ לסברא הראשונה (משמע), שצריכים שהחזקה תהי' בשלימות, וזהו רק ע"י הסברא דאשה בודקת ומזנה, דאז לא הורעה חזקתה עי"ז שזינתה. משא"כ באם כן הורעה, אז אין בכח טענתה להצטרף להחזקה - שהיתה לה - ולהכשירה.

בקיצור: לסברא הראשונה הרי החזקה פועלת לבד להכשירה, ואין בכח טענתה לעזור לה במקרה שיש ריעותא בהחזקה. משא"כ לסברא השני' הרי טענתה מצטרפת לחזקתה שע"י שניהם ביחד מכשירים אותה (ואין כאן המקום לבאר איך הם פועלים ביחד ומשלימים זה את זה).

ב. והנה לעיל (יג, א) בקושיית הגמ' אר"י מהא דאין אוסרין על היחוד, מביא הריטב"א סברא "דעיקר טעמא דר"ג משום חזקה דגופא הוא כדאיתא לעיל, ומיהו בעי טענת ברי משום דכי לא טענה הרי היא כמודה שנבעלה באיסור וכו'". ולסברא זו נמצא, דבאמת כל הטעם להכשירה לר"ג הוא מחמת חזקתה, וטענתה אינה מועלת כלום בהכשירה (והוא רק לסלק החיסרון דהודאה וכו'). וא"כ הר"ז יסוד לדברנו בהסברת הסברא הראשונה בהרשב"א דלעיל.

אמנם, לכאו' צ"ע בסברא זו. דהרי לקמן (יד, א) מבארת הגמ' שיטת ר"ג בטעם הכשירה בסוגיין, משא"כ בדין אלמנת עיסה דה"ה מחמיר (דלא כר"י שמכשיר אלמנת עיסה ומחמיר בסוגיין) - "התם (בסוגיין) ברי, הכא (באלמנת עיסה) ספיקא . . לר"ג אלים ליה ברי כו' וקיל לי' שמא וכו'". והיינו דנאמנותה תלוי' בזה שהיא טוענת להכשירה!?

[ומובן, שא"א לומר דשם ג"כ הרי הצורך לטענתה הוא משום דבל"ז הר"ז כהודאה, דהרי באלמנת עיסה זה שאין לה טענת ברי, אי"ז הודאה בכלל, דהרי זהו ספק גם אצלה. וא"כ להסברא דלר"ג הרי מצד חזקת הגוף לבד צריכים להכשיר את האשה (גם בלי טענתה), אז מדוע מחמיר ב"שמא" דאלמנת עיסה?]

וראיתי מבארים (בהגהות על השטמ"ק שע"י מכון להוצאת ראשונים ואחרונים ע' תרל"ג) דזש"כ הריטב"א דלר"ג באמת לא בעינן לטענתה בכלל כנ"ל, הוא רק במקרה ד"ראוה מדברת" דשם לא הורעה חזקתה כלל. משא"כ במעוברת, דאז כבר הורעה חזקתה, אז כן בעינן לטענתה, וע"ז קאמר הגמ' דלר"ג אלים לי' ברי - שרק כשטוענת ברי (בצירוף לחזקתה) מכשירין אותה.

אמנם, אף דבסברא לכאו' יש לחלק כך, מ"מ בדברי הריטב"א לא מוזכר חילוק זה - שלר"ג שונה הצורך להטענה שלה בין מקרה דמדברת למעוברת. ואדרבא, מהא דכתב "דעיקר טעמא דר"ג משום חזקה דגופא הוא כדאיתא לעיל וכו'", משמע דזהו אותו הסברא כהא דלעיל מיניה, דשם מדובר במקרה "דהנושא את האשה ולא מצא לה בתולים וכו'", והרי זה דומה יותר להעובדא דמעוברת, שהורעה חזקתה, מהעובדא דמדברת שבכלל לא יודעים שקרה משהו!?

ג. ואולי אפשר לבאר באו"א; והוא דהא דלר"ג אלים לי' ברי וקיל לי' שמא, אינו משום הנאמנות שיש בטענתה כשהיא טוענת ברי, אלא מחמת הסברא דאשה בודקת ומזנה - דרק כשהיא טוענת ברי שייכת האי סברא, משא"כ כשהיא טוענת שמא דאז א"א להשתמש בסברא זו, היות דבודאי לא בדקה (ועיין בתוד"ה דר"י אדר"י ל"ק, שכתב סברא זו - דב"שמא" ליכא האי סברא ד"בודקת").

ובביאור יותר: לפי הסברא של הריטב"א (שהזכרנו לעיל) שר"ג מכשיר מטעם חזקה דגופא לחוד (וטענתה אינה מועלת כלום בהכשירה), אז צריכים שהחזקה תהא בשלימות בלי ריעותא, וזהו רק ע"י הסברא דאשה בודקת ומזנה, דאז הרי בזה שזינתה לא הורעה החזקה (כנ"ל בביאור דברי הרשב"א). וזהו פירוש דברי הגמ' דלר"ג אלים לי' ברי, דרק אז הרי החזקה בשלימות היות ואפשר לומר דאשה בודקת וכו', וא"כ לא הורעה חזקתה וה"ה כשירה (וקיל לי' שמא - דאז הורעה חזקתה היות ול שייך הסברא דבודקת).

ועפכ"ז מבוארים בטוב טעם דברי הרשב"א שבהתחלת דברינו; דסברא הראשונה הוא כסברת הריטב"א הנ"ל, דלר"ג הכל תלוי בחזקתה, ושלכן צריכים להאי סברא דאשה בודקת וכו' כנ"ל (וזהו גם כוונת הגמ' באלים לי' ברי , וכנ"ל). משא"כ סברא השני' אתיא כפשטות לשון הגמ' "דלר"ג אלים לי' ברי", דפירושו, דלר"ג צריכים לטענתה בצירוף לחזקתה, וא"כ אפ"ל דבאמת אינה בודקת, ומ"מ "מפיה אנו חיין" לטעון שלכשר נבעלה הואיל ומחשיבים טענתה ג"כ, להאמינה על דבריה [שו"ר סברא זו - לפרש כך הגמ' דלר"ג אלים ליה ברי וכו' - בפנ"י על תוד"ה השבתנו וכו'. עיי"ש].

מענין לענין באותו ענין: במתני' (יד, ב) תני, דבתינוקת שנאנסה אזלינן בתר רובא (דכשרוב העיר כשרין ה"ה כשירה). ומק' בגמ' דבודאי אי"ז אליבא דר"ג, דלדידיה הרי היא כשירה אפי' ברו"פ?! ומק' ע"ז הרשב"א (וכ"ה בתוס', ועוד), דלכאו' הרי כאן שנאנסה הרי היא כדין שבויה, משום דליכא למימר דבדקה וזנתה, ובזה הרי לכו"ע אין לה נאמנות?

ותי', "דשאני הכא דכיון דידעינן ליה באנסה ולא כסיפא במילתא לאודו . . דנבעלה . . נאמנת דאינה עשויה לקלקל זרעה. משא"כ בשבויה דכיון שלא נודע שבא עליה . . לא מהימנא דכסיפא לה למימר נבעלתי וכו'".

ולא הבנתי, דלפי סברא זו הרי גם א"א להקשות משבויה אמעוברת, דהרי גם באלו יש לחלק כך. וא"כ, מדוע הוצרך הרשב"א לחלק בין שבויה למעוברת בהחילוקים דלעיל (בודקת ומזנה וכו'), ולא הזכיר חילוק הזה? וצ"ע.