שבת כא, ב: "מאי חנוכה דת"ר בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון . . שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל . . נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". וברש"י: "ועשאום י"ט בהלל והודאה: לא שאסורין במלאכה שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הניסים בהודאה".

ולכאו' צ"ע, שבתיאור הקביעות דחנוכה ("לשנה אחרת קבעום") בהברייתא, לא נזכר כלל מתקנת הדלקת הנרות, ונזכר רק "הלל והודאה" - אמירת הלל ועל הניסים[1]!

והנה לכאו' הי' אפשר לתרץ, שתלוי בפי' השאלה "מאי חנוכה", דהנה רבינו זי"ע בלקו"ש ח"י[2] מבאר באורך שיש בזה מחלוקת רש"י ורמב"ם, שרש"י פי' (על "מאי חנוכה") "על איזה נס קבעוה", היינו שהשאלה היא על עצם קביעות היו"ט, וע"ז בא התי' ש(עיקר) קביעות היו"ט הוא מחמת נס הנרות. משא"כ שיטת הרמב"ם היא, שעיקר קביעות היו"ט הוא על נצחון המלחמה (שלכן הם ימי שמחה), ושאלת הגמרא "מאי חנוכה" היא על איזה נס קבעוה "בהלל והודאה". וע"ז בא התי' ש"הלל והודאה" בא בגלל נס הנרות.

ולפ"ז הי' אפ"ל, שלכן לא הוזכר להדיא התקנה של הדלקת נרות חנוכה, שהרי לשיטת הרמב"ם כל השאלה הי' רק על הפרט של "הלל והודאה", ולא הי' שאלה על עצם היו"ט, וגם לא שאלה על עצם התקנה של הדה"נ, ולכן בהתי' בא בהדגשה שלשנה הבאה קבעוה בהלל והודאה (ולא נזכר מתקנת הדלקת הנרות).

אבל עצ"ע, שהרי הגם שכל הקושיא "מאי חנוכה" הי' על הפרט של "הלל והודאה", אבל בודאי נכלל בהקושיא גם בנוגע לעצם הקביעות של הדה"נ, שהרי הגם שהם ימי "שמחה" מצד הנס של נצחון המלחמה (שיודעים בלא"ה כנ"ל), אבל מהכ"ת שידליק נרות בשביל זה, וא"כ לכאו' הקושיא הי' גם על חיוב הדלקת הנרות מאיזה טעם תיקנוה, ולא בא ע"ז התי' בפירוש בהברייתא.

אבל לזה י"ל, כמו שמבאר רבינו זי"ע בכ"מ (ראה לקו"ש חט"ו חנוכה (א)) שבהדלקת הנרות מתבטא לא רק נס הנרות, אלא גם שאר הנסים, וכמדוייק בלשון הרמב"ם פ"ד הי"ב: "וצריך אדם להזהר בו כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה לו על הנסים שעשה לנו", [וכמו שמבאר[3] שזהו הפי' בנוסח "הנרות הללו" - "על התשועות (שקאי על התחלת הישועה במודיעין) ועל הנסים (שקאי על הנס דנצחון המלחמה) ועל הנפלאות (שקאי על הנס של מציאות פך השמן)"[4]].

וא"כ אולי י"ל, שבנוגע לעצם הענין של הדה"נ לא הי' הקושיא (כ"כ), שהרי בשביל ענין הנצחון שייך ענין של הדלקת נרות ג"כ, וע"ד ביאור רבינו זי"ע בלקו"ש חכ"ה (בשיחה לחנוכה) בביאור הנוסח "והדליקו נרות בחצרות קדשיך" ש(לא קאי על נרות המנורה, שאינו שייך "לחצרות קדשיך", אלא) קאי על נרות שהדליקו בחוץ בשביל הילול ושבח, וא"כ הרי אפי' לולא הברייתא הי' אפשר להסביר ענין של הדלקת נרות, בתור ענין של "שמחה", ועיקר הקושיא הי' בנוגע הלל והודאה, וע"ז מביאים הברייתא שמסביר מקור ענין של "הלל והודאה". אבל לכאו' כ"ז דחוק.

ובעיקר צ"ב, שהרי קושיא הנ"ל יש להקשות על הברייתא גופא (שמובן שלא נכתבה בתור תירוץ על הקושיא "מאי חנוכה", רק שהגמ' הביאה את הברייתא בתור תירוץ על השאלה "מאי חנוכה") - למה לא הזכירה הברייתא התקנה של הדלקת הנרות? ובפרט לשיטת רש"י שהשאלה היא על עצם קביעות היו"ט, וא"כ לכאו' זהו ג"כ נדון הברייתא, הרי ודאי שהי' צריך להזכיר עצם התקנה של נס הנרות.

