בב"ק דף סז, א: "מיתיבי הגנב והגזלן והאנס הקדישן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרותן מעשר, אמרי התם איכא שינוי השם דמעיקרא טיבלא והשתא תרומה...".

ובתוד"ה "מעיקרא טיבלא" כתב וז"ל: "ואע"ג דשינוי החוזר לברייתו על ידי שאלה כדאמרינן בהאשה רבה (יבמות ד' פח, א) ובסוף הנודר מן הירך (נדרים ד' נט, א), מ"מ לא חשיב להו שינוי החוזר לברייתו, כיון דלא שכיחא". והנה הרשב"א וכן המאירי על אתר מביאין סברת התוס' שאינו נקרא שינוי החוזר מפני דלא שכיחא, ודוחים אותה, וז"ל המאירי שם: "ולגוף השמועה, יש שואלים היאך נקרא שינוי והלא שינוי החוזר לברייתו הוא, דאי בעי מיתשיל, ואי משום דכיון דלאו מצוה לאיתשולי לא שכיח, והא כמה מילי דלא שכיחי וקרינן להו חוזר לברייתו, ואפשר שכל שאי אפשר בלא אחרים כגון זה שצריך שלשה, לא מיקרי חוזר לברייתו".

והיינו שדוחה תירוץ התוס' דלא שכיח, "דיש כמה מילי דלא שכיחי וקרינן להו חוזר לברייתו". והוא מתרץ באופן אחר: דמכיון שאי אפשר לשנות אלא ע"י אחרים, לא מיקרי שינוי החוזר. וכן הוא בחידושי הרשב"א. וצ"ל בזה, איך יתרץ תוס' קושיית המאירי והרשב"א? ובמה הם פליגי?

וכדי להבין זה יש להקדים: דהנה תוס' ד"ה "הא" (שם) מקשה, שאם מדברת הגמ' שיש יאוש ביחד עם שינוי השם, א"כ זה קושיא גם על רבה, ואדרבה, גם תירוץ רב יוסף "מריש שמו עליו" לא יועיל לרבה, כי עדיין יש כאן יאוש ולרבה קשה למה היאוש לא מועיל לגזלן לקנות. ומתרץ התוס', דבלא יאוש איירי. ומבאר קושיית הגמ' על רב יוסף בשני אופנים: א) "ולהכי פריך לרב יוסף, א"א בשלמא דשינוי השם לא כלום הוא, שפיר, אלא אי אמרת דשינוי השם קטן עם יאוש קני, א"כ שינוי השם גדול כי האי דמריש, יש לו לקנותו בפני עצמו". ב) "דבכל מקום הוי שינוי השם גרידא קני לרב יוסף בלא יאוש, ולכך יש להועיל לו במריש בלא יאוש, דמה שצריך יאוש בעורות . . אין צריך אלא כדי שיועיל מחשבת יחודו לשוייה אברזין...".

ויש להבין, מהו החילוק בין שני האופנים אלו, אם שינוי השם קטן קני רק עם יאוש, או ששינוי השם בכל מקום קונה בפני עצמו, ובעורות צריך יאוש רק כדי שיועיל מחשבת יחודו לשוייה אברזין?

והנה בהבנת הגדר דשינוי השם קונה, מצינו חילוקי דעות בראשונים: במאירי ד"ה: "וקצת" ז"ל: "וקצת מפרשים כתבו, שמכאן למדנו ששינוי השם קונה בלא יאוש, מדקאמר שינוי השם כשינוי מעשה דמי ומדמין מיתה לטלה ונעשה איל, ומ"מ אינו דומה, שטלה ונעשה איל שינוי גדול הוא, והרי הוא כשינוי מעשה כמו שיתבאר למטה, אבל זה יחודו לשולחן הוא שמשנה את השם בלא שום שינוי אחר, ומה שאמר "כשינוי מעשה" פירושו עם היאוש...". היינו שמשמע כתירוץ הא' בתוס' הנ"ל.

והרמב"ן במלחמות דף קיד, א (דף מא, א בדפי הרי"ף) כתב בנוגע לשינוי השם: "ועוד, דקאמרי' בההיא שמעתא שינוי השם כשינוי מעשה דמי, התם מעיקרא עצים והשתא כלים, האי טעמא למה לי אטו שינוי מעשה קשיא לן, אלא הייך שינוי מעשה גופיה כי קני, משום שנשתנה שמו הוא, הלכך בעיצבא שקצעה, אע"פ שאין כאן שינוי מעשה, כיון שנשתנה שמה שינוי גמור שאינו חוזר לברייתו, קנה בלא יאוש, אע"פ שקנה בשינוי השם בלבד וכו'". ובפשטות הרמב"ן הוא ה'קצת מפרשים' שבמאירי.

