מצינו מחלוקת הראשונים בנוגע ל, האם עוברים ע"ז בבל יראה ובל ימצא, ובכללות ישנם ג' שיטות (נסמנו בכללות באנצק' תלמודית כרך ג' ע' שיא): א) אין אדם עובר בב"י וב"י על . ב) אדם עובר על . ג) אם לא בדק ביתו, ויש שם , עובר עליו. אבל אם בדק ביתו ונשאר שם אינו עובר.

והנה טעם שיטה הא' הוא לפי שאם אין ידוע לו, אי"ז מצוי אצלו, והתורה אמרה "לא ימצא" (כ"כ התוס' פסחים כא, א ד"ה ואי).

וטעם שיטה הב' הוא כי התורה אמרה "לא יראה" שמשמעו שלא יהי' לו חמץ במקום הראוי לראי', ואע"פ שאינו יודע שהם בביתו, מ"מ ב"י איכא (כ"כ הרא"ש פסחים פ"א ס"ט. וראה טור סי' תל"ד וסי' תמו).

וצריכים לעיין איך יתרצו בעלי שיטה הב' מה שאמרה תורה "לא ימצא", שצ"ל מצוי, והרי אם אינו ידוע, הרי אינו מצוי. בשלמא בעלי שיטה הא' ס"ל שאין סתירה בין "לא ימצא" ל"לא יראה", (שפירושו שגם אם ראוי לראות עוברים), כי אפשר לפרש שהפי' הוא שאם יודע ע"ד החמץ, עובר אף אם זה במקום שאינו רואהו, כי עכ"פ זהו במקום הראוי לראי', אבל אם ס"ל שעוברים על , לכאו' זהו סתירה למ"ש "לא ימצא", שעוברים רק אם החמץ מצוי אצלו.

ובפשטות לומדים שס"ל שגם אם זה אינו ידוע ה"ז נק' שזה כן מצוי אצלו. ולפי"ז המחלוקת היא האם נקרא מצוי או לא.

אבל באמת יש לבאר זה באופן אחר קצת. דהנה ביארנו בגליון הקודם שכפי הנראה מסוגיית הגמ' (ה, ב. וו, א.), נמצא שלעבור על איסור חמץ צ"ל ב' עניינים: א) שהחמץ יהי' "שלך". ב) שהחמץ יהי' "מצוי" אצלך. ובכל עניינים כגון דא, יש לחקור מה מב' עניינים אלו הוא עיקר וסיבת החיוב, ומה הוה רק תנאי החיוב. ז"א האם סיבת האיסור הוא שהחמץ שייך לך (היינו שהתורה אינה רוצה שיהי' לך בעלות על חמץ בפסח). אלא שאם אין זה מצוי (כמו ב"נפל עליו מפולת" וכיו"ב), ה"ז מונע החיוב מלחול; או להיפך, שעיקר סיבת החיוב הוא מה שהחמץ "מצוי" אצלך, (היינו שהתורה אינה רוצה שהחמץ יהי' נמצא אצלך בפסח), אלא שאם אין זה שלך, ה"ז מונע האיסור מלחול.

וביארנו שלפי האופן שעיקר סיבת האיסור הוא מה שהוא "שלך", צ"ל "שלך" באופן "חיובי" (היינו "שלך" לגמרי). משא"כ לפי האופן שהעיקר הוא מה שהוא "מצוי" אצלך, עוברים גם כשה"שלך" הוא רק באופן "שלילי", מה שאינו "לא שלך", כי באם זה "אינו שלך" ה"ז מבטל החיוב, אבל אין צ"ל באופן "חיובי" (היינו אין צ"ל "שלך" לגמרי). כלומר: כדי שלא לעבור צ"ל "אינו שלך" באופן "חיובי" (לגמרי), אבל כ"ז שאינו "אינו שלך" באופן "חיובי" ה"ה עובר.

וכ"ה להיפך, שלפי האופן שעיקר סיבת האיסור הוא מה שהוא "מצוי", צ"ל ה"מצוי" באופן חיובי (ז"א "מצוי" לגמרי), משא"כ לפי האופן שהעיקר הוא מה שהוא "שלך", עוברים גם כשה"מצוי" הוא רק באופן "שלילי", מה שאינו "אינו מצוי", כי באם זה "אינו מצוי" ה"ז מבטל החיוב, אבל אין צ"ל באופן "חיובי" (ז"א אין צ"ל "מצוי" לגמרי). כלומר: כדי שלא לעבור צ"ל "אינו מצוי" לגמרי, אבל כשאינו "אינו מצוי" לגמרי, ה"ה עובר.

ואחד מהנפק"מ בפועל בין ב' האופנים הוא נדון שזה אינו "מצוי" לגמרי, אבל גם אינו "אינו מצוי" לגמרי, שאם עיקר האיסור הוא "מצוי", אינו עובר, כי חסר כאן בעיקר החיוב, כי ה"מצוי" אינו לגמרי. אבל אם עיקר סיבת האיסור הוא ה"שלך", אכן עובר, כי אין כאן "אינו מצוי" לגמרי.

נדון כזה הוא , כי מצד אחד ה"ז מצוי אצלו בפועל, כי יש אצלו בביתו וכיו"ב חמץ בפסח, ואאפ"ל ע"ז ש"אינו מצוי" אצלו. לאידך אי"ז "מצוי" לגמרי, שהרי אינו יודע אודותיו, שעי"ז נגרע מהיותו "מצוי" - ובמילא האם עוברים ע"ז יהי' תלוי איך לומדים גדר סיבת האיסור, כנ"ל.

ובזה הוא דנחלקו השיטות. כלומר: לא נחלקו האם זה נקרא "מצוי" או לא, כ"א כו"ע מודי שאי"ז "מצוי" לגמרי, וגם כו"ע מודי שאי"ז "אינו מצוי", ונחלקו מהו הדין במצב כזה. כי נחלקו בגדר סיבת האיסור, שבעלי שיטה הא' ס"ל שהעיקר הוא ה"מצוי", וכיון ש אינו "מצוי" לגמרי, אינו עובר. ובעלי שיטה הב' ס"ל שהעיקר הוא ה"שלך", ומספיק לעבור כל זמן שאינו "אינו מצוי", והיות ו אינו "אינו מצוי" ה"ה עובר עליו.

ובעלי שיטה הג' אפשר שיסברו כא' מב' האופנים. כי אפ"ל שס"ל שהעיקר הוא ה"מצוי", ולכן אם בדק החמץ, ונשאר , אז חסר בה"מצוי", ואינו עובר. אבל אם לא בדק, אז אין חסרון בה"מצוי", כי זה כמעט ברור שיש לו שם חמץ, וא"כ ה"ז "מצוי" לגמרי (וכמ"ש אדמוה"ז סי' תלג סי"ב. וראה קו"א סק"ג שם). או להיפך, שס"ל שהעיקר הוא ה"שלך", ולכן אם לא בדק אין לומר ע"ז שהוא "אינו מצוי", ולכן עובר, משא"כ אם בדק אפ"ל שזהו "אינו מצוי" באופן "חיובי" (לגמרי), ולכן אינו עובר.

[אלא שצריכים לראות אם בעלי השיטות אכן לומדים גדר סיבת איסור חמץ במקומות אחרים, בנוגע דינים אחרים המסתעפים מזה, באותו אופן הנתבאר כאן].