וראה לקו"ש חכ"ה ע' 237 הע' 22 (על מש"כ בפנים שם שהלל והודאה קבעו בעיקר על הנס דשמן): "כפשטות לשון הש"ס (ופרש"י) שם. ודלא כמ"ש בחדא"ג מהרש"א שם ד"מאי חנוכה . . מאיזה נס קבעו אותו להדליק בו נרות" (שהרי הדלקת הנרות לא נזכרה כלל בברייתא שם)".

והיינו שרבינו זי"ע באמת הקשה על פי' המהרש"א מטעם הנ"ל, שלא הוזכר בברייתא כלל מהדלקת הנרות (רק מנס הנרות). אבל לכאו' צ"ב, למה באמת לא הוזכר כלל בברייתא מכ"ז?

והנה ראיתי מי שכותב[5] לבאר, ע"פ מה שיש להסתפק אם בזמן המקדש הדליקו נרות חנוכה לפרסם הנס, שי"ל שהנרות שמדליקים הם במקום המנורה שבמקדש, וכדי לפרסם הנס דמנורה, לכן זמן תקנה זו הוא רק לאחר החורבן זכר למקדש[6].

ועפ"ז י"ל, שברייתא זו שיסודה הוא במגילת תענית שנתחברה לפני החורבן, וא"כ הי' בזמן ביהמ"ק, ובאותו זמן עדיין לא הי' תקנת הנרות, כיון שהמנורה דולקת במקומה בביהמ"ק, [משא"כ הברייתא דמחלוקת ב"ש וב"ה בנוגע נ"ח נשנית אחר החורבן].

והביא ראי' מדברי 'בעל המאור' (שבת פב) שכתב שמ"ד שאסור להשתמש לאורה, אוסר כל תשמיש, כיון שהם "זכר" לנרות ולשמן של היכל, שאסורים בהנאה, וא"כ כיון שהוא "זכר לנרות", ע"כ שכל התקנה הי' אחר החורבן. וכן הוכיח מדברי הרמב"ן (ר"פ בהעלתך) שמבאר שהא דנרות המנורה אינן בטלות לעולם, קאי על נרות חנוכה, וא"כ מסתבר שלא נתקנה אלא אחר החורבן. ורג"כ ראב"ד הל' ברכות פי"א ה"ז.

ומדייק עד"ז בלשון הרמב"ם פ"ג ה"ג: "ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור, שיהיו שמונת הימים האלו, שתחלתן מליל כה בכסלו, ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים". ולכאו' למה כותב "ומדליקין" כדבר בפ"ע, והול"ל "ימי שמחה והלל והדלקת הנרות", ומשמע שאינו בכלל תקנה הקודמת, אלא הוא דבר בפ"ע. ולהנ"ל מובן, שהם באמת ב' תקנות מיוחדות. עכת"ד.

והדברים צע"ג: א) לפ"ז, הלשון "חכמים שבאותו דור", לא קאי על ההמשך "ומדליקין", רק על מש"כ (בסמוך) "ימי שמחה והלל". ולכאו' הוא דחוק בלשון הרמב"ם. ב) גם עצם היסוד שהוא במקום נרות המנורה שבמקדש, ולכן ע"כ שנתקנה אחר החורבן, אינו מוכרח כלל, שהרי אין נרות המנורה זכר למנורת המקדש, אלא זכר להנס שנעשה בהן, ולזה שפיר י"ל שתקנו גם בזמן ביהמ"ק לזכר הנס שנעשה בהנרות. ג) אפי' לשון בעל המאור הנ"ל: "זכר לנרות ולשמן" אינו ראי', וכמו שהוכחתי במק"א[7] שיתכן "זכר" גם בשעת עיקר הדבר, וא"כ אין ראי' כלל מזה, שהרי שפיר י"ל שגם בזמן ביהמ"ק תקנו "זכר" לנרות ושמן שבבית המקדש.

והנה יש מבארים[8] שיטת הרמב"ם, ותו"ד, דהנה הרמב"ם לא הזכיר כלל כאן "הודאה", שפירושו (לרש"י) להזכיר "על הנסים" בברכת הודאה, ורק הזכיר כאן "ימי שמחה והלל", ודין אמירת על הנסים הביא בהל' תפלה פ"ב הי"ג[9] בין שאר הימים שמזכירין בתפלה מעין המאורע. ומשמע מזה, שלשיטת הרמב"ם לא הי' תקנה מיוחדת לומר על הנסים בחנוכה, כמו שלא מצינו שהי' תקנה מיוחדת לומר על הנסים בפורים, אלא הוא דין בהל' תפלה, שבכל יו"ט (וכן פורים וחנוכה) שהם ימי שמחה כו', יש בהן חיוב להזכיר מעין המאורע בתפלה, אבל הוא דין בהל' תפלה, ולא תקנה מיוחדת בחנוכה כו'[10].