ומצינו למדין, שבכללות יש שתי דיעות בראשונים בהגדר דשינוי השם: לפי המאירי, שינוי השם בלבד בלי יאוש אינו קונה; ולפי הרמב"ן, לא רק זה ששינוי השם בלבד קונה, אלא יותר מזה, שהוא בעצם הטעם ששינוי מעשה קונה. ובפשטות אלה שני האופנים בתוס': שהאופן הא' לומד כמו המאירי הנ"ל, והאופן השני לומד כמו הרמב"ן. אבל צ"ל בזה גופא, מהם סברות המחלוקת בין המאירי והרמב"ן דלעיל בהגדר דשינוי השם (ובמילא הבנת החילוק בין שני התירוצים בתוס')?

ואולי י"ל בזה, ובהקדים החקירה הידועה המובאת באחרונים, דמהו הטעם דשינוי מעשה קונה: א) לפי שגזלן יש לו קנין בגזלה, ורק מצות השבה מפקיעה קניינו, וכשפקעה מצות השבה ע"י שינוי, ממילא קונה את הגזילה. (קוב"ש, 'אמרי משה' ועוד). ב) שע"י השינוי אין לו חיוב השבה. וגם קונה החפץ ע"י השינוי, והא גופא מגלה לנו הפסוק "אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי", שכאשר משנה החפץ הוא קונה אותו.

ואולי הבנת הגדר דשינוי השם תליא גם בהנ"ל: שלפי אופן הא', נמצא שבעצם יש קנין בהגזילה, ורק שיש חיוב השבה, וכשמשנה את הגזילה נפקע חיוב ההשבה וקונה ממילא, א"כ העיקר הוא שמשנה את גוף הגזילה והיא לא ממש כעין שגזל, ובמילא אין כאן חיוב השבה וקונה ממילא, אבל שינוי השם אינו נוגע כ"כ, כי עדיין הוא כעין שגזל. אבל לפי אופן הב', ע"י השינוי לא רק שפקע החיוב השבה, אלא הוא גם קונה הגזילה על ידי השינוי, א"כ - העיקר אינו שמשנה גוף החפץ, שמשתנה משעת הגזילה, אלא העיקר הוא, שע"י השינוי, מהות הדבר נשתנתה שנקרא דבר אחר ואינו עוד אותו דבר שנגזל, ועל ידי זה דוקא הוא פוקע חיוב ההשבה וגם קונה. ולפי זה, לא רק ששינוי השם הוא לא חלוש יותר משינוי מעשה, אלא אדרבה שהוא הוא הטעם, ששינוי מעשה עצמו קונה. משא"כ לפי אופן הא' העיקר הוא שגוף החפץ אינו כמו שגזל ממש. משא"כ אם זה רק שינוי בהשם, אין זה שינוי כ"כ, וכדי לקנות צריך עמו יאוש.

וזהו ב' הסברות בתירוצי התוס', בתירוץ הראשון לומד ששינוי השם עם יאוש דוקא קונה. ובתירוץ השני לומד ששינוי השם לחודי' קונה.

והנה על זה שאומרים ששינוי החוזר לברייתו, בשינוי השם - אינו קונה, לכאורה יש לחקור בטעמו ובגדרו. שלכאורה צריך ביאור, שמשמע מרב זירא שדוקא בשינוי השם, שינוי החוזר אינו קונה, אבל בשינוי מעשה קונה, וצ"ב במה חילוקם. ויש לפרש בשני אופנים: א) שבשינוי מעשה, אף שהוא שינוי החוזר ואינו מיקרי שינוי - מכיון שחוזר לברייתו, אבל מכיון שבפועל עכשיו יש שינוי בחפץ, סוברים שיוכל לקנות על ידו. אבל בשינוי השם, אין כאן שום שינוי בפועל בדבר, וגם בשמו אין שינוי, כי מכיון שחוזר, לא מיקרי שינוי השם כלל.

ב) אפי' שינוי החוזר לברייתו שהוא שינוי חלש, הנה כאשר הוא שינוי מעשה החוזר, אזי אע"פ שהוא חלש, אבל מכיון שהוא במעשה יוכל לקנות על ידו (שלא חלוש כ"כ, מפני שהוא שינוי במעשה), אבל בשינוי השם החוזר, הוא חלש עוד יותר ולא יוכל לקנות על ידו.

והנה ביארנו לעיל, בזה ששינוי השם קונה, שיש מחלוקת ראשונים בגדרו, האם דוקא שינוי השם עם יאוש קונה (ששינוי השם יותר חלוש משאר אופני קנין), או ששינוי השם לחודיה קונה, ואדרבא הוא הסיבה ששינוי מעשה קונה.

