הפני יהושע במסכת גיטין ב' ע"ב ד"ה "אימר דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין" מביא את המחלוקת בין שיטת רש"י ותוס' וסייעתם ושיטת הרמב"ם וסייעתו אם זה שספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדאורייתא או שכשיש ספיקא דאורייתא הדין הוא לחומרא מדרבנן אבל מדאורייתא מותר.

ומביא ראי' מהגמ' נגד שיטת הרמב"ם שהגמרא מקשה על שיטת רבה (שאמר שהסיבה לזה שהשליח צ"ל בפ"נ ובפ"נ היא לפי שאין בקיאין לשמה) "ליבעי תרי מידי דהוה אכל עדויות שבתורה ומשני עד אחד נאמן באיסורין ולכן נאמן השליח אע"פ שאינו אלא ע"א. אבל הגמ' מקשה אימר דאמרינן עד אחד נאמן כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק איסורא אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים.

שמזה מובן לכאורה שכשלא איתחזק איסורא יש נאמנות לעד אחד מן התורה, אבל לשיטת הרמב"ם שמדאורייתא מותר אע"פ שהוא ספיקא דאורייתא, וזה שספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן א"כ מה צורך לנאמנותו של עד אחד שהרי גם אם עד אחד אינו נאמן באיסורין (מדאורייתא) מ"מ תהי' חתיכה זו מותרת (שהרי הוא ספק חלב ספק שומן).

ומתרץ הפני יהושע "דאין הכי נמי דלשיטת הרמב"ם וסייעתו הא דמשנינן עד אחד נאמן באיסורין לאו מדאורייתא איירי, אלא ממעשים בכל יום מייתי ראי', ואהא מקשה שפיר אימר דאמרינן דנאמן ממעשה בכל יום אלא משום דלא אתחזק איסורא, דמשום דמותר מדאורייתא לגמרי וליכא אלא חומרא דרבנן משום הכי מהימן עד אחד בהימנוהו רבנן ברבנן, משא"כ באיתחזק איסורא דאיכא איסור דאורייתא לעולם דלא מהימן".

היוצא מכל הנ"ל דהפני יהושע לומד שלפי שיטת הרמב"ם בגמרא מדובר באיסור דרבנן והנאמנות של עד אחד הוא רק מדרבנן.

ולכאורה אינו מובן שהרי שיטת הרמב"ם הוא שהנאמנות דעד אחד הוא מדאורייתא והוי כתרי, שהרי פסק הרמב"ם בפ' ט"ז ה"ו מהלכות סנהדרין דאיסור שהוחזק ע"פ ע"א לוקין עליו, וא"כ למה להגמרא להביא דין של ע"א שמתיר מה שמותר מדאורייתא שהצורך לנאמנותו הוא רק מדרבנן, לכאורה הי' להגמ' להביא דין של ע"א שאומר אסור על חתיכה שהוא ספק חלב וספק שומן שהוא מותר מדאורייתא, ובמקרה כזה הנאמנות היא מדאורייתא וחתיכה זו יהי' מוחזק באיסור ע"פ. והי' לגמ' להקשות אימר דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק היתרא אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש . .

וי"ל בד"א ע"פ מש"כ בתוס' ד"ה "מידי דהוה" שיש סברא לומר שעד א' נאמן להתיר ולא לאסור וכמו שמבאר הפנ"י בד"ה תוספות בד"ה מידי דהוה כו' סברת התוס' דפשטא דקרא הכי משמע, שמזה מובן שזה שע"א נאמן לאסור רק כשלא איתחזק התירא אין זה הוכחה שאין ע"א נאמן להתיר כשאיתחזק איסורא, שהרי יש סברא לומר שיש יותר נאמנות להע"א להתיר מלאסור ולכן צריכה הגמרא להביא דין שהע"א מתיר אע"פ שהוא רק מדרבנן וד"ל.