ולפ"ז צ"ב (לשיטת הרמב"ם), למה באמת מזכיר הגמרא (- הברייתא) כאן "הודאה", כיון שאין זה תקנה מיוחדת של חנוכה (וכמו שלא מצינו עד"ז בנוגע פורים), ומשמע מזה, שבאמת הי' בזה תקנה מיוחדת, וא"כ צ"ב למה השמיטו הרמב"ם.

ולכן י"ל בשיטת הרמב"ם, שמפרש מש"כ בגמרא "והודאה" כפי' הריא"ז[11] "לשנה אחרת קבעום ועשאום שמונה ימים שגומרים בהן את ההלל, ומודים על הנס בהדלקת הנרות ומזכירין אותו בתפלה". ומשמע שמפרש "הודאה" בברייתא על הודאה על הנס שע"י הדלקת הנרות (ודלא כרש"י בפי' "הודאה"), וא"כ הרי באמת נכללת הדלקת הנרות בהברייתא במש"כ "הודאה". וי"ל שזהו שיטת הרמב"ם שעצם הדלקת הנרות שענינה פרסומה ניסא, הוא הודאה על הנס, וכלשון הרמב"ם פ"ד מהל' חנוכה הי"ב הנ"ל, שהדלקת נר חנוכה היא "להוסיף בשבח הא-ל והודי' לו על הנסים שעשה לנו", והיינו ע"י ההידור (הוספה) בנר חנוכה (כמ"ש באו"ש שם), מוסיף בשבח הא-ל, וזהו מש"כ הרמב"ם בפ"ג ה"ג: "ומדליקין בהן נרות כו' להראות ולגלות הנס" - שזה גופא הפי' "הודאה" בברייתא בגמרא וכנ"ל.

ולפ"ז, הרי לא השמיטה הברייתא כלל הא דהדלקת הנרות. עכת"ד, וע"ש שהאריך למה כתבה הברייתא הודאה ולא אמרה בפי' "הדלקת נרות".

והנה אפי' נניח כדבריו, הרי עדיין צ"ע לרש"י שמפרש "הודאה" שקאי על "על הנסים". וגם בשיטת הרמב"ם, הרי כנראה דעת רבינו זי"ע שלשיטת הרמב"ם אין הפי' "הודאה" בהברייתא כפי' הריא"ז הנ"ל, אלא פירושו כמ"ש בלקו"ש ח"י הנ"ל הע' 19: "ע"פ מ"ש בפנים יש לבאר גם מה שהרמב"ם מזכיר רק "הלל" ואינו מזכיר "הודאה".

דהנה בפירוש "בהלל ובהודאה" כתב הטור (או"ח סתר"ע) "לומר בהן הלל, ולהודות לומר בו על הניסים בהודאה" - ומכיון שההודאה ד"ועל הניסים" היא (בעיקר) על הנס דנצחון המלחמה ("מסרת גבורים וכו'"), אין לומר (לדעת הרמב"ם) שכוונת הגמרא ב"הודאה" (שתקנו משום הנס דפך השמן), היא "לומר בו על הניסים".

ולכן ס"ל להרמב"ם ש"הלל והודאה" שבש"ס הם ב' פרטים בהלל (וכנאמר בהלל: הללו, הודו). ובמגלת תענית כאן: ומה ראו לגמור בהם את הלל כו' כענין שנאמר ויענו בהלל ובהודות לה' כו'. (והלשון "הלל" שברמב"ם כולל גם הפרט ד"הודאה")".

היינו, שלכן נייד הרמב"ם מפי' רש"י, כיון שהמדובר רק בנוגע לנס הנרות ולא בנוגע לנס הנצחון, וא"כ עדיין קשה כנ"ל, למה לא נזכר בפי' תקנת הדלקת הנרות?

ואולי אפ"ל בכ"ז, ע"פ המבואר ברשימות רבינו זי"ע מחנוכה תרצ"ו[12] בפי' שאלת הגמרא "מאי חנוכה", שאין השאלה על כללות החג מהו[13], כיון שהחג הי' בתחילת זמן המשנה (כמו שהביא שם החשבון בזה), ולכן מפרש רש"י "על איזה נס קבעוה", דהיינו שקשה לי' ממנ"פ, שאם קבעוה על נס הפח, הול"ל חג הנרות - ע"ד חה"ס ע"ש בסוכות הושבתי, ואם על נס נצחון המלחמה, הול"ל לתקן יום משתה ושמחה - ע"ד פורים שהי' הרוג באויביהם ותקנו יום משתה ושמחה, עכת"ד. [ושם אינו מפרש - לכאו' - פי' תי' הגמרא באופן של נגלה, ע"ש].