ולפי השיטה (הרמב"ן) השני' דלעיל, ששינוי השם לחודיה קונה, צ"ב למה לפי רב זירא שינוי החוזר דוקא בשינוי השם אינו קונה, ומשמע שבשאר שינויים כמו שינוי מעשה אפי' החוזר קונה, ואם שינוי השם קונה לחודיה, והוא חזק כמו שאר שינויים, צ"ב מהו החילוק ביניהם. ולכאורה לא יוכל לבאר כאופן הב' דלעיל - ששינוי החוזר הוא שינוי חלש, ורק כאשר הוא במעשה אזי אע"פ שהוא חלש מ"מ קונה, דהיינו ששינוי מעשה הוא חזק שיכול לקנות על ידו, משא"כ שינוי השם שהוא מלכתחילה שינוי חלוש, ולכן כאשר הוא גם חוזר, לא קונה. שהרי לפי שיטת הרמב"ן, שינוי השם לחודי' קונה, היינו שהוא חזק כמו שינוי מעשה.

וע"כ צריך לבארו ע"פ אופן הא' דלעיל, שבעצם שינוי החוזר אינו מיקרי שינוי כלל, ורק בשינוי מעשה מכיון שיש שינוי במעשה הוא יוכל לקנות, שהרי בפועל עכשיו יש שינוי, אבל בשינוי השם מכיון שאין כאן שינוי כלל, אינו קונה (ולא מפני שהוא חלוש יותר משינוי מעשה, ורק מפני שבפועל אין כאן שינוי). משא"כ לפי המאירי וכו' שסוברים ששינוי השם קונה דוקא עם יאוש, דהיינו שבכלל הוא שינוי חלוש יותר משאר אופני קנין, הוא יוכל לפרש (וכפשטות החילוק) כאופן הב' דלעיל.

והנה בשינוי החוזר לברייתו בשינוי השם דלא שכיח, האם זה מיקרי שינוי החוזר אם לאו, אפשר לומר דתלוי בהנ"ל, שאם הפירוש בשינוי החוזר שאינו מיקרי שינוי כלל מכיון שאפשר להחזיר אותו, אפשר לומר, שכאשר אינו שכיח שיחזיר אותו, כן מיקרי שינוי, שבוודאי אין לומר שלא מיקרי שינוי, מכיון דלא שכיח שיחזיר אותו. ושפיר יוכל לקנות על ידו.

משא"כ אם פירושו ששינוי החוזר מיקרי שינוי, ורק שהוא חלוש יותר משאר שינויים, אזי בשינוי החוזר דלא שכיח, אע"פ שלא שכיח שיחזירו, אבל מכיון שבפועל שייך בחזרה, הרי הוא אכן שינוי יותר חלוש משאר שינויים, ולא יוכל לקנות על ידו.

[ולא יוכל להקשות, שאפי' לפי הפירוש דשינוי החוזר אינו שינוי כלל, משא"כ כאשר לא שכיח מיקרי שינוי, שבפועל יהא כשינוי חלוש ולא קונה? שלפי שיטה זו, כל החסרון בשינוי החוזר הוא שאינו שינוי, אבל אם כבר מיקרי שינוי, אין סברא שיהא יותר חלוש וק"ל]

וע"פ כל הנ"ל, אולי י"ל הביאור בהמחלוקת הנ"ל, בין התוס' והמאירי והרשב"א, שתוס' הלך לשיטתו בתירוץ השני בתוד"ה "הא", ששינוי השם לחודי' קונה, ואדרבא שהוא הסיבה ששינוי מעשה קונה כמו הרמב"ן, ולכן שינוי השם החוזר, פירושו שאינו שינוי כלל, אבל כאשר הוא אינו שכיח, לא יכול לומר שא"ז שינוי כלל, שהרי הוא אכן שינוי מכיון שלא שכיח שיחזיר אותו וקונה הגזיל, ולכן מתרץ התוס' "ששאלה" שכיח.

והמאירי הלך גם לשיטתו ששינוי השם לחודי' אינו קונה, שהוא שינוי חלוש, ולכן יוכל לבאר בהטעם ששינוי השם החוזר אינו קונה כאופן הב', וא"כ אע"פ שאינו שכיח, אבל מכיון שאכן שייך שיחזירו לקדמותו, הוא חלוש יותר, ובמילא דוחה התירוץ דלא שכיח (שאפי' אם "שאלה" יותר לא שכיח משיסתור הבנין, אבל מכיון ששייך, נקרא שינוי החוזר - היינו שינוי היותר חלוש, משא"כ לפי' תוס' הנ"ל).

[אבל לכאורה קשה לפי כ"ז, שהרי הרשב"א סובר ששינוי השם לחודי' קונה, והוא אינו מתרץ כמו תוס' ודוחה תירוצו. ואפשר לבאר בדוחק, שעכ"פ הוא לא סובר כמו הרמב"ן ששינוי השם הוא הסיבה ששינוי מעשה קונה - היינו שהוא שינוי חזק, ורק סובר שהוא שינוי סתם שיוכל לקנות על ידו, אבל בנוגע לשינוי החוזר הוא חלוש כאופן הב'. משא"כ תוס' בתירוצו השני סוברת כמו הרמב"ן, ודו"ק].