ואולי אפ"ל בביאור הדברים, שכיון שפרשת החג בכללותה הי' ידוע, לכן אין הקושיא על כללות החג מהו, אלא על "איזה נס קבעוה", ומפרש רבינו שהקושיא בדרך ממנ"פ כנ"ל, ואולי הפי', ששאלת הגמרא "מאי חנוכה", היא "מהו מהותו של חנוכה", שאם מהותו של החג הוא קביעות ימים מצד נס הנרות, הו"ל לקרוא החג בשם "חג הסוכות", ואם קביעות החג הוא ע"ש נצחון המלחמה, הי' צריך להתבטא זה בשום אופן - באופן של משתה ושמחה, וא"כ קושיית הגמרא היא "מהו מהותו של החג", שלכן נקרא בשם חנוכה, ומ"מ אינו יום משתה ושמחה.

ולפ"ז י"ל, שתי' הגמרא הוא "בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספדא בהון ודלא להתענות בהון כו'", שמברייתא זו מבואר שיש "חפצא" של ח' ימים שנקראים ימי חנוכה, וטעם קביעות "חפצא" זו, הוא בגלל "כשנכנסו יוונים להיכל . . לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" - היינו שאין הפי' שבימים אלו מחוייבים (רק) לעשות פעולות שונות לזכר הנס, (אבל עצם הימים הם ימים "רגילים"), אלא שעצם הימים הם חפצא של "ימים טובים", שענין יו"ט זה הוא הלל והודאה. וא"כ מבואר מברייתא זו, שחלות "שם" חנוכה הוא חלות על עצם הזמן - וכוונת הברייתא זו היא לבאר המיוחד בימים אלו - לא לבאר (כל) המצוות המסתעפות מזה שהם ימי חנוכה, אלא לבאר מהותו של היום - שהם ימי יו"ט בהלל והודאה.

וא"כ, הגם שקביעות הימים היא בגלל הנס הנרות, אבל מ"מ חלוקה התקנה של "הלל והודאה" מתקנת הדלקת הנרות, שהלל והודאה קשורים עם עצם היום ומהותו, שהם "חפצא" של ימי הלל והודאה, משא"כ הדלקת נרות היא מצוה שעושים בימים אלו, אבל אינה עצם החג.

וזה מתבטא בהלל והודאה, שתוכנם הודאה על נצחון המלחמה (לשיטת רש"י), וגם ענין ההלל הוא על עצם הנס שקרה בתקופה זו. ואולי לכן נקרא "חנוכה", כמבואר בספרים (מיוסד על מדרשים) שהי' בזה ענין של חנוכת ביהמ"ק כו' - ולכן התקופה גופא חלוקה ונקראת "חנוכה".

בסגנון אחר קצת: הלל והודאה קשורים עם עצם החג, הדלקת הנרות היא פעולה שעושים בימים אלו אבל אינה עצם החג, וממילא מובן שאין מקום להזכיר בהברייתא - שמתארת ומגדירה עצם החג - הדלה"נ.

[וע"ד ביאור רבינו זי"ע (בלקו"ש חכ"ב אמור (ב)), שחג המצות הוא מיוחד בעצם מצד היותו זמן יצי"מ, ורק שיש בו מצות אכילת מצה, אבל אין תוכנו חג המצות, ע"ש. ועד"ז י"ל בנדו"ד, שהזמן הוא בעצם זמן חלוק בגלל הנסים וחנוכת המקדש וכו' - ימים טובים - אלא שיש בו גם מצות הדלקת הנרות, אבל אין זה תוכנו של החג רק מצוה שעושים בחג זה].

ועד"ז אולי י"ל לשיטת הרמב"ם, שהשאלה היא למה הם ימי הודאה והלל כמבואר בלקו"ש ח"י שם [או כמבואר במ"א[14] שהשאלה היא זה שתיקנו ח' ימי חנוכה], שהשאלה היא על חפצת ח' ימים אלו, למה הם "ימי" הלל והודאה [או ח' ימים דוקא].

ולכאו' מדוייק היטב בסגנון הרמב"ם: "ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות", ולא קאמר "ימי . . הדלקת הנרות", משום שכשבא לתאר "חפצת" ומהות של ימים אלו כותב "ימי שמחה והלל", ורק שבתוך ימים אלו "ומדליקין בהן נרות", אבל אין הם "ימי" הדלקת נרות.

וזהו שמסיים שם "וימים אלו הם הנקראין חנוכה" - שזהו "שם" ימים אלו, ולהנ"ל אין זה קריאת שם גרידא[15], אלא הוא "הלכה" - שזהו "חפצת" ימים אלו[16]. - אלא שבזה חלוקין רש"י והרמב"ם, שלהרמב"ם חפצת הימים הם "ימי שמחה והלל" - ולא הודאה וכנ"ל, שזהו רק דין בהל' תפלה שצריך להזכיר מעין המאורע, משא"כ לרש"י הרי חפצת ימים אלו הם ימי הלל והודאה, וכביאור רבינו זי"ע.

ולהעיר ממש"כ רבינו זי"ע במכתב מוצש"ק כ"ף כסלו תשכ"ז[17], אשר על מש"כ בפנים בנוגע חנוכה שהם "ימי פירסומי ניסא דפך השמן", כותב בהערה (ד"ה "פירסומי"): "להעיר אשר כשאין פרסום דנס השמן גם בדיעבד אינו מברך על הנרות (אחרונים לשו"ע או"ח סו"ס תרעב). משא"כ ועל הנסים (נס המלחמה), גם לכתחלה תקנוה ואומרה בתפלת לחש. ראה שו"ת הצ"צ שער המילואים סי"א, ואכ"מ". ולכאו' הכונה להסביר הלשון "פירסומי ניסא דפך השמן" - שכל ענין ההדלקה הוא רק בשביל הפרסום, ולכן הר"ז מעכב גם בדיעבד[18], משא"כ "על הנסים". ולהנ"ל יבואר היטב, שהרי הודאה היא מהותו של היום, ולכן נוגע עצם ענין ההודאה אפי' בלי פרסום בתפלת לחש, משא"כ הדלקה שהוא ענין של מצוה שעושים בימים אלו, ולכן יש לו תנאי שצ"ל בפירסום דוקא. ועצ"ע.

1) כן מביאים (ראה 'משנת יעבץ' סי' עג) שהקשה בחי' הרא"ם על הסמ"ג הל' חנוכה.

2) ע' 142 ואילך. ובכ"מ.

3) וראה גם בחט"ו בשיחה ב' דחנוכה שם בהע' 23, ולקו"ש חלק כה חנוכה.

4) וע"ש בנוגע נס הדלקה ח' ימים.

5) ראה 'הררי קדם' סי' קעב. - וראה 'משנת יעבץ' סי' עג שדוחה סברא כזו ע"פ לשון הרמב"ם, וכדלקמן בפנים.

6) ומביא שם שכן חקר בעל האב"נ!

7) ראה מש"כ בגליון תשנ, ש"פ צו - שבה"ג תשנ"ח, ובקובץ הערות וביאורים - דעטראיט גליון י' (תש"ס).

8) ראה 'משנת יעבץ' שם.

9) וראה פ"ב ה"ו מהל' ברכות לענין ברהמ"ז.

10) ע"ש שהאריך בזה, ורג"כ עד"ז ב'קונטרס חנוכה ופורים' (טורצין) סי' ז.

11) נסמן באנציקלופדי' תלמודית כרך טז ערך חנוכה הע' 91 - מפסקי ריא"ז שבת פ"ב הל' חנוכה אות ח (ואינו ת"י).

12) נדפס ברשימות חוברת ג.

13) להעיר עד"ז מחי' מהרצ"א על הלכות חנוכה על רש"י ד"ה "מאי חנוכה".

14) מהפר"ח סי' תרע - ראה ד"ה "ואתה ברחמיך" תשמ"ח הע' 9 - נדפס בספר המאמרים - מלוקט ח"ד ע' צט.

15) ויל"ע בנוגע "פורים", שלכאו' לא מצינו בלשון הרמב"ם עד"ז - אבל ראה פ"ב דמגילה הי"ד "ביום הפורים", ובהי"ח "ימי הפורים לא יבטלו". ואכמ"ל.

16) וע"ד לשון הרמב"ם בהל' קריאת שמע פ"א ה"ג: "וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה, היא הנקראת קריאת שמע", היינו שכל הג' פרשיות הם "חפצא" של קריאת שמע. ואכמ"ל.

17) נדפס בלקו"ש ח"י ע' 275.

18) ולכאו' הוא דלא כמבואר ב'משנה ברורה' סו"ס תרעב בשער הציון, ונ"מ רבה למעשה!